חמדת שלמה חלק א צא

בתנאי דאם יבא חכם למזרח עירובי למזרח דתלי בברירה והקשו התוס' הא ע"כ בין השמשות א"א לו שיבא רק בצד אחד דהא תחום אחד רחוק מחבירו ד' אלפים ומה צ"ל וכבר בא חכם. ותי' התוס' דהספק הוא שמא לא יבא החכם כלל. ולפ"ז קשה לס' התוס' דהיכא דעתיד להתברר לא תליא בברירה, ועיין ביש"ש שכתב להסביר ס' התוס' דמש"ה צריך בתחומין ברירה כיון דהספק איזהו תחום יקנה למזרח או למערב וזה יכול להיות שלא יתברר דשמא לא יבא כלל עיי"ש (דף מ"ו). ולפמ"ש התוס' בביצה דא"א להחכם שיבא רק מצד א' א"כ בהש"מ לא הי' הספק אם תחום מזרח יקנה או תחום מערב דהא ממ"נ הי' מבורר באיזה צד הי' וזה אינו ענין לברירה אף שאנו לא היו יודעין. וא"כ עיקר מה שלא הי' נתברר וצריך לברירה היינו אם יבא או לא יבא כלל וא"כ עתיד להתברר. וא"כ מאי הקשה ר"י מ"ש לכאן ולכאן דלא וכו' הא שני ושני דלכאן ולכאן י"ל כיון דהברירה צריך בין שני התחומין איזה יקנה וגם יש ספק דשמא לא ירצה לילך לשום חכם מש"ה ל"א ברירה, אבל בחכם אחד דע"כ לא הי' הספק בין השמשות רק אם יבא או לא יבא וזה עתיד להתברר ע"כ שפיר אמרינן ברירה. [ותי' השני שכתב התוס' שם בביצה עיין במהרש"א וצ"ע לכאורה]

ע"כ נראה דהא התוס' לא החליטו האי ס' רק שהוכיחו כן מכח קושיא דר"י אדר"י. והא ראיה דרב משרשיא דרצה להוכיח לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מוכח דלא ס"ל זה החילוק. דאל"כ ל"ה מקשה דר"י אדר"י ודר"ש אדר"ש. ומ"ש הפ"י דר"ש אדר"ש קשה אף לס' התוס' וכ"כ בחי' מהרש"ל לא זכיתי להבין למה לא נקרא ע"מ שירצה אבא עתיד להתברר. אח"כ ראיתי ביש"ש שהמהרש"ל בעצמו כ"כ דמה שירצה אבא מקרי ג"כ עתיד להתברר והוכיח כן מסתמא דקדושין פ' האומר ע"מ שירצה אבא דמקודשת. והגאון פ"י ובעל שאגת אריה האריכו בקושיא זו מסתמא דמתני'. ואשתמיטתיה דברי היש"ש הנ"ל. עכ"פ מוכח דרב משרשיא ל"ס זה החילוק. א"כ י"ל דר' יוחנן לא ס"ל ג"כ זה החילוק וע"כ הקשה שפיר מ"ש לכאן ולכאן דלא דא"ב. וא"ל כיון דבע"כ ר' יוחנן ל"ס ג"כ לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאל"כ ל"ה מקשה מ"ש לכאן ולכאן כמ"ש התוס' וא"כ תיקשי לדידיה דר' יוסי אדר' יוסי. די"ל דר' יוחנן ס"ל דליתא להאי ברייתא דס"ל אליבא דר"י בסלע של מעשר שני דאינו מחולל. רק דקושית התוס' אזלא לסתמא דגמ' דס"ל אליבא דר"י התם אין ברירה ממתני' דמעשר שני וקשיא להו מתני' דמי שאחזו. ע"כ הוצרכו לתרץ דסתמא דגמ' ס"ל חילוק זה בין דבר העומד להתברר אבל ר' יוחנן מוכח בע"כ דלא ס"ל זה החילוק דאל"כ ל"ה מקשה מ"ש לכאן ולכאן, וע"כ הקשו התוס' שפיר לפ"מ דהוי ס"ל לתוס' דמאי דמקשה מ"ש לכאן אזלא לרב דאמר ליתא לדאיו. א"כ מוכח דל"א החילוק בין עתיד להתברר. דאל"כ ל"ק מ"ש לכאן ולכאן וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ דקושית הגמ' מ"ש לא אזיל אליבא דרב. וא"ל עדיין מה צ"ל דרב ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' הו"ל למימר דרב ס"ל לחלק בין דבר העתיד להתברר ול"ק ממתני' דמי שאחזו. דהא ליתא כיון דהוצרכו לומר דהקושיא לא אזלי אליבא דרב עדיפא להו לשנויי דרב ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' כדי דלא תקשי מברייתא דכל המתלקט, אבל בקושיתם נקטו שפיר להקשות אף ממתני' דמי שאחזו דלפי מה דס"ד דהקושי' אזלי לרב מוכח דלא מחלק בין עתיד להתברר וקשיא גם ממתני' דמי שאחזו

והנה לפמ"ש דר' יוחנן בע"כ ל"ס ליה לחלק בין דבר העתיד להתברר. דאל"כ ל"ה קשה מ"ש לכאן ולכאן, יש להקשות לשיטת מהרש"ל ביש"ש שכתב דמש"ה פסק ר"י דאין ברירה מכח מתני' גיטין דתנו לה גבי הלכתא פסיקתא ועדיף מסתמא דהלוקח יין. וקושית הגמ' בב"ק מסתמא דמתני' דצנועין. היינו דאי הוי תרי סתמא הוי עדיף מסתמא דכל הגט עיי"ש (דף מ"ה ע"ב). ולפמ"ש דר"י ל"ל החילוק בין עתיד להתברר. וגם החילוק בין תולה בדעת עצמו דאל"כ ל"ה מקשה מ"ש לכאן ולכאן. וא"כ מוכח לר"י ממתני' האומר ה"א מקודשת לי ע"מ שירצה אבא דיש ברירה כמ"ש המהרש"ל שם בעצמו זולת החילוק שבין עתיד להתברר. וכיון דר' יוחנן ל"ל זה החילוק ואם כן הדר הוי לדידיה תרי סתמא דיש ברירה והדרי' הקושיא לדוכתיה מ"ט פסק דאין ברירה, ומוכרח לבא לתי' התוס' דר"י לא פסק דאין ברירה רק היכא דאינו מברר וגט שאני וצ"ע על שיטת היש"ש. אך לפמ"ש הגאון ש"א דה"א מקודשת ע"מ שירצה אבא היינו שתהי' מקודשת לאח"כ כשירצה ולא למפרע ולא תלה בברירה א"ש, ועיין שם בסוגי' מת הבן מלמדין את האב מוכר דלא כשאגת אריה וצ"ע] אך היש"ש בעצמו לא כתב כן. וצ"ל דס"ל כתי' השני בתוס' ביצה בשם הר"ף דיכול החכם לבא משני צדדים ולא מוכח דר"י לא ס"ל זה החילוק. אבל לשיטת התוס' בתי' הראשון הוכרחו לדבריהם בב"ק. ועיין היטב

(ד) וחוץ לדרך זה מ"ש בכוונת התוס'. הי' נראה לי דיש לומר דאף ר' יוחנן סבירא לי' החילוק הנ"ל בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. והא דהוקשה מ"ש לכאן ולכאן והוכרח לומר דכבר בא חכם היינו דמוכח דהברייתא לא ס"ל זה החילוק מדנקטי במלתא דר"י על בבא דחכם ולא על בבא דנכרים דקתני ברישא דמתני' ומסתמא הברייתא נשנית על בבא דמתני'. וא"כ מדשביק בבא דרישא דנכרים מוכח דהברייתא לא ס"ל ברירה כלל ואין היתר רק אם בא חכם וע"כ בנכרים אין היתר כלל. דבשלמא בחכם כיון שהי' בהש"מ במזרח לא יוכל שוב לבא למערב כמ"ש התוס', וע"כ שפיר הי' מבורר בהש"מ אבל בנכרים אף שהי' בהש"מ במזרח אפ"ה עדיין יכולים לילך לצד מערב ויבא למחר לצד מערב ועדיין צריך לברירה. אבל אי הו"א דהברייתא ס"ל בתולה בד"א ברירה. אף בנכרים הו"ל לאשמעינן התירא. א"ו דאף בתולה בדעת אחרים לית להו ברירה. רק זה החילוק שבין עתיד להתברר ע"כ ל"ל לר' יוחנן. דאל"כ ל"ה קשה מ"ש לכאן ולכאן. די"ל דאף הברייתא ס"ל החילוק הנ"ל ואפ"ה ל"מ למינקט גבי נכרים דבנכרים אין עתיד להתברר. דבשלמא גבי חכם כיון דא"י לבא מב' צדדים כמ"ש התוס' ל"ה הספק רק אם יבא או לא והוי עתיד להתברר אבל בנכרים דיכולים לבא מב' צדדים ל"ה עתיד להתברר דשמא לא יבאו כלל. אבל החילוק שבין תולה בדעת עצמו מצו סבר רק דאפ"ה הקשה שפיר דהברייתא וודאי לא ס"ל זה החילוק מדלא נקטי גבי נכרים. ולפ"ז ל"ק לר"י דר' יוסי אדר"י. די"ל דס"ל החילוק הנ"ל שבין תולה בדעת עצמו וכו'. וגם מסתמא דע"מ שירצה אבא ל"ק. די"ל התם שאני דהוי תולה בדעת אחרים. וממילא ל"ק ג"כ לר"י מסתמא דקדושין דהוי תולה בדעת אחרים. והא דמקשה הגמרא לר"י דהאחין שחלקו מסתמא דכל המתלקט, ולא שני ליה דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו'. הא כבר כתבו התוס' בל"ז דהו"מ לחלק בין היכא שמתנה. אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפך וכל הנלקט. וגם מתנא דסבירא ליה בעירובין רצה מבע"י עירובו עירוב משחשיכה אין עירובו עירוב. אף על גב דהתם בכל בהש"מ אין הספק אלא אם ירצה או לא ועתיד להתברר אפ"ה ס"ל דאין ברירה וא"כ מוכח די"ל דזה מקרי ג"כ ברירה אף דעתיד להתברר וי"ל דר' יוחנן ס"ל ג"כ הכי וכמ"ש לעיל

אך לפ"ז ק"ל לר' יוחנן היכא דהקנה לו במעכשיו כגון אם לא אתן לך מעות עד זמן פלוני יהיה שלך כדאיתא פ' איזהו נשך הלוהו על שדהו. ואיכא מאן דמוקי לה התם במעכשיו. וא"כ לפמ"ש התוס' ורש"י דבכל תנאי הוי שייך ברירה רק היכא דבידו לקיימה ודעתו לקיימה. והנראה דעיקר טעמא כיון דבידו לקיימו ודעתו לקיימו אם כן בוודאי יקיים התנאי ואין כאן ספק לומר דצריך להתברר למפרע דמשעה ראשונה עומד לכך ואם כן התם דהתנאי הוא אם לא יפדה השדה והתם מסתמא דעתו לפדותו. ואף אם אתרמי ליה דלא אשכח זוזי נימא דלא קני משום דאין ברירה דהתם לא היה עומד לכך משעה ראשונה דאדרבא מסתמא הי' דעתו לפדותה, בשלמא לפי החילוק שעומד להתברר התם ג"כ עומד להתברר. אבל לפמ"ש דר"י ל"ל זה החילוק קשה וכי נימא דתנאי כזה ל"מ לר"י. וצריך להעמיד מתני' דהתם דל"א מעכשיו. ועוד ק"ל ממתני' דלקמן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש מת תוך י"ב חודש אינו גט ואם אמר מעכשיו ה"ז גט. והא התם אורחא דמלתא שדעתו לבא רק שהתנה אולי לא יבא או ימות ותתעגן אשתו ע"כ נותן לה הגט מעכשיו. וא"כ בשלמא להחילוק שכתב התוס' בין עתיד להתברר א"ש דלא תלי בברירה דהתם נמי עתיד להתברר. אבל לפמ"ש להוכיח דר"י ל"ל זה החילוק קשה. וא"כ אף לפמ"ש די"ל דר"י ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת אחרים ול"ק מסתמא דקידושין. עדיין קשה על שיטת מהרש"ל מסתמא דגיטין והוי עדיין תרי סתמא דיש ברירה. ועיין בשאגת אריה שכתב לחלק בתנאי דהוי שב ואל תעשה אמרינן ברירה. אמנם לענ"ד דבריו אינם מוכרחים רק לפי' הרמב"ן הוי מטעם דבכל תנאי ל"א דתלי בברירה. רק במידי דתלוי ברצון. דכיון דהקפיד על רצונו י"ל שדעתו הי' שיהיה רצונו כן מתחלה ג"כ וע"כ צריך לברירה. אבל היכא דאמר שלא ימחה ל"צ לברירה. אבל לשיטת התוס' אינו מוכרח סברתו. וגם לא דמי