חמדת שלמה חלק א צ

דל"ש בי' נחקרה עדותן בב"ד וא"כ בשעת גרושין נתגרשה בחרס בעלמא. ואף דהתם משמע דאלו דכירי סהדי מהני כדקאמר הגמ' ליתי' ולסהדי ול"א דהשטר הוי חרס בעלמא ול"ה קדושין כלל דהתם שאני כיון דבשעת קדושין יצא השטר מתח"י א"כ לענין הקדושין עצמם שפיר מקרי שטר. אבל לענין להעיד אח"כ על מעשה הקדושין דהיינו שהאשה מסרה להם זה השטר וממילא היא מקודשת לענין זה לא נפקא סהדותא מתח"י והוי מפ"כ, ועיי"ש בס' המלחמות. אבל בדבר שיכול להזדייף לא נפקא סהדותא מתח"י כלל א"כ ל"מ גט כלל והוי חספא בעלמא ע"כ א"י לגרש בו. וא"כ י"ל ה"ה הכא בשני יב"ש אף אם הע"ח מעידין להדי' שיב"ש בעלה של האשה זו צוה לכתוב הגט מ"מ כיון דבלא סהדותם חיישינן לזיופא דלמא יב"ש האחר מסר לה וא"כ עדיין לא נפקא סהדותא מתח"י. רק לכאורה י"ל דהכא ל"ד להתם דכיון דע"י ע"מ יוכל לבא לידי בירור מי שמסר לה הגט שפיר מקרי נפק סהדותא מתח"י כיון דבלא דבריהם יכול לבא לידי הכשר. אמנם לשיטת הרי"ף דס"ל בב"ק היכא דכל כת לחוד ל"מ הוי חצי דבר. ומש"ה אי' בש"ע דצריכין להיות הע"ח וע"מ לכתחלה כת אחת. אף דבדיעבד אין לחוש היינו משום דבדיעבד מהני ע"מ לחוד. אבל הכא לר"מ דס"ל ע"ח כרתי אין ההכשר רק ע"י ע"ח וכיון דהכא ל"מ ע"ח לחוד אף אי מסהדי להדי' שזה היב"ש צוה לכתוב הגט מ"מ לא נפקא סהדותא מתח"י וצריכין ע"כ לשני הכיתות דהיינו שיעידו על מסירת הגט ע"כ הוי חצי דבר. וע"כ צריך הגמ' לומר בע"מ ור"א היא דלר"א שפיר מהני ע"מ לחוד ולא צריכין לע"ח. אבל לרבא דהוכיח דל"ח לנפילה שפיר ה"מ לאוקמי כר"מ דכיון דל"ח לנפילה ול"צ לשום עדות אחרת רק שהגט יוצא מתח"י האשה שפיר נפק סהדותא מתח"י

ולפ"ז מיושב ג"כ מה דק"ל מאי הוכיח אביי מרישא דמיירי דע"מ לפנינו. הא ברישא ל"צ רק שהע"ח יעידו שזה היב"ש צוה לכתוב וזה יכולים מסתמא להעיד דפשיטא שיודעים מי המצוה להם. אבל בסיפא הקשה רבא שפיר דמנא יודעים לאיזה אשה כתב דהעדים חותמים על כוונת הבעל ומנ"ל לאביי דמיירי דע"מ לפנינו, ולפמ"ש א"ש דבע"כ מיירי דע"מ לפנינו דע"י ע"ח לח מצינו להכשיר כיון דלא נפקא סהדותא מתח"י ועדיין צריכין להגדתם ע"י עדים אחרים הוי חצי דבר, ע"כ צריכין ע"כ לאוקמי כר"א והע"מ לפנינו

ולפ"ז י"ל קושית התוס' ממתני' דלקמן מי שהביא שני גטין ונתערבו דרצה ר"י לאוקמי כר"מ, וקשיא להו לתוס' הא ל"ה מוכח מתוכו, ולפ"ז י"ל עפמ"ש באריכות זה ימים רבים בב"ק סוגי' דחצי דבר דלפום הו"א דמתני' דלא כר"ע הו"א דרבנן ל"ד כלל דבר ולא חצי דבר רק דקושית הגמ' ורבנן נמשך אחר תי' של אביי ועיי"ש. ולפ"ז י"ל דלפום הו"א דר' ירמיה הו"מ לאוקמי כר"מ ולדידיה לא בעי מוכח מתוכו כשיטת הרמב"ן. רק דיש עדים אחרים שכתבו הגט להבעל ואי דהוי חצי דבר י"ל דרבנן לא דרשי כלל דבר ולא ח"ד. [ובל"ז צ"ל כן דאל"כ מהכ"ת יהי' נאמן השליח דלמא יב"ש האחר נתן לו שני הגטין ורוצה לגרש אשת חבירו, וע"כ צ"ל דמיירי ע"י בירור, וא"כ י"ל ה"ה בירור כנ"ל ודוק היטב] רק לאביי בב"ק מוכח דרבנן דרשי ג"כ דבר ולא חצי דבר, וע"כ תי' באמת אפ"ת ר"א. דוק היטב: סוגיא

דברירה

(א) דף כ"ה ע"א גמרא אבל לענין יובל מכר אמר רחמנא וכו', והקשה היש"ש לפי' ר"י דבגט שאני דכתיב וכתב לה. א"כ מאי האי דמסיים הגמ' אבל לענין יובל מכר א"ר וכו', וי"ל דאי הוי ס"ל בעלמא יש ברירה ל"ה לן למעט מוכתב לה רק לפסול הגט. אבל מ"מ ראוי להיות ריח הגט, כיון דבעלמא אמרינן אפילו יש ברירה לגמרי. [אח"כ ראיתי שהיש"ש בעצמו כ"כ בדף הקודם שם]. וגם י"ל כיון דבסוגי' דבכורות צריך הגמ' לסיים כן עיי"ש ביש"ש ע"כ גם כאן סיים הגמ' כן. ולקושי' השני' שהקשה שם לפי' ר"י מאי פריך ר' אושעיא מפסחים לגטין י"ל דקושי' ר"א הי' ממנ"פ, כיון דבעי' דידיה הי' בתולה בדעת אחרים וקפשיט לי' תולה בדעת עצמו, וע"כ צ"ל דל"ס ליה לר"י לחלק. אבל ר' אושעיא בע"כ דסובר לחלק דאל"כ קשה וכי לית לי' מתני' דיתר על כן, [ועיין בחי' ר"ן ורמב"ן] ור"י פשיט ליה ממתני' בזה הורה לו דלא ס"ל לחלק, והנה י"ל וודאי למאן דל"ל ברירה כלל י"ל דס"ל מצד הס' דאין חילוק ולעולם ל"א ברירה. אבל לפ"מ דהוכיח ליה מסוגיא דפסחים די"ב בתולה בדעת אחרים, וא"כ נהי דאמרינן דגטין שאני מ"מ מנ"ל לומר גזה"כ כולי האי דאפילו בתולה בד"א ל"א ברירה דכל מה שנוכל למעט דלא להוי רחוק משאר דיני תורה דאמרינן ברירה הו"ל לומר כיון דמ"מ יש ס' קצת לחלק בין תבד"ע לתולה בדעת אחרים. וא"ל ס"ס מאי קושי' דלמא בתולה בד"ע ל"א בכה"ת ברירה רק בתולה בד"א כמו שם בפסחים וא"כ בע"כ בגטין מדאצטריך וכתב לה ממעטינן אפילו תולה בדעת אחרים, דז"א דאם באמת מחלקינן בין דעת עצמו לדעת אחרים וודאי אי אפשר לומר דבגיטין אפילו בתולה בדעת אחרים ל"א ברירה, דא"כ הו"ל למתני' לאשמעינן עיקר הרבותא בגיטין דאפילו תולה בדעת אחרים ל"א ברירה. ולפחות הו"ל לאשמעונן יתר ע"כ דאפילו תולה בדעת אחרים ל"א ברירה

ועפ"י זה י"ל קושית התוס' לקמן שהקשו לר' יוחנן דלדידיה אין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדהוצרך לומר וכבר בא חכם וא"כ ליתא לדאיו ובביצה מוכיח הגמ' דר"י ס"ל כתנא דבי איו, ולפמ"ש י"ל דהוכיח הגמ' דאי הוי סבר ר"י התם בחביות יש ברירה דהוי ברירה גרועה לשיטת התוס', א"כ נהי דאשכח לתנא דבי אי' דלא ס"ל ברירה, מ"מ מהכ"ת לפלוג כ"כ תנא דבי איו דאפילו בתולה בדעת אחרים לית ליה ברירה כיון דהוא גופיה סובר דאמרינן בכ"מ ברירה א"כ מנ"ל דלמאן דל"ל ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים לית ליה. דבשלמא אם ר"י סובר ג"כ אין ברירה י"ל דסברתו היה כך שלא לומר ברירה כלל. אבל השתא דנימא דר"י סובר יש ברירה אפילו ברירה גרוע דלא התנה מהכ"ת לומר דלמאן דל"ל ברירה דאפילו בתולה בד"א ל"ל דוודאי יש עכ"פ ס' לחלק מנ"ל לומר דאין ברירה דצ"ל וכבר בא חכם. ע"כ הוכיח הגמ' שפיר דר"י סובר אין ברירה, וע"כ י"ל שפיר דס"ל מצד הס' דאין חילוק

(ב) שם גמרא קא בעי מיניה תולה בדעת עצמו וכו' והדר קמותיב ליה תולה בדעת אחרים. עיין בחי' רמב"ן ור"ן מ"ש ליישב על הא דקאמר והדר קא מותיב. ואפ"ל כיון דרב אושעי' דבעי תולה בד"א ע"כ דהוי סבר דעדיף מתולה בדעת עצמו כמ"ש לעיל. וא"כ הא דפשיט ליה ר"י בע"כ דגלי ליה דאין חילוק, והנה יש לחלק בס' בין תולה בדעת אחרים דלאיזה שתצא מפתח תחלה. דשם י"ל עדיין ס"ס דלמא הי' כוונתו לאחרת שהי' שונאה יותר אף דהניח הדבר על ההזדמן כדרך גורל מ"מ י"ל דיותר הי' כוונתו שיעלה הגורל על האחרת והי' רוצה שיזדמן שתצא האחרת תחלה. אבל בפסח הוי תולה בד"א גמור כיון דכולם הם בניו וודאי הי' כוונתו למי שיהיה זריז לעלות תחלה. וכיון דר' אושעיא אסיק לחלק בין ד"ע לדעת אחרים א"כ נהי דשני ליה ר"י דאיזה שתצא מפתח תחלה לא עדיף מתולה בדעת עצמו, מ"מ שם בפסחים דהוי תולה בדעת אחרים גמור כנ"ל יש לומר דמודה ר"י דמהני ועיין היטב

שם גמרא א"ל רב משרשיא וכו'. לכאורה קשה לי על הוכחת ר"מ שהוכיח לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדקשיא ליה דר' יהודה אדר"י, לפמ"ש התוס' דאי מחלקינן בין תולה בד"ע לתולה בד"א ע"כ ליתא למתני' דעירובין דס"ל לר"י אפילו תולה בדעת עצמו ברירה וא"כ דלמא לעולם לא מחלקינן ובאמת ליתא להא דהלוקח יין. ודוחק לומר דקושיתו הוא דאי אמרינן ליתא הא דהלוקח בע"כ דצ"ל ליתא לדאיו ג"כ וע"כ מסתבר לומר דליתא לחדא מקמי תרתי וכדאיתא בעירובין דמ"מ כיון דעדיין לא ידע שיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לד"א רק מכח קושי' וכיון דס"ס צ"ל דליתא למתני' וא"כ דלמא לעולם לא מחלקינן וליתא לדאיו. בשלמא רב דהתם י"ל דמצד הס' ס"ל לחלק אבל להוכיח מזה קשה מנ"ל כיון דס"ס צ"ל ליתא למתני' א"כ ר"י ס"ל ליתא להא דהלוקח. והנה לכאורה י"ל דרב משרשיא סבירא לי' לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובדרבנן אפילו בתולה בדעת עצמו אמרינן ברירה ומש"ה לא קשה ממתני' דעירובין דהוי לענין תחומין דרבנן. אך לפמ"ש הרא"ש בעירובין דר"י דס"ל ספק עירוב פסול בעל כרחך דסובר תחומין דאורייתא הדרי הקושיא לדוכתיה. ועיין ביש"ש שכתב להדיא דלר"י הוי תחומין דרבנן דלא כהרא"ש הנ"ל וא"ש

(ג) שם ע"ב תוס' ד"ה ולכי מיית וכו'. אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתי' דמי שאחזו. והקשה המהרש"א לפמ"ש התוס' לחלק בין דבר שעתיד להתברר ל"ק ממתני' דמי שאחזו עיי"ש במהרש"א ובפ"י. ונלענ"ד די"ל עפ"מ דקשי' לכאורה לפמ"ש התוס' בביצה בסוגי' דשנים שלקחו חביות דהא דאמרינן