חמדת שלמה חלק א פט

ועפ"ז נתיישב לי מה דק"ל על רש"י שפי' ותיחד ותפתח ותיקני הגט משום אגב. ועיין חי' רשב"א שהקשה על רש"י וכ' דהוי מטעם חצר. והנה זה אפ"ל דרש"י ס"ל דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה. די"ל שלא הקנה לה רק דוכתא שהגט מונח עלי' ולא כל הבית ואין הפסק בין הגט לכלים של הבעל. וכמ"ש התוס' לקמן (דף ע"ט ע"ב ד"ה פנימית) על עובדא דר"ג וזקנים. אך לענ"ד הי' קשה האיך אפשר לקנות לה באגב. דלשון אגב משמע דעיקר הקניה הוא החצר והגט תקנה באגב. וזה ל"ש הכא דהא א"א לה לקנות החצר רק ע"י הגט. ועיין ח"מ (סי' ר"ב) הובא בשם רש"י דלשון אגב הוא דוקא להורות דעיקר הקנין הוא הקרקע ולפום רהיטא נראה דבזה ל"ש אגב. וצ"ע לחלק. ועפמ"ש א"ש די"ל כיון דאתינן להכי דגו"ח באים כא' א"כ יכול הבעל ליתן לה מתנה ואין אוכל פירות משום ידה וחצירה באים כא'. וא"כ אף בלא הגט תוכל לקנות החצר מהבעל משום ידה וחצירה באים כאחד, וע"כ שפיר תוכל לקנות הגט באגב

דף כ"א ע"ב מתני' אין כותבין במחובר לקרקע וכו' ר"י פוסל עד שתהא כתי' וחתימתו בתלוש והקשה הרשב"א למאי נ"מ נקטי חתימתו בתלוש דכיון דהכתיבה היה בתלוש ממילא גם החתימה היא בתלוש ותי' דנ"מ היכא דחיברו בין כתי' לחתימה ויצא לו מזה דאלו חיברו לאחר החתימה הוא כשר אע"ג דעכשיו מחוסר קציצה כיון דבשעת כתיבה לא הי' מחוסר קציצה דאל"כ הדרי הקושיא לדוכת' תפוק לי' דפסול משום הכתיבה וכעין זה תי' התוס' לעיל (דף ד' ע"א יעיי"ש) וכ' הרשב"א ז"ל דבירושלמי נסתפקו בזה אם חיברו בין חתי' לנתינה אי מקרי מחוסר קציצה ואפ"ה כ' כיון דבגמ' דילן לא דיברו מזה משמע לי' להוכיח מפשטי' דמתני' דלא מקרי מחוסר קציצה והפר"ח תמה על הרשב"א כיון דלא נפשוט להירושלמי ממתני' ע"כ דאין ראיי' ממתני' וע"כ אין לנו להקל נגד ספק של הירושלמי יעיי"ש

והי' נראה לפענ"ד די"ל דהירושלמי לשיטתו לא הי' יכול לפשוט ממתני' ולפום תלמודא דידן י"ל דשפיר מוכח ממתני' דהרשב"א כ' במתני' דפסול מחובר משמע אפילו הקנה לה כל המחובר אפ"ה פסול אע"ג דבזה ל"ה מחוסר קציצה כמו בנותן לה כל העבד וכ' הטעם משום דמחובר לא מקרי ספר ונ"ל לפסול מספר כריתות ויש מפרשים משום דכתי' ונתן ומחובר לא הוי נתינה וכ' דבירושלמי מפיק לי' מספר והקשה לפום תלמודא דידן דאמרינן ספר לספירת דברים הוא דאתי צ"ל דנפקא לן מונתן ובתחלה כ' די"ל דאף לתלמודא דידן נפקא לן מספר ואח"כ כ' י"מ דנ"ל מונתן יעיי"ש ולפענ"ד הי' נ"ל דע"כ לא נפקא לן מספר דלפ"מ דאיתא בגמ' כ' על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול שמא יקטום כ' התוס' ד"ה יצא זה שמחוסר דאף לאביי וודאי צריך ליתן לה בפסיקות יניקה ואפ"ה לא מקרי מחוסר קציצה כיון דע"י הנתינה ממילא נפסקה היניקה, ולכאורה הי' נראה דנהי דאין לפוסלה משום מחוסר קציצה וכמ"ש התוס' מ"מ כיון דבשעת הכתי' היה יונק ומקרי מחובר ל"ה ספר בשעת כתיבה וא"כ מוכח ע"כ דטעמא ל"ה משום ספר רק משום ונתן וע"כ כיון שנתן לה בפסיקת יניקה שפיר הוי נתינה, אח"כ ראיתי בב"ש סי' קכ"ד שכ' נ"מ בין שני הטעמים הנ"ל אלו הקנה לה העציץ בקנין גמור דלטעמא דונתן מהני כיון שהוא דבר המטלטל ולטעמא דספר לא מהני (כיון דבשעת נתינה ל"ה ספר] מבואר **(הגהה שוב נראה לי דאינו מוכרח די"ל דבב"ש כ"כ לנ"מ היכא דהכתיבה היה בפסיקת יניקה ואח"כ חיבר העציץ למקום שיונק והקנה לה העציץ בקנין: ע"כ הגהה)** מדבריו דאלו נתן לה העציץ בפסיקת יניקה מהני הואיל דעכשיו מקרי ספר אע"ג שהכתי' הי' בהיותו נקרא מחובר ואז לא הי' ספר. ולענ"ד הי' תמו' כיון דכתי' וכ' לה ספר משמע דבשעת כתי' צריך להיות ספר עד שמצאתי ת"ל בס' גט פשוט שכ' כדברי דלטעמא דספר פסול כשהי' הכתי' בהיותו יונק והוכיח מזה דתלמודא דידן ס"ל דטעמא לאו משום ספר רק משום ונתן ולפ"ז יצא לנו מחלוקת בין תלמודא דידן להירושלמי אם כתב על עלה של עציץ נקוב דלהירושלמי פסול מדאורייתא משום דל"ה ספר אע"ג דמשום מחוסר קציצה לית לן בה וכמ"ש התוס' ולתלמודא דידן מדאורייתא כשר כיון דלית לן דרשא דספר ומחוסר קציצה ל"ה כמ"ש התוס'. ולפ"ז אתי שפיר דהירושלמי לא מצי למפשט ממתני' די"ל דמש"ה נקט ר"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דנ"מ היכא שכ' על עלה של עציץ נקוב בפסיקת היניקה ובין כתי לחתימה הניחו בארץ מקום שיונק וחתמו דאלו לא הי' צריך החתימה בתלוש הי' כשר אף לצד איבעי' דחברו פוסל לאחר החתימה היינו היכא דעי"ז מחוסר קציצה משא"כ בע"נ דלא מקרי מחוסר קציצה וכמ"ש התוס' וודאי דאינו פוסל אבל אי אמרינן דאף החתימה צריך בתלוש וודאי דפסול ע"כ קאמר ר"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, אבל לתלמודא דידן דלית לן טעמא דספר וכמ"ש הג"פ וא"כ אף אם הכתי' והחתימה הי' בע"נ בעודו יונק הוא כשר ולא מקרי מחובר רק מחובר גמור המחוסר קציצה וא"כ בע"כ הא דנקט ר"י עד שתהא כתי' וחתימתו היינו היכא שחיברו ממש בין כתי' להחתימה וקשה שפיר דעכשיו דחיברו פסול משום הכתיבה שעכשיו הוא מחוסר קציצה וע"כ מוכח כמ"ש הרשב"א דזה ל"מ מחובר כיון דבשעת כתי' לא היה מחובר ונפשט' האיבעי' של הירושלמי ודוק היטב

[אחר זמן רב ראיתי בס' תורת גיטין שכתוב אפיל לטעמא דספר אין הקפידא רק על שעת נתינה מדלה כתי' וכ' לה בספר כדאיתא (דף כ"א ע"ב) גבי ע"ד שיש בו רוח חיים ודבריו תמוהים מאוד בעיני דע"כ ל"ד לדבר שיש בו רוח חיים דהתם אפילו בשעת נתינה מותר בדבר שיש בו רוח חיים לרבנן וע"כ כיון דספר אינו מיותר דאתי לספירת דברים ליכא למעוטי כלל רק מחובר דל"ד כלל לספר ס"ל להרשב"א בתחילה דמצינן למעט ולעולם דבשעת כתי' אסור לדרשא דספר וחידוש שהגאון הנ"ל לא הביא דברי הגט פשוט]: פרק שלישי

דף כ"ד ע"ב תוס' ד"ה ה"נ בע"מ ור"א. אבל לר"מ בעינן שיהיה מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש והאשה וכו'. וכ' המהרמ"ש דלפ"ז צ"ל דאף רבא הי' יודע דמתני' ר"א רק דשני לי' אביי דמיירי שהביאה הע"מ. אבל כר"מ א"א אף לרבא דהא בעי מוכח מתוכו יעיי"ש [ולענ"ד הי' אפ"ל דאי ל"ח לנפילה כלל. ומי שמוציאה הגט היא המגורשת שפיר מקרי מוכח מתוכו ע"י מה שהגט יוצא מתח"י אבל אי חיישינן לנפילה וצריכין העדים עכשיו להעיד ע"כ ל"ה מוכח מתוכו כיון דצריך עדים חוץ מהגט. אך המהרמ"ש החליט כנ"ל] ולפ"ז לשיטת הרי"ף דהוכיח דלר"א ע"ח לחוד מהני מדהעדים חותמין על הגט מפני תה"ע ולא ס"ל כס' התוס' דע"י ע"ח אמרינן מסתמא הי' ג"כ ע"מ וכמו שחיזק הרמב"ן ס' זו. דשמא לא ידע הבעל שצריך ע"מ, וא"כ כמו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו. ה"נ לר"א ע"י ע"ח לחוד צריך מוכח מתוכו. כמו דקי"ל לענין לשמה היכא דהגט נכשר' לר"א ע"י ע"ח צריך לשמה מדאורייתא עיין בלח"מ ובש"ע (סי קל"ח) ועיי"ש בב"ש (ס"ק ג') א"כ ה"ה לענין מוכח מתוכו דכיון דנכשר ע"י ע"ח הוי כמו לר"מ [ועיין לקמן סוגי' דג' גיטין בהר"ן לפ"ד אפ"ל דלר"א בע"ח לא בעי מוכח מתוכו. וצ"ע היטב] וא"כ קשה לס"ד דרבא דמתני' ר"א רק דמייירי שלא הביאה הע"מ. א"כ לשיטת הרי"ף דנ"א שהי' בוודאי ע"מ אינו כשר הגט רק ע"י ע"ח. וקשה הא ל"ה מוכח מתוכו ופסול לר"א בע"ח לחוד כמו לר"מ. וגם פי' הרמב"ן שפי' דאף לר"מ ל"ב מוכח מתוכו רק הא דשני ר"א הוא היינו כיון דמתני' מצריך לשמה בכתיבה א"כ מתני' ר"א ותו ל"ק כיון דצריך ע"מ י"ל דע"מ מעידים וכו'. ק"ל ג"כ לשיטת הרי"ף דאף לר"א כשר בע"ח לחוד א"כ כיון דבע"כ מתני' לא מיירי בכל גוונא כמו גיטין דעלמא דכשרים בע"ח לחוד [וגם מסתמא עדים חותמין על הגט מפני ת"ע אף דהכא ל"ש ת"ע. דש"ס צריכה לע"מ מ"מ סתמא דמלתא הכי הוי] א"כ הוי שפת יתר הא דקאמר ור"א הוא כיון דאף לר"מ איכא לאשכוחי להכשיר. וכמ"כ קשי' לעיל גבי יד של עבד מתני' לרבא ל"ק בע"מ ור"א. וקשי' ג"כ דהא אף האבעי' דבעי הגמ' בעבד יוצא מת"י איכא לאשכוחי גם כן אם הע"ח מעידין שהיה כתוב גט על ידו של עבד

והי' נ"ל ליישב לפמ"ש הרי"ף ביבמות (פ' ד' אחין) בהא דקאמר הגמ' לינחו גבי סהדי זמנין דחזי בכתבא והו"ל מפיהם ולא ספ"כ. והקשה הרי"ף מ"ש מכל שטרא דעלמא דמכשרינן ול"א דהוי מפיהם ולא מפ"כ. ותי' דוודאי לאחר שיצא העדות מתח"י העדים הו"ל כמו שנחקרה עדותם בב"ד. אבל הכא דצריך השטר קדושין להיות מונח תח"י העדים וכיון דאי בעי כבשא לשטרא ואין כאן עדות ל"ש לומר נחקרו עדותן בב"ד ואי לא דכירי הוי מפ"כ עיי"ש ובס' המלחמות. ולפ"ז נ"ל פשוט דה"ט בדבר שיכול להזדייף דל"מ אף אם הע"ח בעצמם אמרו שלא נזדייף מ"מ כיון דצריכים להעיד כך וכל כמה שאינם מעידים ל"מ השטר א"כ לא נפקא סהדותא מתותי ידי' דסהדי והוי השטר חספא בעלמא כיון