חמדת שלמה חלק א ט

היא אעפ"י שעסקין בא"ע ואפי' באדם חשוב לא מהני וכ' שכן משמע מתוס'. והנראה כוונתו מדכתבו התוס' דבנתנה היא ואמר הוא לא פסיקא לי' דבאדם חשוב מהני א"כ מוכח דסיפא דנקט מלתא דפסיקא מיירי אפי' באדם חשוב. וקשה דליהוי כנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי א"ו דנתנה היא ואמרה היא גרע א"כ ממילא אף בעסוקין בא"ע לא מהני. ולכאורה הי' נ"ל די"ל דע"כ לא מספקינן רק בנתן הוא ואמרה היא שמא נתרצה וכמ"ש הר"ן די"ל כיון שאינו נותן לה רק לטובתה וכיון שהיא אומרת שמקבלה לקדושין הי' לו לומר שאינו רוצה ליתן לה לשם כך. אבל בנתנה היא אף שהוא אדם חשוב והוי כנתן הוא מ"מ הא ודאי דיש לו ג"כ הנאה מקבלת הכסף וא"כ אין ראיי' מדלא אמר שאינו רוצה לקבלם שרצונו לקדושין די"ל שקבל המעות לטובתו ואין ראיי' כלל דנתרצה. ודוק בסברא זו. אבל בעסוקין באותו ענין י"ל דמהני. אמנם י"ל דע"כ לא קאמר ר"י בעסוקין בא"ע מהני רק היכא שנותן לה אח"כ כסף שעושה מעשה קדושין רק דלולי התעסקם בא"ע לא הוי ידעינן על מה נותן לה ומחמת שעסוקין בא"ע מגלי לן דהנתינה הוי לשם קדושין ולפי הסברא הנ"ל דאין ראיי' מקבלתו די"ל שמקבל לטובתו לא מהני אף בעסוקים בא"ע. והב"ש הביא הדין בשם הפרישה ועיינתי שם. ונראה דמצד גזה"כ אתי' עלי' כיון דנתנה היא ואמרה היא הוי בכלל כי יקח ולא כי תקח אף באדם חשוב וצ"ע

שם נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. ודקו המפורשים בהאי לשנא דאם ספיקא היא למה לא חיישינן רק מדרבנן. ועיין בהר"ן שהוכיח מהרי"ף מספיקא דרב מארי בכלב רץ אחרי' דספק קדושין הוי ספיקא דאורייתא. והי' נ"ל דאפשר לומר כך עפמ"ש הב"ש (בסי' ל' ס"ק ט"ו) בשם הג"א דס' קרוב לו לא הוי ספק קדושין רק בשני כיתי עדים. אבל אם העדים עצמם מסופקים הוי כמקדש בלא עדים. וגבי חשש שמא שו"פ במדי כ' הב"ש דמש"ה לא הוי כמקדש בלא עדים. כיון דעדים עצמם מסופקים. וצריך לחלק מ"ש מספק קרוב לו ג"כ העדים מסופקים וצריך לומר דהחילוק הוא כך לפענ"ד דבספק אם הוא שו"פ במדי אם יתברר הדבר דשו"פ במדי תהא מקודשת מחמת ראייתם מעשה הקדושין לו יהא שמחוסר שומא בשעת קדושין, מקודשת אחר שנתברר הדבר דהוי שו"פ. אבל בספק קרוב לה הספק בעיקר הקדושין. ואף אם יתברר אח"כ שהי' קרוב לה הם לא ראו ע"כ הוי כמקדש בלא עדים. והנה הרשב"א הקשה בנתן הוא ואמרה היא דליהוי כעסוקין בא"ע, ותי' דאפ"ה לא הוי דבר ברור אע"ג דמסתבר טובא ונראים הדברים דלשם קדושין נתן לה אפ"ה הוי כמקדש בלא עדים עיי"ש. וצ"ל דשם ג"כ שייך דהוי כמקדש בלא עדים כיון דהספק הוא בריצו דידי' דהיינו עיקר מעשה הקדושין אם נתן לשם קדושין או לא. ולכאורה יקשה על הרשב"א ראי' הר"ן מהרי"ף מבעיא דרב מארי דשם הוי ג"כ הספק אם נתרצה כמו שפי' הר"ן שם וא"כ הוי ג"כ הספק בעיקר הקדושין ואפ"ה כתב הרי"ף דהוי ספיקא דאורייתא. אך ראיתי ברשב"א שמפרש פי' אחר בבעיא דרב מארי דהיינו דהאבעיא קאי אפילו ידעינן שנתרצה רק דהספק אי הוי ש"פ כיון שמחויב להצילה וא"כ הוי דומיא דספק של ש"פ במדי דאם יבוא אלי' ויפשוט האבעי' דהוי ש"פ אף שמחיוב מצד המצווה תהי' מקודשת מחמת ראייתם. אבל זה לא שייך לומר אם יבוא אלי' ויאמר דהי' דעתו לקדשה דס"ס הוי כמקדש בלא עדים. והנה בכאן צריך להבין דרש"י פירושי ספיקא הוי אם אמירה דידה הוי בכלל כי תיקח. וכן הביא הרשב"א דברי רש"י אלו רק דנחלק על רש"י בע"א עיי"ש ולבסוף כתב הרשב"א דלא הוי דבר ברור שנתרצה וא"כ בלא דרשה דלא כי, תיקח א"מ. והנראה דודאי אי הוי אמירתה לשון קדושין ולא הוי בכלל כי תיקח ודאי הוי' אמרינן דנתרצה כיון דהוי נתינה ואמירה מעלייא ואם לא הי' מרוצה הי' לו לומר בפי' שאינו נותן לשם קדושין אבל אם אמירה דידה לא מהני דהוי בכלל כי תיקח רק דאנן ניקום ונימא דליהוי עכ"פ כעסוקין בא"ע ודל אמירתה מהכא. ע"ז תי' הרשב"א שפיר דהוי כמקדש בלא עדים

והנה אף שכ' לעיל דבספק אבעיא היכא דלא הוי בעיקר מעשה הקדושין ל"ש לומר דהוי כמקדש בלא עדים הכא שאני כיון דיש כאן ג"כ ספק בריצו דידי' וזה תלו אם אמירתה הוי לשון קדושין ממילא נתרצה בוודאי אבל כ"ז שלא נתברר לנו אם הקפידה התורה על אמירתה או לא ואתרמי לן קודם שנתברר שנתן הוא ואמרה היא אף אם יבוא אלי' אח"כ ויאמר דלא הקפידה התורה על אמירתה אפ"ה אותו מעשה שאירע לן קודם שנתברר הספק אין כאן דבר ברור כלל שנתרצה והוי הספק בעיקר מעשה הקדושין ואינה מקודשת כלל. ולפ"ז מדוקדק לשון הגמ' היטב וה"פ ספיקא הוי היינו כמ"ש רש"י דהספק הוא אם הוי בכלל כי תיקח רק דאפ"ה א"מ כלל מן התורה דכל זמן שהוא ספק אין ראי' על ריצו שלו והוי כמקדש בלא עדים. ע"כ מסיים הגמ' וחיישינן מדרבנן וי"ל דהיינו משום הרואים והיינו כיון דיש סברא לומר דלא הקפידה תורה על אמירתה א"כ דלמא יסברו הרואים בפשיטות דלא הקפידה התורה על אמירתה וא"כ הוי ודאי מקודשת כנ"ל כיון דאמירתה הוי אמירה מעליא ממילא מדשתקה נתרצה ויאמרו א"א יוצאת בלא גט ע"כ חיישינן מדרבנן. ודוק היטב כי נראה לפענ"ד נכון. וראיתי בק"א של הפ"י כאן שכ' דמהרשב"א ביבמות מוכח שחולק על דינו של הג"א שהביא הב"ש. וצ"ע דמדברי הרשב"א הכא שכתב דהוי כמקדש בלא עדים נראה לכאורה דסובר כשיטת הג"א. וצריך סברא לחלק בין ספק קרוב לה לבין אומדן דעת אם נתרצה וצ"ע. ועיין לקמן בר"ן סוגייא דתן מנה לפלוני. ולפמ"ש אין ראיי' מוכרחת עיי"ש ודו"ק

עיין במל"מ (פ"ג מה' אישות ה"ב) שכ' דהספק בנתן הוא ואמרה היא. היינו משום דהוא נתן סתם ולא נודע אם לשם קדושין או לשם פקדון או מתנה. ולא דהספק הוא אם הריצוי מחמת אמירתה ודמי לכי תיקח. ולפ"ד י"ל מה דקשי' לי לפמ"ש התוס' והראב"ד דמש"ה לא מקשה הגמ' הדיוקים של נתנה היא ואמר הוא דלא פסיקא לי' דבאדם חשוב מהני. והיינו דמש"ה נקט נתנה היא ואמרה היא דאפי' באדם חשוב לא מהני. וק"ל לפ"ז אליבא דאמת דנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי. וא"כ נתנה היא ואמרה היא באדם חשוב להוי כנתן הוא ואמרה היא דהוי ספיקא. והדרי' הקושי' לדוכתי' הדיוקים של נתנה היא ואמר הוא דליכא למימר דסיפא נקט מלתא דפסיקא. דהא באדם חשוב הוי ספיקא. ועיין בחמ"ח שכ"כ להדי' בנתנה היא ואמרה היא באדם חשוב הוי כנתן הוא ואמרה היא. ולפ"ז הי' ראיי' לשיטת בה"ג דס"ל דה"ה בנתנה היא ואמר הוא ספיקא הוי אפילו באדם שאינו חשוב. ולכאורה קשה כיון דהגמ' לא מסיק כלל מנתנה היא ואמר הוא מנ"ל דספיקא הוי. ואי משום קושי' הדיוקים למה לא ניחא לי' בתי' התוס' והראב"ד. ולפמ"ש א"ש דנהי דהו"מ לומר כן מ"מ אליבא דאמת דנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי א"א לומר כן דסיפא מיירי אפילו באדם חשוב. דהא הוי כנתן הוא ואמרה היא וכמ"ש החמ"ח [ומכש"כ לפי הס' הנ"ל דמש"ה נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי משום הריצוי וכמ"ש המל"מ ולפמ"ש לעיל דבנתנה היא ואמרה היא והוא קיבל ע"פ דיבורה הוי ודאי ריצוי. רק דאינה מקודשת משום שנתנה היא. וא"כ באדם חשוב דהוי כנתן הוא להוי ודאי קדושין. וא"כ ע"כ סיפא לא מיירי באדם חשוב] ומוכח כשיטת בה"ג דאליבא דאמת אף בנתנה היא ואמר הוא ספיקא הוי

ולפ"ד המל"מ הנ"ל י"ל דלכאורה קשה למ"ש המל"מ דהספק הוא אי הוי ריצוי. דהתוס' כ' בחולין (דף ט"ז) דל"ש לומר נעשה רק אי הוי מטעם אחד. אבל היכא דל"ה מטעם אחד ל"ש נעשה. ובקדושין דאמר נעשה בנתן הוא ואמרה היא כאלו נתנה היא ואמרה היא דחד טעמא משום כי יקח ולא כי תקח. ולפ"ד המ"ל בשיטת הרמ"ה דל"ד לכי תקח רק משום הריצוי איך שייך נעשה. וצ"ל דהשני תי' בגמ' מחולקים בזה לתי' הראשון דאמר נעשה בנתן הוא ואמרה היא מש"ה נ"מ משום דדמי לכי תקח. ולתי' בתרא דאמר ספיקא הוי י"ל דפשיטא לי' דל"ד לכי תקח רק ספיקא הוי משום הריצוי. ואפ"ל דמש"ה ל"נ לי' להרמ"ה למימר ספיקא הוי אי דמי לכי תקח. דלכאורה קשה כיון דלתי' קמא אמרינן דודאי דמי לכי תקח דלמא לתי' בתרא מספקא לי' בהכי. די"ל דדחיקא לי' לומר דהתנא מספקא לי' בדרשא דקרא. וי"ל דמש"ה חזר בו מתי' קמא דס"ל דודאי בשביל האמירה ל"ד לכי תקח. וע"כ קאמר ספיקא הוי משום הריצוי. ולפ"ז אין ראי' לשיטת בה"ג, ול"ק מ"ש לעיל דאליבא דאמת ליכא לתי' דמיירי באדם חשוב וקשי' הדיוקים בנתנה היא ואמרה היא. ולפ"ז י"ל דלענין נתנה היא ואמר הוא ודאי י"ל כתי' הראשון נעשה כנתנה היא ואמרה היא דזה דומה לכי תקח והא דהדר מתי' קמא היינו רק לענין נתן הוא ואמרה היא דל"ד לכי תקח ול"ש נעשה. וע"כ אין ראי' לשיטת בה"ג וי"ל