חמדת שלמה חלק א י

כשיטת רוב הפוסקים. וכן צ"ל למ"ש הרשב"א בשיטת הר"מ דס"ל באדם חשוב צ"ל הרי את מקודשת בהנאה שקבלתי ממך. וע"כ הוי כנתן הוא ואמר הוא וע"כ ל"ש תי' התוס' והראב"ד עיי"ש ולא תי' כלום לקושי' התוס'. וצ"ל דבנתנה היא פשיטא לי' להגמ' לומר נעשה דעיקר תלוי בנתינה. רק בנתן הוא ואמרה היא ל"ה ניחא לי' לומר נעשה עד דשני דאפ"ה אמרי' נעשה. ולפ"ז י"ל אף לפמ"ש דהספק הוא אי דמי לכי תקח וכמ"ש דהספק בריצוי שלו באיזה אופן הוא. או למ"ש הר"ן בפשיטות דהספק הוא אי דמי לכי תקח. מ"מ ל"נ להגמ' לומר נעשה כיון דמצד הס' יש לחלק ע"כ קאמר ספיקא הוי

ולפ"ד הרשב"א שכתב בדעת הר"מ דבאדם חשוב צ"ל בהנאה שקבלתי והוי כנתן הוא ואמר הוא. י"ל מה שהתפלאו על הטור שכ' בשם הרמב"ם בנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת. וח"א הרא"ש והרי"ף כ' כס' הראשונה. והיינו דבאדם חשוב מקודשת. ותמה הב"י דודאי אף הר"מ ס"ל כן שהרי הר"מ גופי' הביא האי דינא דאדם חשוב. ועיין בב"ח שכ' ליישב קושי' הב"י דכוונת הטור דלשיטת הר"מ צריכה היא לומר מקודם הילך ואתקדש לך. ולפמ"ש הרשב"א נראה דא"ש בפשיטות דהא דמקודשת להר"מ באדם חשוב היינו היכא דאמר לה התקדשי בהנאה שקבלתי ממך והוי ממש נתן הוא. דמ"ש מע"מ שאדבר עליך לשלטון כיון דמקרי הנאה הוי נתן הוא. וכמ"ש הרשב"א להדי'. אבל לשיטת הרא"ש מקודשת אפילו בלא אמר להדי' בהנאה שקבלתי ממך ע"כ הוי שפיר נתנה היא. ואע"ג דעיקר הקדושין הם מחמת הנאה שיש לה מקבלתו. מ"מ כיון דלא אמר להדי' בהנאה שקבלתי ממך יש לכוללו בנתנה היא וכתי' התוס' והראב"ד. משא"כ למ"ש הרמב"ם אין לכוללו כלל בנתנה היא וכמ"ש הרשב"א להדי'. ובזה א"ש מ"ש הטור. והרי"ף והרא"ש כ' כס' הראשונה. ולפמ"ש הב"ח לא ידעתי מקום מוצא בהרי"ף דס"ל דלא צריכה האשה לומר הילך ואתקדש. והלא הרי"ף העתיק לשון הגמ' הילך מנה ואתקדש לך משמע דצריכה לומר ואתקדש. אבל לפמ"ש א"ש כיון דהרי"ף כ' סתם משמע ממילא דלא צריך לומר להדי' בהנאה שקבלתי ממך. ועדיין צ"ע בכ"ז ולפום רהיטא נ"ל נכון כמ"ש. ואחר כתבי זה ראיתי מ"ש בפי' הטור שכוונתי בעזה"י בזה לדעת הגדול בעל ס' המקנה)

עיין בס' בית מאיר שהביא דברי הפ"ח (סי' ק"י) שהוכיח מדברי הר"ן כאן דאף בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה. וכבר כ' לעיל די"ל דהספק הוא על אופן הריצוי אם הריצוי הוא שהוא מרוצה שתהי' היא הלוקחת וכמ"ש המהרי"ט וזה ל"מ. או דהריצוי הוא שהוא לוקחה וזה מהני. וע"כ הוי כעין ספיקא דעובדא וכמ"ש המל"מ (פ"ז מה' שכירות) וע"כ מוקמינן שפיר על חזקה. [וראיי' הר"ן מספק ממונא י"ל דממון שאני דספק ממונא לקולא וכל היכא דקאי תיקום] והגאון ב"מ הנ"ל כ' ליישב לפמ"ש התוס' (דף ד' ע"ב) ד"ה היכא, דמשמע להדי' מדבריהם דמכי יקח ממעטינן אמרה היא לחוד אפילו נתן הוא. וא"כ ע"כ הא דאמר הגמ' ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן והיינו דהוי כעין ספיקא הואיל ולפי הנראה דמי לכי יקח ע"כ נראה כספק עיי"ש. והוא דוחק גדול בלשון הגמ'. ולפמ"ש י"ל לדברי התוס' דכ' דממעטינן מכי יקח אפילו אמירה לחוד היינו היכא שאומר להדי' שמרוצה לאמירתה שהיא תקח. אבל בסתם י"ל שפיר דהוי ספיקא על אופן הריצוי וכמ"ש לעיל וע"כ חיישינן מדרבנן דמדאורייתא מוקמינן על החזקה. וכבר כ' במק"א ישוב אחר על לשון הגמ'. ומ"ש כאן נ"ל נכון יותר ודוק

דף ו' ע"א אבעי' להו חרופתי מה. ועיין חי' רשב"א שכ' טעמו של הר"מ שפסק חרופתי הוי ודאי קדושין שגרס כגי' הר"ח ת"ש האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ולא כ' תי' לקושי' הגמ' אטו יהודה רובא דעלמא ואפילו ל"ג כן בגמ' צ"ל הקושי' מבחוץ. ונ"ל די"ל דהתוס' כ' דלר"ע דס"ל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח הכתוב מדבר הוי ודאי לשון קדושין. והר"ן ל"נ לי' בהא מדלא אסיק הגמ' הכי לפום גירסתינו עיי"ש. וע"כ מוכח דאף לר"ע י"ל דל"ה לשון קדושין. ולענ"ד קשה לכאורה על ד"ת אלו שכ' דלר"ע הוי ודאי לשון קדושין. הא שם בכריתות (דף י"א ע"א) אמר ר' יצחק אינו חייב על שפחה חרופה אלא בבעולה שנאמר נחרפת ומאי משמע נחרפת לשנא דשינוי שנאמר אם תכתוש אויל במכתשת בתוך הריפות. וא"כ מוכח להדי' דלשנא דנחרפת הוא רק לשון שינוי. וכ"פ הר"מ כר' יצחק שם. וא"כ אין ראי' כלל דחרופה הוא לשון קדושין. ולפ"ז י"ל לפי גי' הר"ח דה"פ. דודאי מלשנא דקרא הו"מ למימר דל"ה לשון קדושין רק לשון שינוי. אך צ"ל מה דנקט הקרא על בעולה שם מושאל מלשון שינוי ע"כ מסתבר לומר דתרוויי' אתי לאשמועינן דהוי לשון קדושין וגם דהוי לשון שינוי. ועיין ברשב"ם על התורה שכ' על לשון נחרפת לשון מסירה מלשון עם חרף נפשו לפיכך נקט הקרא לשון נחרפת דסובל תרוויי'. ולפ"ז א"ש דהתנא תני האומר חרופתי מקודשת ובאמת עיקר ראיי' מקרא. רק הא מצינן למימר דהוא לשון שינוי ע"כ מביא ראי' שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וע"כ דס"ל דלשון חרופה סובל ג"כ לשון קדושין. ול"ק אטו יהודה הוי רובא דעלמא. די"ל דעיקר הראי' הוא מקרא רק דלא נימא דהוי רק לשון שינוי ע"כ מייתי ראי' מיהודה דמכח זה מסתבר לומר דמשמע תרוויי' ועיין

ועוד יש להטעים הדבר לפ"מ דקשי' לי על קושי' הגמ' דמקשה ה"ד אי דמדבר עמה על עסקה גו"ק וכו'. וקשה דלמא האבעי' בכתב לשונות אלו בשטר קדושין וקדשה בשטר. וע"כ אי הוי לשון קדושין מקודשת. ול"ק מנא ידעה די"ל שאמר לה ה"א מקודשת או במדבר עמה על עסקי קדושיה, ואפ"ה אי ל"ה לשון קדושין אין שם שטר עליו, וא"ל דקושי' הגמ' מברייתא האומר לקוחתי דמיירי באומר. דלמא הברייתא אתי' כר"י ומיירי במדבר עמה על עסקי קידושי'. ואפ"ה צריך לאשמועינן דהוי לשון קדושין דנתן לה בשתיקה ל"מ לר"י. שוב ראיתי בס' המקנה הקשה ג"כ קושי' זו. וכ' ליישב דדחיקא לי' להגמ' לאוקמי הברייתא כר"י והאבעי' קאי לדידן בשטר דא"כ מנ"ל למפשט דלמא הא דמהני לקוחתי היינו במדבר עמה על עסקי קדושי' דמהני לר"י אפילו בלא אמירה ע"כ מהני לר' יהודה עכ"פ באמירה גרוע. משא"כ דצ"ל לשון קדושין ממש בשטר י"ל דלא מהני עיי"ש. וגם אני כוונתי בעזה"י לזה קודם ראיתי תי' הנ"ל. אך לדעתי לפ"ז תמוה יותר אליבא דאמת מנ"ל להר"מ לפסוק לקוחתי מהני בכותב לשון זה בשטר דלמא ל"מ רק באומר ובעסוקין בא"ע דלא גרע משתיקה ומנ"ל דבשטר מהני וצ"ע. ע"כ נ"ל לפ"מ דסיים הגמ' והכי קא מבעי' לי' לקדושין קאמר לה או למלאכה קאמ"ל. והוא שפת יתר דפשיטא דהאבעי' אזלא דלמא משמע לשון אחר, וע"כ ס"ד דגרע טפי. גם קשה דקארי לה מה קארי לה אי דמדבר עמה על עסקי קדושי' אפילו לא אמר נמי הא מצינן לתרץ דהני לשנא גריעא טפי אי לא הוי לשון קדושין

ע"כ נראה די"ל דהמקשן הוי סבר בפשיטות דודאי יש במשמעות לשונות אלו לשון קדושין ג"כ. רק דהוי ס"ד דהאבעי' הוא כיון דסובל ענין אחר ג"כ ל"ה לשון ברור. וע"כ אבעי' לי' אי סובל דוקא לשון קדושין או שסובל ענין אחר ג"כ ומש"ה ל"מ. וע"כ הקשה שפיר ה"ד ציון דעכ"פ סובל לשון קדושין וי"ל שנתן לה לשם קדושין א"כ אי מדבר עמה ע"ע קדושי' ודאי לא גרע משתיקה כיון דעכ"פ סובל לשון קדושין, ולפ"ז י"ל הקושי' הנ"ל דלמא מיירי בכותב לשון זה בשטר. די"ל כיון דפשיטא לי' דעכ"פ סובל לשון קדושין ג"כ, וכיון דקי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ול"ב מוכח מתוכו, וכיון דהעדים מעידים שכ' לשון זה לשם קדושין והוא סובל לשון קדושין י"ל דפשיטא דמהני, ומשני הגמ' הכי קא מבעי' לי' דלמא למלאכה קאמר לה דאין במשמעות לשון זה לשון קדושין. ואע"ג דלשון עזר מצינו באישות מ"מ לא הונח ע"ש קנין אישות, או לשון ב"א לחוד] וע"כ י"ל דל"מ אפילו בעסוקים בא"ע דגרע טפי דלא משמע כלל לשון קדושין. ולפ"ז ממילא הוי האבעי' בשטר ג"כ כיון די"ל דאינו לשון קדושין כלל אף דהעדים אומרים שכתב לשון זה לשם קדושין, מ"מ אם אינו סובל לשון קדושין כלל אין שם שטר עלי', והשטר הוי חספא בעלמא. ויש להוכיח כן דאפילו לשון שאינו ברור שהוא לשון קדושין רק דסובל ודאי לשון קדושין ג"כ מהני מדתני לקוחתי מקודשת שנאמר כי יקח. וקשה נהי בקדושין מצינו קיחה מ"מ למלאכה ודאי דשייך ו"כ לשון קיחה כמורגל הלוקח שפחה לשמשו, רק דס"ד דלשון קיחה ל"ש רק בשפחה, ע"כ מייתי ראי' דלשון קיחה שייך ג"כ בקדושין, ואע"ג דלמ"ש המקשן ע"כ הי' סבר דראיי' הברייתא דהוי רק לשון קדושין, מהמקשן אין ראי' כ"כ דבאמת הו"מ למימר ולטעמיך כדאשכחן בכמה דוכתי', אבל אליבא דאמת ודאי נוח יותר לומר דברייתא לא מייתי ראי' רק דהוי לשון קדושין ג"כ וע"כ מהני בעסוקין בא"ע, ולפ"ז מיושב וי' הר"ח הנ"ל ע"נ דפשיט מהאומר חרופתי ביהודה, ול"ק אטו יהודה הוי רובא דעלמא. דודאי מוכח עכ"פ דמשמע לשון קדושין ג"כ.