חמדת שלמה חלק א ח

קידושין

דף ג' ע"א גמ' מנינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי חליפין, סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון וכו' ואימא ה"נ אשה בפחות משו"פ ל"מ נפשה. ונתחבטו גדולי הראשונים בדעת הרי"ף שלא כתב למעוטי חופה ואפ"ה לא הביא הא דר"ה דחופה קונה. ע"כ רצו לומר דמספקא לי' להרי"ף הא דר"ה, והר"ן כתב דלמעוטי חופה ל"צ להביא דממילא ידעינן דלא מקדשין רק בהנך קנינים דקתני במתני' אבל חליפין הו"א דהוי מענין כסף. ועיי"ש בפ"י במה שמפרש הואיל וגמרינן קיחה. ועיין במהרי"ט שהקשה דאף בחופה איכא למטעי מק"ו עיי"ש

ונלפענ"ד די"ל עפ"י שיטת ר"ת בתוס' דהו"א דחליפין מטעם כסף קונה ולא כפי' הר"ן דהוי כעין כסף. והי' ק"ל לפ"ז מה מקשה ר"ת אח"כ הא חליפין אינו קונה בנכרי וקשה הא בהו"א זו דהוי כסף ממש א"כ אין ראי' מדישראל בחדא דהא הוי כסף. וגם קשה בהו"א זו האיך ממועט ממנינא חליפין כיון די"ל דהוי בכלל כסף. ע"כ נלפענ"ד דהפי' דודאי המתרץ דקאמר למעוטי חליפין סובר בפשיטות דאין הו"א כלל דנימא דהוי בכלל כסף רק כיון דילפינן קיחה קיחה הו"א אפי' שאין דומה לכסף כיון דשדה מקני בחליפין ה"ה אשה קמ"ל מתני' דלא ילפינן רק כסף דכתיב בקרא דודאי על ההו"א ל"ק קושי' ר"ת מחזקה ושאר הקושי', רק דקושי' התוס' על הא דמקשי ואימא ה"נ דמשמע דסובר לסברא קיימת דילפינן כל הקנינים רק על חליפין מתרץ הגמרא דאשה בפחות משו"פ למ"נ הקשה התוס' שפיר מחזקה דחזינן באמת דלא ילפינן רק קנין כסף. וע"ז מתרץ ר"ת שפיר דקושי' המקשן קאי דדלמא חליפין הוי בכלל כסף. ול"ק קושי' הנ"ל דא"כ האיך אפשר למעוטי חליפין ממניינא די"ל באמת דזה קושי' המקשן ואימא ה"נ, ומנ"ל דמתני' אתי למעוטי חליפין דלמא הוי בכלל כסף ומתרץ הגמ' דאשה בפחות משו"פ למ"נ. אבל המתרץ דמשני למעוטי חליפין פשיטא לי' דל"ה בכלל כסף רק דהו"א דיליף כל הקנינים משדה. וע"כ הקשה ר"ת שפיר כיון דלא הוי בכלל כסף א"כ איך הו"א דנילף קיחה קיחה לענין חליפין הא בנכרי ל"ק חליפין. וכיון דזכינו לדין דקושי' הגמרא הוי ואימא ה"נ היינו דנכלל בכלל כסף דמתני' הוצרך הרי"ף שפיר לאתויי למעוטי חליפין דלא נימא דהוי בכלל השלשה דרכים דקתני במתני' אבל למעוטי חופה ל"צ להביא כיון דהוא דרך אחר אף דנוכל ללמוד מק"ו מ"מ שפיר י"ל כיון דהביא לישנא בשלשה דרכים ממילא ידעינן דליכא דרך אחר. אבל למעוטי חליפין צריך להביא כיון דהגמ' הקשה דלמא הוי בכלל כסף. ודוק היטב

ובזה מיושב ג"כ מה שקשה לכאורה ללוי דסובר בכליו של מקנה למעוטי מאי דלדידי' ל"ש לומר ס' הר"ן ותוס' דהוי כסף דהא בחליפין איהי יהבה לדידי' ול"ד לכסף. ואין לומר דהאי הנאה דמקבל מינה מקרי כסף. דהא הראשונים הר"ן והריטב"א הקשו מהא דאמרינן לקמן דהאי הנאה דמקבל מינה ל"מ רק באדם חשוב. ותי' הר"ן דאף באדם שאינו חשוב הנאה מקרי רק דל"ה שו"פ והוי כמו קונין בכלי אע"פ שאין בו שו"פ. ולפי ס' זו ל"ד לכסף של פרוטה. וא"כ קשה למעוטי מאי. ודוחק לעשות מחלוקת חדשה ולומר דלוי פליג על ר"ה וסובר למעוטי חופה. אבל לפמ"ש א"ש דהא דקאמר למעוטי חליפין באמת לא משום דדמי לכסף צריך למעוטי רק דהו"א דיליף כל הקנינים משדה. ופי' התוס' הכל סובב והולך על קושי' ראשונים. עיי"ש בתוס' ואימא ה"נ וזו הקושי' י"ל באמת דל"ק רק לדידן דקיי"ל כרב. ועיין באו"ת מה שהקשה לפי' רש"י לא משני הגמ' מידי דאשה בפחות משו"פ למ"נ עיי"ש ולפי' הר"ן הנ"ל א"ש ודוק היטב. ואחר עיון שנית בסוגי' זו נ"ל דאף לר"ת לא ס"ד דהוי כסף ממש רק דהוי כעין כסף וכמ"ש הר"ן ולפ"ז נסתר תי' הנ"ל [א"ה עיין חידושי רמב"ן וריטב"א]

עיין בר"ן שכתב דמש"ה אין אשה ניקנית בחליפין דשוה פרוטה דהא דאיצטריך למעוטי חליפין משום דס"ד דהוי כעין כסף וכיון דאשה אפילו בכלי שהוא פחות משוה פרוטה ל"מ נפשה ע"כ מוכח דכי יקח דכתיב לא קא מיירי בחליפין עיי"ש היטב. ולענ"ד קשה א"כ לב"ש דס"ל בדינר תקשי קושי' הר"ן נימא דכי יקח ע"כ לא מיירי בכסף דהא בקנין שדה ודאי דשו"פ מהני ובאשה ל"מ וע"כ לומר דהא כדאיתא והא כדאיתא וא"כ לענין חליפין נמי י"ל כן. וצ"ע לענ"ד

ע"ב בתוס' ד"ה ספר כורתה ואין ד"א כורתה וא"ת תהא אמה"ע יוצאת בחליצה מהאי ק"ו גופא ותי' שפחה כנענית תוכיח עיי"ש. וקשה לענ"ד דהא בחליצה קי"ל כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ועיקרא דחליצה הוא אם לא יחפוץ האיש לקחתה ואף למאן דס"ל מצות חליצה קודמת עכ"פ צריכה להיות ראויה ליבום וא"כ בשלמא באמה"ע הקשו התוס' שפיר כיון דמצוה ליעדה ואם אינו רוצה ליעדה יש לומר דיוצאת בחליצה משא"כ בשפחה כנענית דאסורה לו וכל זמן שאינו משחררה ל"ש כלל שיבא אליה וממילא ל"ש ג"כ חליצה והאיך נוכל לעשות תוכיח משפחה כנענית לק"ו דאמה עברי' ע"כ לענ"ד תי' התוס' צע"ג א"ו דמוכח כתי' הפני יהושע עיי"ש

דף ד' ע"א בסוף הסוגיא ל"נ אלא לעיקר זבינא דאיילונית ועיין משנה למלך שהביא דברי הריטב"א וכ"ה ברשב"א דהא דאיילונית נעשה גדולה למפרע היינו משנת י"ב ומחצה וכ' הוא דא"י מנ"ל הא. דלכאורה נראה דתיכף לאחר שנת הי"ב מקרי גדולה. ועיין ח"מ (סי' רל"ה סעיף י"ב) דפסק שם דתיכף לאחר י"ב נעשה גדולה. ולענ"ד צ"ע. והי' נ"ל להוכיח דעת הרשב"א הנ"ל עפ"מ ששמעתי בילדותי קושי' בשם הגאון מו"ה שמעלקא זצ"ל מנ"ל לאוקמי חד קרא לסימני נערות וחד קרא לעיקר זבינא דאיילונית. דלמא חד אתי לבוגרת וחד לעיקר זבינא דאיילונית. ותי' הגאון הנ"ל דבע"כ מוכח דחד קרא אתי לנערות דאל"כ רק דנימא דלא נפקא בסימני נערות למה לי קרא לעיקר זבינא דאיילונית דמהיכא תיתי לא יוכל למוכרה בשלמא אם אמרינן דנפקא בס"נ סד"א כיון דאיילונית לא יכולה לצאת בס"נ ע"כ לא נתנה התורה רשות למוכרה אבל אם נימא דאף אם הביאה ס"נ א"י בס"נ א"כ מאי גריעותא דאיילונית. ע"כ שמעתי. ועוד האריך עפ"י ס' זו. ועפ"י ס' זו מוכח כדעת הרשב"א הנ"ל דאין נעשה גדולה רק משנת י"ב ומחצה דאם נימא דנעשה גדולה משנת י"ב הדרי הקושי' לדוכתי' מאי גריעותי' דאיילונית כיון דנפקא בשנת י"ב כמו הממהרת לבוא ס"נ. וא"ל דהתורה חס עליה כיון שצריכה להתעכב בבית הקונה אותה בחנם קודם שיודע שהיא איילונית. ואף שצריך הקונה לשלם לה מ"י למפרע. וכמ"ש הרמב"ן מ"מ נתבטלה המכירה למפרע משום זה דכעין זה לא זכי לי' רחמנא למוכרה דא"כ הדרי קושי' הראשונה לדוכתי' דלמא חד לבוגרת וחד לעיקר זבינא דאיילונית משום זה הטעם בעצמו כיון שצריכה להתעכב

אמנם באמת קושי' הגאון הנ"ל י"ל עפ"י מ"ש התוס' ד"ה בא זה ואומר הר"מ עיי"ש. ועם דבריהם מיושב קושי' הגאון הנ"ל כיון דמר בר רב אשי ל"ס בא זה ולימד ע"ז מוכח בע"כ דחד קרא אתי לנערות כיון דאית לן חד קרא לאין כסף לאדון זה כקושי' התוס' ותי' התוס' ל"ש כיון דמר בר רב אשי ל"ס לי' בא זה ולימד ע"ז. אמנם הדיחוי בעצמו שכתבתי לעיל אינו נ"ל, ע"כ לפענ"ד דמוכח מזה כדעת הריטב"א הנ"ל. והתמי' על המשנה למלך שלא התעורר מזה ודוק היטב

דף ה' ע"ב גמ' ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שו"כ ואמר לה הרי את וכו' נתנה היא ואמרה היא הא גופא קשי'. וק"ל לפ"מ שכתבו התוס' דמש"ה לא מקשה הגמרא על נתנה היא ואמר הוא דלא פסיקא לי' דבאדם חשוב מקודשת. א"כ מאי מקשי הגמ' דלמא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת והא דנקט בסיפא נתנה היא ואמרה היא י"ל דנקטה לדיוקא דאפי' בנתנה היא משכחת גוונא דאינה מקודשת רק משום אמרה היא אבל אמר הוא מקודשת והיינו באדם חשוב. אבל לשיטת הרי"ף והר"מ שהביא הרשב"א דצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שקבלתי ממך. וכ' הרשב"א דזה הוי ממש נתן הוא ואמר הוא א"ש. ולקושי' התוס' וע"ש ברשב"א דבנתנה היא ואמר הוא אין מקום לקנות הקדושין דממ"נ דאין לומר שהוא יקנה אותה כיון שאינו נותן לה. ואין לומר שיקנה עצמו לה דזה כ"ש מנתנה היא ואמרה היא דלא מהני. כך עלה במחשבה לפני ליישב קושי' התוס'. אח"כ ראיתי ברשב"א ונ"ל שכיון לזה. ועיין ב"ש (ס"ק כ"א) שכ' דבנתנה היא ואמרה