חמדת שלמה חלק א פח

הרמ"ה בדין השני בגו"ח באים כאחד צריכה להיות שם בשעת נתינת הגט לתוך החצר ואף דאז עדיין אין החצר שלה אפ"ה מקרי נתינה מה שהיא עומדת שם. וזה דלא כנראה מדברי רש"י שפי' משום חצירה הבאה לאחר מכאן במ"ש דנהוי נותן לה הגט והחצר ביחד וכו' משמע דנתינת החצר מקרי נתינה. ול"צ להיות שם בשעת נתינת הגט להחצר. אבל הרמ"ה סובר דצריכה להיות שם בשעת נתינת הגט. מוכח דסובר דמה שנותן הגט בחצר בפני' זה הוי נתינה. אבל נתינת החצר ל"מ נתינה כולי האי. ולפ"ז קשי' מה הקשה אביי מה ידה דאיתא וכו' נימא באמת דמתחלה תקנה החצר ואח"כ תקנה לה חצירה הגט והוי כמו זרק גט לחצירה דידה דאי' בע"כ. בשלמא לשיטת רש"י דנתינת החצר הוי נתינת הגט. וכיון דא"מ אז תו ל"מ נתינה אח"כ. אבל לשיטת הרמ"ה דמה שהיתה שם בשעת נתינת הגט לחצר זה מקרי נתינה קשי' דנימא מתחלה קנתה החצר ואחר כך הוי מגורשת. [והיינו ע"פ שיטת הר"י (בר"פ הזורק) דסבירא ליה דבעל הנותן מתנה לאשתו קנתה לגמרי ויכולה לזכות אחר כך הגט. משא"כ לפי' ר"ת ע"כ צריכים להיות שניהם ביחד עיין שם היטב גם לפי פי' שכ' לעיל מוכח דלא כפי' הר"י וכמ"ש לקמן] כמו בזרק לחצר דידה דבעל כרחך מהני דלענין זה וודאי אמרינן גיטה וחצירה באים כאחד כדמוכח ממתני' דהזורק דמהני לענין שלא יהיה נקרא חצר דבעל כיון שהבעל אוכל פירות. וע"כ יש לומר דמזה הוכיח הרמ"ה הדין הראשון דכיון שהיה כבר בחצירה ועדיין לא היה נקרא ידה תו לא מהני אחר כך להיות ידה לענין זה. וע"כ הקשה אביי שפיר דבע"כ צריך לומר דמתגרשת תיכף כשקונה החצר דתיכף בבא החצר לרשותה מקרי ידה לענין שתקנה הגט המונח בתוכו ולא הוי דומיא דידה כיון דליתא בע"כ

אמנם הא גופי' צ"ע מנ"ל להרמ"ה הא דצריכה להיות שמה בשעת נתינת הגט לחצר ולמימר דזה מקרי נתינה. ונ"ל די"ל דהי' קשיא ליה קושית התוס' על אביי נהי דל"מ מטעם יד ליתהני מטעם שליחות. ולשיטת הרמ"ה י"ל כיון דסבירא ליה דצריכה להיות עומדת בשעת נתינת הגט להחצר כיון דבשעת נתינה עדיין לא היה החצר שלה ולא מהני נתינה אלא בעומדת שם. ולפי זה י"ל בשלמא אם אחר כך מגורשת מטעם ידה י"ל דמקרי עמידתה שם תחלת הנתינה אבל אם אחר כך אינה מגורשת מטעם ידה כלל רק דהחצר נעשה שלוחה י"ל דלא מהני עמידתה להיות תחלת נתינה כיון דלא מטעם ידה מגורשת לומר דהוי נתינה אריכתא ובשעת נתינה לא הוי עדיין החצר שלה וע"כ הקשה אביי שפיר. וכיון דמוכח שצריכה לעמוד שם וזהו תחלת הנתינה מוכח ממילא דין הראשון של הרמ"ה דהיכא דהיה כבר בחצרה תו לא מקרי אחר כך ידה מכח קושית אביי כנ"ל. ואפ"ל גם כן דהרמ"ה היה מפרש גזירה משום חצירה הבאה לאחר כך דלא כפי' רש"י דלפי' רש"י ז"ל הו"ל לומר הבא לאחר מכאן. ע"כ הי' מפרש כדינו הנ"ל דהיינו דגזרינן אם נכשיר גיטה וחצירה באים כאחד. והיינו לפי פי' דתחלת נתינה היה בעמידתה שם ואחר כך מתגרשת בקניות החצר ה"נ נימא בחצירה הבאה לאמי"כ היינו שיתן הגט לחצירה ואחר כך תבא היא לחצירה ונימא גם כן כיון דמתחלה היה נתינה מה שנתן לחצירה כמו שסובר הרמ"ה בדין הראשון דזה מקרי נתינה ע"כ אתי למטעי דאף שהי' הגט תחלה ברשותה מהני מה שבאתה אח"כ להיות ידה, דבשלמא אי לא הוי אמינא גיטה וחצירה באים כאחד וצריך להיות הכל ביחד הנתינה והקנין ולא משכחת רק כשנתן לחצירה בשעת עמידתה לא גזרינן אטו שתבא אחר כך דאז מלתא דפשיטא דאינה מגורשת כיון דלא הוי הנתינה והקנין ביחד. אבל אי נימא דמהני אף דהנתינה היה כשהיה עדיין החצר שלו אפילו הכי מהני אחר כך הקנין ע"כ שפיר אתי למטעי כשיתן הגט לחצירה דזה מקרי נתינה לשיטת הרמ"ה מדמכשיר בנטלה אחר כך הגט אתי למימר דלענין הקנין מהני מה שבאת אח"כ

ולפ"ז י"ל ג"כ קושי' התוס' דבעבד נמי נגזור משום חצירה הבאה לאחמ"כ. ותי' קשה לכאורה עיין מהרמ"ש, ולפ"ז י"ל דע"כ ל"ס הרמ"ה דמהני נתינה בחצירה אע"פ שאינה עומדת בצד החצר לענין שיהי' נקרא תחלת הנתינה, רק בנותן לחצר המשתמרת דידה דעכ"פ הוי רשותה לענין מציאה וכדומה מטעם שליחות ע"כ הוי נתינה לרשותה, אבל בחצר שאינה משתמרת דל"ה רשותה לשום דבר י"ל דל"מ. וע"כ ליכא למגזר בעבד שיתן לעבד כפות ואח"כ תבא היא שם, דאז מלתא דפשיטא דאינה מגורשת משום דל"ה נתינה. דמאי שנתן תחלה לעבד י"ל דהוי מלתא דפשיטא דל"ה נתינה כיון דאינו משתמר לדעתה ול"מ חצירה כלל. [ובפרט בכפות וישן דא"מ כלל]. ולפ"ז כל דברי הרמ"ה מוכרחים מ"ש בדין השני דצריך שתהי' עומדת שם בשעת נתינת הגט מוכח מכח קושי' התוס' דלמא משום שליחות ולפ"ז ניחא דאי הוי החצר שליח לא מהני עמידתה לענין שיהי' תחלת נתינה כמ"ש לעיל, וממילא מוכח דחצירה ל"מ אם כבר הי' הגט בחצירה ואח"כ באתה דשוב לא מקרי ידה, דאל"כ לא היי מקשה אביי דדלמא אח"כ מגורשת מחמת הנתינה שהיתה שם, וגם מוכח מ"ש בדין הראשון דלחצירה מקרי נתינה לענין שתוכל ליטול לעצמה הגט אח"כ ול"מ טלי גיטך מעג"ק מדקאמר הגמ' דדוקא בחצר איכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחמ"כ ולא בעבד, וע"כ מטעם הנ"ל דבחצירה איכא למיגזר דהוי עכ"פ נתינה ואיכא למטעי, אבל בעבד דל"ה נתינה כלל כיון דאינו משתמר ליכא למטעי. ודוק היטב כי לענ"ד קרובים הדברים לאמת בעזה"י בכוונת דברי הרמ"ה

ולפ"ז מיושב קושי' התוס' בפשיטות דליכא למימר מטעם חצר דהיינו שליחות דכיון דל"א גיטה וידה באים כאחד בכעין זה ממילא אין החצר שלה כיון דאי אפשר לה לזכות בהחצר עד שתהי' לה יד, וכיון דלא אמרינן חצירה וידה באים כא' אין החצר שלה וממילא ל"ה שלוחה, ואף אם מרבינן בגניבה גנבה וחצר באים כא' אין ענין לכאן, דשם אפשר זה בלא זה משא"כ בגט וחצר הבעל דא"א לה לזכות בחצר עד שתהי' לה יד, ואפ"ה אינם ע"א כמו גיטה וידה דהוי ע"א לגמרי ודוק. אך קצת יש לגמגם בזה ממה שהקשה הגמ' לקמן (ר"פ הזורק) על מאי דאמר רבא ל"ש ארוסה ול"ש נשואה גו"ח באים כא' ומקשה והא אמרה רבא מעיקרא ומשני כי אמרה רבא אהא מעשה אמרה, ולפ"ז הו"מ לשנויי דהו"א כקושי' אביי דבזה ל"א גיטה וידה באים כא', ובשלמא בלא פי' הנ"ל ל"ק דלמא דוקא בחצירה מהני אבל בחצר שלו לא מהני הואיל מדעתי' איתא בע"כ ליתא כקושי' אביי לפי פשיטות, די"ל כיון דאמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה ואלו משום קושי' דאביי הואיל בע"כ ליתא אין חילוק בין ארוסה לנשואה דס"ס ליתא בע"כ, אבל לפמ"ש דקושי' אביי הוא רק דלא נימא גו"ח באים כא' וזה ל"ש בארוסה, ושפיר הו"מ למימר דממאי דשני רבא על מתני' גו"ח באים כא' לא מוכח דאף בחצר שלו שנותן לה שייך ג"כ גו"ח באים כאחד מיהו אין זה דקדוק כ"כ די"ל דס"ל לגמ' בפשיטות דרבא ע"כ לא שני לי' כלל בין חצירו לחצירה מדלא תש באמת לקושי' אביי. גם עדיין הוי קשה והא אמרה רבא מההיא דהכא דאמר להדי' דאפילו בחצירו מהני, ע"כ קאמר אההוא מעשה אמרה

אך תוס' לשטתי' הקשו שפיר לפמ"ש (בר"פ הזורק ע"ב ד"ה מה שקנתה אשה) והקשו שם הא רבא ס"ל הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות וא"כ מה הקשה רבא מה שקנתה אשה קנה בעלה. ותי' ר"ת דכיון דאם מכרה ונתנה אינה קיים ל"ה חצירה. ור"י מפרש דהתם הוי רק שאלה בעלמא ע"כ ל"מ חצירה לולי דגיטה וחצירה באים כא', אבל היכא דנותן לה לגמרי ס"ל להר"י דא"צ לבא לגו"ח באים כא'. וא"כ ליכא למימר דקושי' אביי הוא מטעם גו"ח באים כא'. דהא רבא אמר כתב לה שטר מתנה עלי'. אבל לשיטת ר"ת שפיר מ"ל כפי' הנ"ל, אך באמת פי' ר"ת הוא דחוק, ועיין חי' רמב"ן לב"ב שתמה ג"כ על פי' ר"ת הנ"ל בסוגי' דנותן מתנה לאשתו (דף נ"א). ולענ"ד הי' נ"ל ליישב קושי' התוס' הנ"ל די"ל דהא דאמר רבא הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, ה"ט דבמאי שמקנה לה הקרקע נותן לה ג"כ זכות יד שתוכל לזכות בהקרקע ובקנין הקרקע זכתה גם כן להיות לה יד לקנות הקרקע והיינו אם אמרינן ידה וחצירה באים כא'. וא"כ ל"ק קושי' התוס' דכל כמה דלא ידעינן גו"ח באים כא' ליתא באמת לדינא דרבא דנותן מתנה לאשתו קנתה דאיך אפשר לה לקנות כיון שאין לה יד, ולפ"ז י"ל הדקדוק שכתבתי לעיל ממאי דמקשה הגמ' והא אמרה רבא חדא זימנא. וקשה לפי' שכתבתי לעיל דלמא עדיין הוי ס"ל לרבא דאפ"ל כקושי' אביי דע"כ ל"א גיטה וידה באים כא' רק היכא דשניהם תלוים זב"ז. משא"כ בבעל הנותן מתנה לאשתו ל"א גו"ח באים כא'. ולפמ"ש ניחא דלרבא דס"ל הנותן מתנה לאשתו קנתה והיינו משום דנותן לה הקרקע והיד ביחד ושני אלו תלוים גם כן זה בזה כיון שאינו נותן לה היד רק לקרקע זו שנותן לה. קושי' דאביי מעיקרא ליתא דידה וחצירה שנותן לה הבעל תלוים זב"ז ובאים כא', ואף אם אין הגט חל אז אעפ"כ תוכל לזכות ידה וחצירה כאחד והוי כמו חצר דידה דמודה אביי דמהני. רק דהוי ס"ל דחצר דידי' שנותן לה מתנה ל"מ הואיל והמתנה אינה תלויה בגט ל"א גו"ח באים כאחד. אבל לפ"מ דס"ל לרבא הקושי' מעיקרא ליתא וע"כ הוצרך הגמ' לומר אהא מעשה אמרה, ול"מ למימר משום קושי' דאביי דא"כ הוי קשה מרבא בב"ב (דף נ"א) דלדידי' ליתא לקושי' דאביי.