חמדת שלמה חלק א פז

בהיתר ל"ש א"ע ל"מ. אבל בנשבע דאי אפשר להעשות בהיתר שפיר י"ל דל"מ. והנה לשני התי' הנ"ל מיושבי' הקושי' בדיו על גבי דיו הן לפמ"ש וכשיטת הט"ז וודאי דאינו ענין כלל לא"ע ל"מ וגם לשיטת הש"ך כיון דאפשר להעשות בחול ג"כ אינו ענין לא"ע ל"מ. אך ראיתי בקצה"ח ובס' נתיבות ש קשו על הש"ך דא"כ מקדים תרומה לביכורים נמי נימא דהי' אפשר להקדים ביכורים וע"כ כת' בספר נתיבות דהנכון כתי' מוהרי"ט משום דאף א"ע דל"מ נעשה האיסור. ולפ"ז קשה מהא דדיו על גבי דיו. אך באמת איני רואה מקום קושיא מההיא דמקדים תרומה לביכורים דוודאי מה שאסרה התורה להדי' ל"ש לומר דהי' אפשר לעשות באופן היתר כיון דהתורה הקפיד להדי' ע"ד זה שלא לעשות כן וודאי דהוי בגדר ל"ת. רק עיקר חילוק הש"ך מה שלא מנעה התורה להדי' כגון שוחט בשבת דאין כוונת איסור חילול שבת להיות השחיטה מתועב רק דממילא נעשה בגרמת איסור ח"ש ע"ז כ' הש"ך די"ל דל"ה בכלל ל"ת כיון דהשחיטה הי' אפשר להיות בחול. משא"כ בנשבע כיון דהענין אי אפשר להעשות בשום אופן י"ל שפיר דהוי בכלל ל"ת וזה נלענ"ד פשוט בכוונת הש"ך, ודוק היטב]

וליישב זה י"ל לפי מה דאי' התם בתמורה לרבא למה לי קודש הם ומשני דמבעי' לי' דעולין אין מבטלין זה את זה. ואביי נפ"ל מולקח דם הפר. ורבא ס"ל דמזה בפני עצמו דאין מערבין לקרנות. והנה ר"י סבירא ליה מב"מ לא בטיל ויליף לי' מולקח דם הפר אם כן לדידי' צריך לומר דמערבין לקרנות. ולפ"ז מוכח בע"כ דלא סבירא ליה דהם אתי לאורויי דעולין אין מבטלין דאם כן מנ"ל מולקח דטעמא משום מב"מ תיפוק לי' משום עולין. אלא וודאי דס"ל דעולין ל"מ מידי. ואף דמקשה הגמ' במנחות דלמא משום דתרווייהו מ"מ יש לומר דסבירא לי' דעולין לא מהני מידי ועיקר הטעם משום מב"מ. אבל אי אמרינן דר"י ס"ל הם אתי לאורויי דעולין א"מ. אם כן אין ראייה כלל מולקח דם הפר דמב"מ לא בטיל, ואם כן מוכח דר"י סבר א"ע מהני. וקצת משמע במנחות דר"ח אמר נבילה בטילה בשחוטה דסובר מב"מ לא בטיל. וע"כ קאמר ר"ח שפיר מתני' דלא כר"י דבהעביר קולמוס לשמה כיון דלר"י א"ע מהני הוי כתב עליון כתב וחייב לענין שבת. וע"כ קאמר מתני' דלא כר"י. ולפי זה מיושב קושית התוס' לראב"י הוי מתני' דלא כמאן. ולפמ"ש יש ליישב דראב"י סבירא ליה אי עביד לא מהני ויש לומר דמתני' ככ"ע ואפילו הכי אינו חייב בכתב עליון לשמה כיון דלא מהני. ולפי זה נסתר ראיית ה רשב"א לשיטת הר"מ מדלא הביא הגמ' שם דברי ראב"י. די"ל דאף לראב"י צ"ל עכ"פ מתני' דלא כר"י. כיון דלר"י א"ע מהני כמ"ש לעיל וא"כ סוף סוף מתני' דלא כר"י ואין ראיה לפסוק דלא כראב"י. אך לפמ"ש ה מפורשים דהר"מ פסק כרבא דא"ע ל"מ ואפ"ה פסק דמערבין לקרנות וקשיא דידי' אדידי'. ואפשר לומר דס"ל דקודש הם אתי לאורויי דאין תמורתו קריבה. ואף דבדף ד' קאמר הגמ' דנפקא מהוא. [ואף הר"מ יליף לה מהוא. מ"מ אפשר כיון דלא נ"מ הביא הדרשה הפשוטה כדאשכחן בכמה דוכתי] מ"מ בדף כ"א יליף הגמ' מקדש הם. ואם כן יש לומר דר"י ס"ל דא"ע לא מהני ונסתר הדיחוי הנ"ל דהא קשה קושיא הנ"ל על ר"ח דלמא מתני' כר"י רק דא"ע לא מהני. וצריך לומר דר"ח סובר בלא הכרח כאביי דא"ע מהני, ואם כן הוי ליה להגמ' לאתויי דלראב"י מתני' דלא כמאן. ובע"כ דסובר דא"ע לא מהני ואם כן מתני' ככולי עלמא. אלא וודאי דלא קי"ל כראב"י

דף כ"א ע"א תוס' ד"ה אטו שליחות. והקשו התוס' דלמא מהני מכח שליחות דהא לא גרע משליחות. ותי' כמעט אינו מובן. ואפשר לומר בכוונתם דהא דבעי עומדת בצד חצירה היא מצד הס' דאז הוי כעין ידה ממש וכאלו נשתרבב ידה לחצירה. וזה לא שייך בשליח ע"כ לא בעינן שתעמוד בצד החצר אי הוי משום שליח. אבל הא דצריך שלא יהא חצר מהלכת הוא מצד גזירת הכתוב דצריך להיות דומי' דידה זה יש לומר אף בשליח. כנ"ל להסביר קצת להבין דבריהם הקדושים. עוד הקשו התוס' בדבור השני הא בחצר אשכחן גם כן בע"כ והעלו בדוחק. ועיין בחי' הר"ן שכ' שנדחקו הרבה בתי' קושי' זו ועיי"ש מ"ש. ולענ"ד נ"ל כך. דלכאורה אינו מובן מאי גריעותא יש בזה דאינו רק מדעתה מ"מ כיון דעכשיו היא מרוצה למה נימא דלא מהני. ומלישנא דאמר אביי נראה דהוי כעין קושי' לרבא. ולכאורה מאי קושי'. ע"כ נ"ל דה"פ דהא באמת חידש לן רבא הכא דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחד וכמ"ש רש"י דאף דהוי מצי למימר דחצר אינו קונה רק כשהי' כבר החצר שלה. ועיין ש"ך (סי' ר"ב) שכ"כ להלכה דמתנה וחצר באים כאחד ל"מ והוא שיטת הראב"ד). אבל הכא שצריך שתהי' מגורשת תיכף כשקנתה החצר. דאל"כ כיון דהחצר כבר נפקא מרשותו ועדיין אינה מגורשת הוי כמו חצירה הבאה לאחר מכאן. ומכל שכן בנשואה דאי אין גיטה וחצירה באים כאחד לא הוי החצר שלה כדאי' לקמן ר"פ הזורק ע"ב. וצריך להבין מנ"ל לרבא הא דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחד. ויש לומר דס"ל רבא כיון דמקרא ונתן בידה מרבינן חצירה כדאי' בב"מ ונתן מ"מ. וכיון דהוי ריבוי מסתבר לי' לרבא דמרבינן כל מילי אפילו באופן דהוי גיטה וחצירה באים כאחד. דהא בקרא לא כתיב חצירה להדי' דנימא לחלק. ועל זה הקשה אביי מכדי חצר דנהי דמרבינן מונתן מ"מ אפילו הכי לית לן לרבויי רק מה דהוי דומיא דידה. וכיון דידה איתא בין מדעתה ובין בעל כרחה. ה"נ מאי דמרבינן מונתן מיירי גם כן באופן זה ואם כן לא איירי הכתוב כלל מאופן דהוי גיטה וחצירה באים כאחד. [ואע"ג דרבא הוכיח דאמרינן גיטה וידה באים כאחד מעבד. וע"כ סבירא ליה דאמרינן גם כן גיטה וחצירה באים כאחד כדאי' לקמן (ר"פ הזורק) מ"מ יש לחלק בין התם דהוי שניהם ענין אחד. דזה עיקר נתינת הגט שתהיה ברשות עצמה. וע"כ גיטה וחצירה וידה באים כאחד. משא"כ חצר שנותן לה הבעל דאי אפשר להיות שלה רק על ידי רצון הבעל שהוא דבר אחר לגמרי וכח אחר מעורב בו. יש לומר דלא אמרינן גיטה וחצירה באים כאחד. רק הואיל ואשכחן כבר גיטה וידה באים כאחד ס"ל לרבא דמוקמינן ונתן אפילו בגיטה וחצירה הבאים כאחד על ידי נתינת הבעל. ועל זה הקשה אביי דע"כ ונתן לא איירי מזה דלא הוי דומי' דידה]. ואם כן אין לנו ראייה לומר דמהני גיטה וחצירה באים כאחד. ונהי דאין ס' לומר דגרע בשביל זה הואיל וליתא בע"כ מ"מ כיון דקרא לא איירי מזה י"ל דלא מהני משום דהוי גיטה וחצירה באים כאחד. ועל זה הקשה ר"ש והרי שליחות. היינו דאשכחן דקרא מיירי אף במידי דלא הוי רק מדעתה. ותי' לי' ואבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה. והיינו כיון דמרבינן שליחות תו אין לחלק בין מאי דאיתא אף בעל כרחה למאי דאיתא רק מדעתה כיון דאין חילוק ביניהם רק לענין זה. אבל בחצר כיון דהתורה לא איירי רק במידי דהוי בעל כרחה תו לא מצי לומר מצד הס' אף חצר דמדעתה. די"ל דלא מהני משום גיטה וחצירה באים כאחד. וא"ל דאם כן הוי ליה לאביי להקשות בקיצור מאי ידה דהוי מעיקרא דידה דיש לומר כיון דבשעת נתינה הוי דומי' דידה לית לן בה. ע"כ הקשה דאף בשעת נתינה לא הוי דומי' דידה כיון דליתא בעל כרחה. ומיושב שפיר קושית התוס'. ולפי זה מיושב קושית התוס' הנ"ל דלמא משום שליחות דיש לומר כיון דשליחות נפקא ליה מקרא דהמצא תמצא בידו הגניבה יעיי"ש בב"מ. ושם לא שייך לומר גניבה וחצר באים כאחד. ואף אי אתרמי כן שקנה החצר ברגע שבא הגניבה להחצר מ"מ אינו מוכרח לקנות הגניבה דוקא באותה רגע. ולא דמי לגט דצריך דוקא להיות כאחד כמ"ש לעיל. אם כן מטעם שליחות וודאי לא אמרינן גיטה ושלוחה באים כאחד. וליכא למימר רק מטעם ידה דאיכא למימר דנפ"ל גיטה וחצירה באים כאחד מונתן. ע"כ הקשה אביי שפיר כיון דקרא לא איירי במידי דמדעתה דוקא לית לן לרבויי גו"ח באים כאחד כמ"ש

ולפ"ז יש ליישב מה דתמוה טובא לשיטת הש"ך הנ"ל והוא שיטת הראב"ד דגיטה וחצירה כאחד לא מהני וקשיא טובא מסוגיא זו דמוכח דמהני. וכן הקשה בספר באר יעקב. ולפמ"ש י"ל לפ"מ דקי"ל סי' רמ"ג דחצר דגברא הוי מטעם שליחות ולא מטעם יד רק באשה דילפינן מונתן בידה הוי מטעם יד. ומטעם זה איכא שינוי בין קטן לקטנה דקטן לית לי' חצר וקטנה אית לה חצר. ולפמ"ש י"ל נהי דילפינן מונתן מ"מ דאמרינן גו"ח באים כאחד. מ"מ י"ל דזה לא הוי רק היכא דהטעם משום יד כגון באשה. אבל היכא דהטעם משום שליחות כגון בגברא באמת אין ראייה לומר מתנה וחצירה באים כאחד. וע"כ יש לומר שפיר שם דלא מהני. אך עדיין צ"ע דהו"ל לאפלוגי בין גברא לנשי. ואפ"ל דלענין זה לא ילפינן ממון מגט. ועיי"ש בב"מ סוגיא דקטנה יש לה חצר. גם אי הוי אמרינן כנ"ל דבנשי הוי מטעם יד ומהני מתנה וחצירה באים כאחד עדיין הוי קשה קושית הראב"ד דנ"מ בציבורין בנשי. עיין שם בהשגת הראב"ד

עיין בטור (סי' קל"ט) שהביא בשם הרמ"ה בזרק גט לחצירה ולא היתה שם ואחר כך באה ואמר לה הרי זו גיטך אינה מגורשת עד שתטלנו וכו' וכן בגיטה וחצירה באים כאחד צריכה להיות שמה בשעה שזרק הגט לתוך החצר. ואעפ"כ כשהלכה ובאה אחר כך ואמר לה ה"ז גיטך והקנה לה אז החצר מהני. והמפורשים הקשו על בבא ראשונה של הרמ"ה מאי מהני מה שתטלנו כיון דאינה מגורשת בזריקתו לתוך חצירה הו"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע. ואם סובר כיון דזרק לתוך חצירה הוי נתינה מעלייתא למה לא תהיה מגורשת תיכף כשבאה לחצר ואמר ה"ז גיטך מטעם ידה. והנראה מזה דהרמ"ה סובר דכיון דכבר היה בחצירה ולא קנתה תיכף מטעם יד אף כשבאה אח"כ לא קנו מטעם יד. ואפשר דס"ל להרמ"ה דכעין זה ל"ה דומי' דיד]. אך צריך להבין מנ"ל להרמ"ה הא. ונ"ל לפמ"ש