חמדת שלמה חלק א פו

פרי כקושי' התוס'. אבל במתני' דהכא דמוכח דאפילו בלא ע"ח אינו רשאי להקדים הזמן הוכרח לתרץ משום גיטה קודם לבנה, ע"כ נקט הגמ' השקלא וטרי' הכא. ובזה מיושב ג"כ מה שי"ל קצת על סדר הגמ' דמעיקרא נקט דברי שמואל צריך להניח אף מקום ה"א מותרת וכו' ובתר הכי שקיל וטרי בפי' דמתני' גופי'. ולכאורה הו"ל להגמ' לפרש מקודם הזמן דהוי פי' דמתני' גופי'. ולפמ"ש א"ש כיון דמכח דברי שמואל שקלינן וטרינן דמתני' ר"א. ושקלא וטרי' דמקום הזמן בתר הכי גרירא. ע"כ אקדמי' הא דשמואל ברישא. גם למ"ש התוס' דממתני' יתירא דייק דמתני' אף בארוסה, י"ל שיטה הנ"ל דבע"מ לחוד לא צריך זמן דאל"כ דלמא הא קמ"ל משנה יתירא דצריך שיניח ואין תקנה אף בע"מ, א"ו דבע"מ לא צריך זמן, רק משום טעמא דגיטה קודם לבנה

וסעד מצאתי לדברי הנ"ל במרדכי (ר"פ כל הגט) שכ' בשם רבינו יואל דאם לא הוזכר שם האיש והאשה בגט כשר והא דקתני צריך שיניח מקום האיש וכו' היינו לכתחלה כמו מקום הזמן לר"א דל"ה רק לכתחלה. וא"כ מינה לדידן דשם האיש מעכב. [עיין בש"ע (סי' ק"כ) ובב"ש ובאחרונים שם]. משמע דה"ה מקום הזמן, ועיי"ש שהביא ראיי' דזמן אינו מעכב בע"מ מדגזי' לזמן כשר. ודבריו תמוהים. [ועיין בס' ב"מ] ולי הי' נראה לפרש דבריו עפ"מ שהי' ק"ל בתוס' שהקשו בזה"ז דליכא חשש חיפוי למה לן זמן ותי' משום חשש ממזרים. וקשה למה לא נימא דהוי כמו כל דבר שבמנין. אע"פ שבטל הטעם אפ"ה הגזירה במקומה עומד, וצ"ל דהתוס' ס"ל בשלמא אלו לא הי' גט כלל בלא זמן בזה"ב. הוי שפיר דבר שבמנין. אבל כיון דאשכחן בגט בע"מ דל"ש חיפוי ל"צ זמן ע"פ השיטות הנ"ל, וכ"כ התוס' להדי' בב"ב סוגי' הנ"ל, א"כ ל"ה רק כמו גילוי דאמרינן כיון דלא נאמר רק במקום שנחשים מצוין ל"ה דבר שבמנין, וא"כ י"ל דרבינו יואל שבמרדכי סובר ג"כ כפי' הר"מ דגזי' כשר. וה"ט כיון דלרמאי ל"ח אין כאן חשש כלל. [או כמ"ש לעיל] רק דקשה הא ס"ס הוי גט שאין בו זמן. וצ"ל דהחכמים לא גזרו גזירה כלל רק במקום דאיכא למיחש לחיפוי או לפרי, וא"כ ממילא לר"א בע"מ לחוד ג"כ כשר כיון דליכא למיחש לחיפוי ולפרי ולא בא ר"י להוכיח מגזי' רק לסתור ס' הרמב"ן דלא פלוג, ולפ"ז י"ל להר"מ לפמ"ש לעיל (אות כ"ד) מלשון הר"מ מדתלי הזמן בתקנת חתימת עדים, מוכח דבע"מ לחוד אין שייך לתקן זמן. רק דמצינן למימר משום לא פלוג כמ"ש לעיל, וכיון דהר"מ פוסק דגזי' כשר לכתחלה. א"כ ראיי' רבינו יואל במקומו ומוכח דהר"מ סובר דבע"מ לחוד לא בעי זמן, ודוק היטב

עיין בש"ע אה"ע (סי' קכ"ז ס"ג) אם נכתב ולא הספיקו לחתום עד שחשיכה וכתבו גיטא דנא לא הספיקו לחתום עד חשיכה כשר. וקשי' לי מהא דאי' פ' המגרש (פ"ז ע"א) גבי מתני' חמשה שכתבו כלל תוך הגט והקשו בגמ' ותו לר"י תיפוק לי' דהוי נכתב ביום ונחתם בלילה. והא התם ניכר מתוך הגט שנחתם אח"כ וא"כ למה יהי' פסול, מ"ש זה מאם כתבו שנכתב ביום ונחתם בלילה. ואיני יודע כעת ישוב לזה בענ"ד הקלושה. זולת על צד דוחק שנלחצתי בפי' הסוגי' ולא נראה כן מפי' רש"י דלפי פשוטו משמע דפסול וצ"ע

דף י"ט ע"א איתמר המעביר דיו על גבי דיו בשבת וכו'. בעי מני' ר"ל מר"י עדים שאין יודעים לחתום וכו' מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ופי' רש"י דאף בשבת לא ברירא לי' לחייבו חטאת. אך הרמב"ם פסק (בהלכות שבת) דחייב חטאת. וצ"ל דהי' מפרש וכי מפני שאנו מדמין לא כפי' רש"י כמדומין דמשמע דבשבת גופי' לא הוי רק כמדומה אצל ר"י רק מדמין גט לשבת. די"ל אף דלענין שבת כתב עליון כתב אפילו הכי לא מכשרינן כה"ג בגט לכתחלה, ואפשר דמשום גזירה הוא [אח"ז מצאתי להפ"ח בס' מים חיים שכ"כ להוכיח מהר"מ (בהלכות שבת) שלא פי' כפי' רש"י אלא כמו שפירשתי ות"ל שזכיתי לכוון לדעת הגדול]. ולכאורה הי' נ"ל ראייה לשיטת הר"מ עפמ"ש המהרש"א בתוס' לראב"י ולר"ח אליבא דר"י היכא דכתב העליון הוי לשמה למה לא מהני ואמאי קאמר ר"י וכי מפני שאנו מדמין וכו' דצ"ל דאזיל לר"ח אליבא דרבנן. והי' נ"ל ליישב דלפי מה דקי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי ועדי חתימה לא צריך מדאורייתא ונהי דסמכינן עליו לשיטת התוס' מדאורייתא דוודאי הי' ע"מ. מכל מקום אף אי לא חתמו לשמה נוכל לסמוך עליהם דהענין אמת. והא דצריכים לחתום לשמה היינו רק מדרבנן כדאי' ריש מכילתין מודה ר"א במזויף מתוכו. וכ' התוס' דה"ט דגזרינן חתימה אטו כתיבה ולפי זה כיון דמדאורייתא אין צריכין לחתום לשמה לא שייך לומר דכתב עליון יהי' כתב משום דחתמי' לשמה. דהא לא צריכין כלל לחתום לשמה ול"ד לפלוגתא דר"י ורבנן כלל. ואין עדיפות בכתב עליון מדאורייתא בשביל הלשמה. וכיון דמדאורייתא לא הוי כתב תו לא מצינן למסמוך עליו אחר כך מדאורייתא לומר דהיה וודאי ע"מ. דאין כאן עדות כלל. (ועיין במל"מ פ"י מהלכות תרומה) ואף דעיקר החתימה לא הוי רק מדרבנן. מ"מ עכשיו שחתמו סמכינן עליו מדאורייתא. וכאן לא נוכל לסמוך עליהם כנ"ל נכון וברור. ועיין במהרש"א שכ' להדי' דהכא הוי גם כן העדיפות מכתב עליון רק בשביל לשמה דלכאורה הו"מ למימר דהא גופי' הוי העדיפות במאי דהם עדים כשרים, וכתב הראשון הוא מהפסולים להעיד. אך אין ראיי' כלל לדמוי' הא ללשמה דהכתב בעצמותו נכתב בע"ח. וע"כ לא הקשה המהרש"א וכן הפ"י רק מלשמה]. אך כ"ז לשיטת התוס' דס"ל דלר"א ל"מ ע"ח לחוד. אבל לשיטת הרי"ף והר"מ דס"ל דע"ח לחוד מהני אף לר"א ואז צריכים העדי חתימה לחתום לשמה (עיין בש"ע אה"ע סי' קל"א) הדרי קושי' המהרש"א לדוכתי' דכיון דמדאורייתא צריכין לחתום היכא דלא הוי עדי מסירה א"כ אם חותמים לשמה שפיר הוי כתב עליון חשוב מדאורייתא. כיון דעי"ז יכולין למסור בלא עדי מסירה ותקשי לראב"י דסבירא ליה דאף לרבנן י"ל כתב עליון כתב איך השיב ר"י וכי מפני שאנו מדמין. אך לפי' הר"מ ניחא דפי' מפני שאנו מדמין גט לשבת. והיינו דבגט ראוי להחמיר אף במידי דהוי כתב מדאורייתא לענין שבת מדחייב חטאת אפילו הכי מחמרינן בגט, א"כ י"ל ה"ה בהעברת קולמוס לשמה נהי דר"י מכשיר בהעברת קולמוס היינו דהתם הוי כדיעבד, דאל"כ הוי צריך גניזה. ועיין בב"ש (סי' קכ"ז) דמש"ה מקלינן בס"ת יותר מגט. ור"ח לא מדמה רק לענין דהוי גט מדאורייתא. וכ"מ דר"י קאמר מעביר עליו קולמוס דמשמע לכתחלה. ור"ח קאמר גט שכ' שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה. משמע דבגט וודאי לא נ"מ רק בדיעבד דלכתחלה אף לר"י לא נעשה מעשה. וע"כ ל"ק לראב"י מדר"י ור"ל דלכתחלה מחמרינן. אבל לפי' רש"י דהטעם משום דבשבת גופי' מספקא לי' הוי קשה קושי' מהרש"א מלשמה לשיטת הר"מ ע"כ לשיטתו הוכרח לפרש דלא כרש"י. אך לפ"ז נסתר מה שהי' נ"ל לכאורה במאי דפסק הר"מ בגט אם העביר קולמוס לשמה וודאי לא הוי כתב והר"ח חייש לה מספיקא. ועיין בחי' הרשב"א שכ' דמסתבר לכאורה כהר"ח דהא ראב"י קאמר די"ל דכולי עלמא מכשירין בגט. והייתי רוצה לומר דלהר"מ לשיטתו דס"ל עדי חתימה לחוד מהני קשי' לי' קושי' מהרש"א הנ"ל ומוכרח לומר כתי' המהרש"א דלא כראב"י. אבל הר"ח יש לומר דסובר כשיטת התוס' דלר"א ל"מ עדי חתימה מדאורייתא ול"ק קושית המהרש"א דיש ליישב כמו שכתבתי דמשום הכי לא מהני כיון דמדאורייתא אין צריך לחתום לשמה ואין ראייה דלא כראב"י. אבל לפמ"ש דלהר"מ הפי' מפני שאנו מדמין דבגט ראוי להחמיר. ואף לשיטתו אין ראייה דלא כראב"י הדרי קושית הרשב"א לדוכתי' מנ"ל לפסוק דלא כראב"י

וע"ד הפלפול יש ליישב במאי דיש לחקור כאן לדינא לפמ"ש המל"מ (פ"ג מהלכות גירושין) להוכיח דהר"מ פסק כמ"ד כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני מדכ' הכותב גט בשבת כשר הגט. וכ' הרב ב"מ ליישב דהכא שאני דאין גרעון בהאיסור אי מהני או לא ול"ד לכל אינך. וראייה לזה משוחט בשבת יעיי"ש. וזה רבות בשנים שעלתה ע"ד ס' זו לענין נשבע שלא לגרש. אך לפי זה נפקא לן בנידן דידן היכא דהגט היה כתוב מערב שבת והעביר עליו קולמוס לשמה דאי אמרינן דל"מ לא נעשה האיסור כלל דהוי כתב ע"ג כתב. וא"כ קשה על ר"ח דקאמר בפ' הבונה מתני' דלא כר"י וכ' התוס' דמסתמא איירי בכל גוונא. ולפי זה י"ל דאף בהעביר לשמה כיון דאמרינן ל"מ ל"ה כתב כלל ופטור דלא שייך לומר דעבר אמימרא דרחמנא. דכיון דל"מ לא מקרי כתב כלל. ולא שייך לומר דעבר אמימרא דרחמנא

הגהה (ונראה להביא מזה ראי' ברורה למ"ש כבר די"ל כל ענין א"ע ל"מ ל"ה רק כיון דחזינן דהתורה מנעה ענין זה ע"כ הענין מצד עצמותו אין לו קיום כגון כל הני דחשיב התם אונס שגירש ופודה בכור ותורם מן הרעה על היפה. דהתורה מנעה דבר זה ע"כ אמרינן דאין לו קיום אף בדיעבד שלא יהי' באפשרית לבא לידי איסור זה רק דלרבא אפ"ה לקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא. אבל בשוחט בשבת שהתורה אסרה לחלל שבת ואי אפשר למנוע ד"ז שלא יהי' חילול בשבת בעולם. דהא אפשר חילל שבת במידי דל"ש א"ע ל"מ ע"כ אין זה בגדר א"ע ל"מ. והי' נ"ל דאפ"ל שזה כוונת התוס' מ"ש לחלק באיסור שבדה מלבו. דלכאורה קשה להבין מה חילוק יש. ולפמ"ש י"ל דעיקר כונת התוס' דדוקא היכא דהאיסור מצד עצמו שלא יעשה ד"ז לעולם משא"כ בהרכיב שני הענינים דהגירושין מצד עצמותם אינם מנועים רק מחמת שבועתו ועל השבועה ל"ש לומר א"ע ל"מ דאפשר לבא לידי חילול שבועה במקום דל"ש לא מהני. והנה המעיין בט"ז ח"מ סי' ר"ח נר' שזהו כוונתו כמ"ש רק שהוא קיצר קצת עיי"ש. והנה גם לפמ"ש הש"ך שם לחלק בין היכא שהדבר יוכל להעשות