חמדת שלמה חלק א פג

זמן הכתוב בגט, והי' נ"ל לפמ"ש כבר לעיל טעמו של רש"י דס"ל כיון דלא מקדים אינש פורענותי' לנפשי' אין ס' לומר דתיקנו זמן משום שיתאחר הנתינה מהכתיבה, אך הרמב"ן בחי' יישב שכתב דוקא עכשיו שכותבין זמן בגט הוי פורענותא שיהי' מוקדם הזמן בגט משעת הגירושין אבל אלו לא היו כותבין זמן לא הוי שייך לא מקדים כיון דאינו ניכר בגט, ואיכא למימר ספרא אתרמי לי'. [וכן צ"ל בר"ן דבלא ס' הרמב"ן הלז דבריו אינם מובנים]. עוד כ' הרמב"ן בחי' הא דאמרינן לא מקדים אף אי איתרמי כך כשר בדיעבד, דהוי מלתא דל"ש ול"ג בי' רבנן, ולפ"ז מיושב היטב דלשיטת רש"י דמצינן למימר דבכ"ע אף באין בו זמן שייך לומר לא מקדים והא דתיקנו זמן היינו שתגבה מש"נ. ל"ה קשה לר"ל ממאוחר כמ"ש לעיל דהתוס' אסקו אדעתי' דאין הגט חל עד זמן הכתוב, א"כ הוי בכלל לא מקדים אינש וכו' והוי מלתא דל"ש. ואף בדיעבד אי אתרמי כך כשר, אבל השתא שכ' התוס' דלר"ל עיקר החשש מש"כ עד ש"נ. בע"כ צ"ל דזה ל"ה בכלל לא מקדים אינש וכו' כיון דאינו ניכר בגט כס' הרמב"ן, א"כ מכש"כ במאוחר דכתב הזמן מאוחר להדי' דל"ש לא מקדים. ע"כ הקשו התוס' שפיר לשיטתם דוקא

עוד הי' נ"ל ליישב הא דלא הקשו התוס' לר"י משום ב"א ע"פ מה שנסתפק הג"פ לשיטת הר"ע דפסול גט מאוחר. אם התנה עמה להדי' שלא יהי' הגט חל עד זמן הכתוב בו איך הדין וכתב דתלי' בפלוגתת הפוסקים לדעת הריב"ש שכ' הטעם לפסול גט מאוחר משום פרי דלא ס"ל בגט מאוחר שתלך לב"ד [או כס' מהרש"א בגט מקושר או כס' הג"פ] א"כ היכא דהתנה עמה ליכא חששא דפרי. אבל למ"ש הר"ן דפסול משום ב"א אף התנה פסול דס"ס יכול לחפות ותאמר שלא התנה עיי"ש, ולפענ"ד יש מקום לומר דאף לשיטת הר"ן כשר בהתנה עפ"מ שהקשה הפ"י דמאי הועילו בתקנת הזמן הא יכולה לומר שהוא גט מאוחר, ותי' כיון דרוב גיטין אינם מאוחרים אזלינן בתר רובא וקטלינן לה, א"כ אף אנו נאמר כיון דרוב המגרשין אין מגרשין בגט פסול, וכיון שיש כאן שני דרכים. הא' שהתנה והוי גט כשר לגמרי, או שלא התנה והוי פסול מדרבנן א"כ מסתמא התנה, וס' זו עדיף טפי דאין כאן לומר הרי גרושה לפנינו, וע"כ י"ל דמתכשר ע"י תנאי לכ"ע, ולפ"ז א"ש דלא הקשו התוס' לר"י די"ל הא דמוכח התם דמאוחר כשר דלמא מיירי בהתנה. אבל לר"ל קשי' שפיר, דס"ס תפסיד הפירות מש"כ עד ש"נ, עכ"פ לשיטת הראב"ד דס"ל הגט חל תיכף הקושי' במ"ע לענין ב"א, ועיין מה שנדחק הג"פ בזה)

והנה הבית יוסף תי' לקושי' דב"א דאהני לשבוע דבתרא, ועיין בלח"מ שפי' דהיינו אם יבואו עידי זנות לאחר הזמן הכתוב בגט דאז לא נאמין לה שהוא מאוחר, רק שהלח"מ הקשה על הב"י דהא התו' כתבו היכא שהוא שקר ממש לא מהני הא דאהני לשבוע דבתרא מדפסול נב"י וכן הקשה הנה"מ, ולענ"ד טרם ראיתי דבריהם ז"ל לא עלתה על לבי לפרש כך בתוס' ובמקומי אני עומד דלדבריהם דהטעם משום שנכתב שקר בגט, הלא התוס' כ' זה הטעם ג"כ על כתבי' ואותבי' בכיסתי' והתם לא נכתב שקר בגט, דהא זמן הכתיבה והחתימה הי' בזמן הכתוב בגט

ע"כ נלענ"ד דעיקר הקפידא בנכתב ביום וכן בכתב' ואותבי' בכיסתי' דכיון שהנתינה הוא אחר הכתיבה ותהי' ניצלת ע"י שיאמר שקר, ויהי' יוצא משפט מעוקל שיסברו הב"ד שנתגרשה בזמן הכתוב בגט, אבל בכתב בו שבוע וכו' דאז תהי' ניצלת שיהיה ספק לב"ד, והדין נותן ס"נ להקל ולא יהי' טעות כלל, דהא הב"ד רואין מקום הספק, לאפוקי נכתב ביום יהי' טעות לב"ד, ולפ"ז א"ש דברי הב"י במאוחר דאם יבואו העדים והיא תראה לב"ד גט מאוחר יהיה הספק לב"ד אימת נתגרשית ולא תהיה ניצלות מחמת טעות, דמהכ"ת יסברו הב"ד מתוך הגט שבוודאי נתגרשה קודם הזנות. וע"כ שפיר אמרינן דאהני לשבוע דבתרא. וכ"מ מלשון התוס' שכ' שמא יחפה ויאמר שקר, ובזה הונח לי מה שיש לדקדק בד"ת שהעמידו קושיתם על קושי' הגמ' ולבסוף כתבו וכן נכתב ביום וכו' וקשה למה לא הקשו תיכף על תי' הגמרא דמשני אהני לשבוע דבתרא הו"ל להקשות א"כ נב"י למה פסול. ולפ"ז א"ש דנב"י דכתב שקר בגט אסקו אדעתי' דל"מ וע"כ לא הקשו רק על המקשן דהקשה כתבי' ואותבי' וכו'. מאי פריך הא התם לא נכתב שקר בגט והוכרח לתרץ כנ"ל דהחילוק הוא מחמת שתהי' ניצלת ע"י שקר רק דקשה מנ"ל להמקשן להקשות דלמא אף בזה אמרינן אהני לשבוע דלקמאי. ע"כ סיימי התוס' וכן נב"י. פי' המקשן לא סבירא לי' לחלק בין נכתב שקר בגט או לא וע"כ הוכיחו שפיר דהיכא דתהי' נצלת מחמת שקר ל"א אהני וכו' דאל"כ נב"י למה פסול. וע"כ במאוחר שפיר איכא למימר כס' הב"י ועיין מ"ש לעיל (אות י) לס' התוס' הלז על קושי' התוס' אהני קלא אית לי', ולמ"ש לעיל לשיטת הריף בחצי דבר יש ראי' לפי' כדי ליישב קושי' התוס' ודוק]. רק דהב"י סיים דא"כ לפרי נמי נימא כן ולמה הוצרך הראב"ד לחלק ולומר דיש לבעל פירות עד אותו הזמן, וכ' דפרי שכיחא ל"א דאהני, ובעל נה"מ תמה דהא להדי' אמרינן בגמ' דאף לענין פירות אהני לשבוע דבתרא. וע"כ רצה להכריח דבמאוחר ל"א אהני. ולמ"ש דאף במאוחר שייך לומר אהני ולא קשה ממוקדם, יפול הקושי' על הראב"ד ועל התוס' מה הקשו ממאוחר לענין פירות הא אהני לשבוע דבתרא, אמנם לענ"ד נ"ל דמש"ה מצינן למימר דבמאוחר ל"א אהני כיון דאין שיעור למה שיוכל לאחר. יותר מימי שנותנו. וע"כ ל"ש אהני ול"ד לשבוע דמהני עכ"פ בשמיטה אחרת, אבל במאוחר דאין לזה זמן מוגבל י"ל דל"א אהני וכן הדעת נותן לכל ישר הולך

(יט) ועתה נבא לבאר דברי הראב"ד. הנה הרא"ש כתב דמש"ה הוי הפירות לבעל משום דמחלה. ולדעתי צ"ע האיך שייך מחילה כיון דהקרקע שלה, ואם רצתה ליתן לו הפירות במתנה צריך קנין לזה, ואם לא הקנה לו יכולה לחזור ובפרט דהוי דשלב"ל. ולא ידעתי מקום לומר דבשביל שהי' לו קנין פירות בהיותה אצלו מחמת תקנת חכז"ל מהני לזה מחילה שיהי' מכאן ולהבא ג"כ שלו. דהא האישות כבר נפקע. וצריך לי עיון. אמנם מלשון הראב"ד בהשגות נראה דכוונתו (שכתב) דהוי כאלו התנה עמה בכך, והנה בכל התנאים שבעולם אין בידו לכופה לקיים התנאי רק אם לא תרצה לקיים התנאי הגט בטל, א"כ ה"נ אם תרצה שלא להפסיד הפירות יכולה לבטל התנאי ויהי' הגט בטל וא"כ לא תפסיד בחנם, ונהי שיהיו ממילא הפירות שלו כיון שהגט בטל מ"מ לא תפסיד בחנם כי אז יהי' עליו חיוב שכו"ע וע"כ ל"ק קושי' הרא"ש שהקשה כיון דמתגרשת בע"כ למה תפסיד, ולפ"ז א"ש דאם אין רצונה בכך תוכל באמת שלא לקיים התנאי וממילא הגט בטל. ולא תפסיד בחנם כנ"ל. ולפ"ז י"ל לקיים דברי הב"י. דהנה הפ"י כ' דמש"ה מכשרינן מאוחר. ול"ח לשמא יחפה דהוי רמאות הניכר, אך לכאורה אין דבריו מסתברים דלמה יהי' רמאות, ול"ד לגזיי' והא ראי' מדהוצרך לשנות על ג' גיטין אהני דלכתחלה לא תנשא ול"א בפשוט עכשיו דתיקנו זמן הוי רמאות. אך לפ"ד הב"י הנ"ל די"ל אהני לשבוע דבתרא ול"ק רק דיכול לאחר לזמן הרבה יותר משנות האדם, ול"ש לומר אהני וכו' כמ"ש לעיל (אות י"ח), א"כ לפ"ד הראב"ד הנ"ל דהוי תנאי שלא תוכל לגבות פירות וגם כתובה עד אותו זמן, א"כ בשלמא על זמן מועט שפיר איכא למיחש דיעשה כן ויאמר שהי' התנאי כן ולא הוי רמאות הניכר, רק לזה שפיר מהני לשבוע דבתרא וליכא למיחש רק לזמן מרובה ולזמן מרובה וודאי הוי רמאות הניכר, דמהכ"ת תהי' מרוצה בתנאי שתפסיד הפירות עולמית, וגם לא תוכל לגבות הכתובה ושפיר הוי רמאות הניכר. ולפ"ז מיושבים כל הקושי' דמ"ש על הב"י דנימא אף לענין פירות אהני לשבוע דבתרא. מיושב שפיר דאי לא הוי אמרינן דהוי תנאי רק דהוי תלינן המאוחר בשום סיבה או בטעות הסופר ל"ה רמאות הניכר. והוי לן למיחש שיאחר לזמן מרובה דל"ש אהני לשבוע דבתרא, וכמו כן ל"ק לענין שמא יחפה כמ"ש וגם קושי' הג"פ לר"ל ג"כ לא קשה כנ"ל דהא אהני לשבוע דבתרא ולזמן מרובה אין לחוש דהוי רמאות. וגם בל"ז ל"ק לפ"ז לענין פירות דהא בידה לבטל הגט ולא תפסיד כלל. מיהו כ"ז למ"ש בפי' הראב"ד דהוי תנאי א"כ מהכ"ת יעשה כן אם לא שתהי' מרוצה. כיון דכל שעה יכולה לבטל וע"כ שפיר אהני רמאות לזמן דמסתמא מהכ"ת תתרצה בכך, אבל לפ"ד הרא"ש דל"ה תנאי ולא תוכל לבטל הגט רק לתבוע הפירות, וא"כ י"ל דלצעורי מכוון שתצטרך לילך לב"ד הדרי' כל הקושי' לדוכתי' והנלענ"ד כתבתי, כי בזה דברי הראב"ד ישרים ונכונים בלי שום גמגום. ועיין היטב

(כ) הנה כבר כתבתי בתחלת הסוגי' ליישב קושי' התוס' על רש"י מסוגי' דב"מ, אמנם הנה"מ צווח ככרוכי' מדוע לא הקשו התוס' מקושי' הגמ' דשם א"ה שט"ח נמי. וא"כ מוכח להדי' דדוקא בנפל אמרינן אייתי ראיי', וכ"ר בחי' הרמב"ן שהקשה מקושי' הגמ' דשם, ועיין שם בש"מ שכ' דקושי' זו הוא תוס' מר' יהודאי גאון, אמנם חזינן דרש"י בעצמו בפי' מפרש לקושי' זו וא"כ יפול הקושי' על רש"י איך יחלוק על הגאון. אחרי שלא נעלם ממנו והוא ידע דברי הגאון ז"ל, ע"כ נלענ"ד דהרמב"ן בחי' הקשה עוד לרש"י כיון דאמרינן לא מקדים אינש וכו' ומחזקינן שהגט ינתן מיד האיך יאמרו הלקוחות אייתי ראי' ע"ש, וליישב זה אפ"ל נהי דמחזקינן מסתמא ביום שנכתב נמסר, מ"מ כיון דחזינן שהבעל מכר אחר זמן הכתוב בגט. ואחזיקו אינשי בגזלנותא לא מחזקינן ובפרט במלתא דעבידי לגלוי' ע"י ע"מ, ואז בפניו יקום כחשו שמכר