חמדת שלמה חלק א פב

(טו) ולפ"ז יש ליתן טעם על השמטת הרי"ף והר"מ הא דאמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, דלכאורה קשה איך שייך לומר כדאי ר"ש וכו' כיון דלענין פירות וודאי אין לה לרבנן מש"כ. וע"ז ל"ש כדאי ר"ש לסמוך בשעת הדחק, וא"כ סוף סוף יהי' הגט פסול שתגבה שלא כדין. אח"כ ראיתי הפ"י הרגיש בזה. וכ' ליישב זה לשיטת התוס' דמשום פרי לית לן בה דאית לי' קלא וחרה אפו על הב"ש שנראה מדבריו דבשעת הדחק אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה לית לי' פרי, ואנכי לא ידעתי. כי שפתי הב"ש ברור מללו לדעת הטור וש"ע שכ' דבשעת הדחק דוקא נכתב ביום ונב"ל כשר. אבל מוקדם גמור דהיינו שהקדים הסופר הזמן אף בשעת הדחק פסול, וע"כ הטעם דאז אף לר"ש פסול משום פרי. וכ"כ היש"ש להדי'. ואלו לדברי הפ"י לית לן למיפסל לדידן משום פרי דאית לי' קלא רק משום שמא יחפה. וע"ז נוכל לסמוך על ס' ר"ש דלית לי' חששא דשמא יחפה, ועוד דלשיטת הטור נסתר תי' הפ"י הן מ"ש משום פרי לא פסלינן להגט, והן מ"ש דאית לי' קלא. דהטור כ' להדי' בנתאחר לית לי' תקנה רק ע"י שליח. וע"כ מוכרח לומר כס' הב"ש דבשעת הדחק אמרינן אף אם יזדמן שתטרוף משעת כתיבה, מ"מ לא הוי שלא כדין בבירור דדלמא הלכה כר"ש, כנלפענ"ד לדברי הב"ש, עכ"פ היוצא מזה כי הגאון פ"י לא מסתבר לי' לומר לענין פירות דסמכינן בשעת הדחק על ר"ש. ואני המתקתי הקושי' יותר ע"פ דברי הר"ן שכ' דפרקונה תלי' בפירות, וא"כ לר"ש דלית לי' פרי מש"כ גם חיוב פרקונה פקע מיני'. ולרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה מוטל עליו גם חיוב פרקונה עד שעת נתינה. וא"כ לדידן דקי"ל לענין פירות כרבנן ממילא מוטל חיוב פרקונה על הבעל עד דמטי' גיטא לידה, וא"כ לא שייך עכשיו לומר דאף אם תגבה הפירות משעת כתיבה לא יהי' עול גמור דדלמא הלכה כר"ש. דזה אינו דנהי לר"ש לית לי' פרי מש"כ היינו דאינו מוטל ג"כ חיוב פרקונה עליו כס' הר"ן. אבל השתא לדידן דמחייבינן לי' בפרקונה, אלו תגבה פירות מש"כ הוי וודאי שלא כדין אף אליבא דר"ש, דתרתי לא עבדי לי' אליבא דכ"ע שיהי' עליו חיוב פרקונה עד שעת נתינה ואח"כ תגבה היא הפירות, רק די"ל דבאמת ריב"ל סובר דפליגי רק בחששא דשמא יחפה. ולכ"ע כיון שנתן עיניו לגרשה וכו'. כקושי' היש"ש ומהרמ"ש הנ"ל, וא"כ ליכא חששא משום פרי אליבא דכ"ע. רק דלפ"ז יקשה למה לא פסקינן כריב"ל נגד ר"י לענין פירות דבכ"מ קי"ל הלכה כריב"ל נגד ר"י, אך לפמ"ש דזה תלוי בפלוגתא דלקמן אי אמרינן בג' גיטין תצא או לא תצא כמ"ש לעיל (אות י"ד), י"ל דריב"ל סובר התם תצא, וע"כ שפיר מצי סבר דלכ"ע כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', אבל לדידן דקי"ל התם כר"י ולוי, ועוד איכא מאן דפסיק התם לא תצא, ונגד רבים אין ראיי' לפסוק כריב"ל, ע"כ לדידן א"א לומר לכ"ע כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', רק לרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, וע"כ לא מצינן למיפסק בהא כריב"ל אף בשעת הדחק מכח קושי' דפרי, גם לתי' היש"ש דר"י מצא ברייתא מפורשת לרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, אין ראיי' ג"כ לפסוק כריב"ל, די"ל ע"ז לא נאמר הכלל, דאיכא למימר ברייתא לא שמיע ליה, וכעין חילוק זה כ' הרשב"א בחי' מס' שבת (ס"פ ב"מ) בענין פלוגתא דרבה ור"י לענין בהש"מ]

ובזה מיושב קושי' הגאון בעל ב"מ שהקשה לשיטת הפוסקים בגט שנתאחר הנתינה אין לו תקנה רק ע"י שליח, א"כ מאי מקשה הגמ' והא"ר יוחנן כולם משום תנאי, הא ס"ס הוי נתאחר זמן הנתינה, ומנ"ל להגמ' להקשות דלמא התם מסר הבעל בעצמו, ולפמ"ש א"ש דהפוסלים גט הנמסר לאחר זמן, היינו משום פירות כמ"ש הרא"ש להדי', [והא דלא פסלי משום חיפוי אכתוב לקמן אי"ה], ולפמ"ש דבע"כ לריב"ל ליכא חששא דפירות א"ש, אודה לד' שכוונתי לדרך האמת במ"ש דריב"ל סובר בג' גיטין תצא לפמ"ש התוס' לעיל (דף ה' ע"א ד"ה בשניסת) להוכיח לרבה דאית לי' טעמא דלשמה מוכח דס"ל בג' גיטין תצא, ובאותו סוגי' שם אי' להדי' דריב"ל ס"ל טעמא דלשמה. וא"כ מוכח לדידי' ג"כ מכח קושי' התוס' דשם דס"ל בג' גיטין תצא. רק דאפ"ה קי"ל לא תצא מכח אינך אמוראי דס"ל ל"ת וכמ"ש שם וא"ש מ"ש, וד' ינחני בדרך

האמת

] (יז) ולפ"ז יש ליישב שיטת הרשב"ם בסוגי' דתותרני שהביא היש"ש שכ' לענין ירושה שאינו יורשה. הואיל ואיכא מ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה, הנה מה שנראה מדבריו דכתיבת הגט לאו דוקא. רק משעה שידעינן שגמר לגרש, יש להוכיח מכח מ"ש לעיל דא"כ דתלי' בכתיבת הגט, א"כ ממילא לר"מ דס"ל ע"ח כרתי לא נגמר הכתיבה רק אחר חתימת העדים, והדרי' הקושי' דלעיל לדוכתי', מנ"ל לר"י דהתם יש לבעל פירות עד ש"נ, דא"ל דקשי' לי' למה לא תנא לי' בהדי ג' גיטין פסולין, דכיון דהתם אתי' כר"מ, ולדידי' הוי דומי' דאין בו זמן כמ"ש לעיל. א"ו דלא תלי כלל בכתיבה, ומ"ש ע"ד דלא קי"ל כר"ש. י"ל למ"ש דריב"ל סובר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', אפשר דעתו לפסוק כריב"ל. [ועיין ברשב"ם ב"ב (דף קע"ב) שמעתתא דממך שכ' דאין בו זמן הוא א' מג' גיטין ואי' התם דאם נשאת הולד כשר, משמע דס"ל דתצא]. או אפ"ל עפמ"ש הרי"ף דפרי בפרקונה תלי' מלתא, והיינו דאין ס' כלל לומר כיון שנתן עיניו וכו' לא יהי' לו פירות, דבשלמא אם כל התקנה הי' לטובתו שפיר מצינן למימר כיון שנתן על"ג הפקיעו חכמים ממנו הזכות שלו, אבל עכשיו דהוא זכות שלה ג"כ א"כ אין לה תועלת בהפקעתו, כנו"ל לפרש דברי הרי"ף, ועיין בנה"מ וג"פ, וא"כ לענין ירושה י"ל דכ"ע מודה, ועוד יש אתי ס' אחרת די"ל הא דסמך ריב"ל בשעת הדחק על ר"ש, היינו לענין חששא דחיפוי דעיקר התקנה הי' שיהי' הגט פסול וע"כ לא יכתבו העדים, אבל אין התקנה שיהי' פסול דבשביל זה לא יתן לה דהא חיישינן שימסור לה בצנעא, וע"כ כיון דלא מכשרינן רק בשעת הדחק, ממילא אין חשש אף אליבא דרבנן דהא העדים לא יעשו כן, כיון דבשעת הדחק דוקא כשר, א"כ מהב"ת יעשו כן לכתחלה, רק לרבנן גופי' ל"ש לומר כן להכשירו בשעת הדחק דממ"נ אם הוא פסול לגמרי פסול, אבל לדידן אם סמכינן בשעת הדחק על ר"ש אין חשש כלל אף לרבנן, אבל אם הי' הפסול משום פרי, א"כ לרבנן הוי וודאי פסול דתטרוף שלא כדין וכמו כל שטר מוקדם אף דהכא איכא למימר דהסופר לא יעשה כן הואיל ואינו כשר רק בשעת הדחק מ"מ בגט זה גופי' איכא למיחש לפרי, ול"ד לחששא דשמא יחפה דל"ה רק תיקון שלא יוכל כ"א לעשות ערמה שפיר אמרינן כיון דאינו כשר רק בשעת הדחק ע"כ לא יכול לעשות הערמה על כן אף גט זה דאתרמי שחתמו העדים אפ"ה כשר, אבל היכא דאיכא חששא דפרי י"ל דלא סמך ריב"ל בשעת הדחק על ר"ש כיון דלרבנן אין זה תקנה להכשירו, וע"כ השמיטו הרי"ף והר"מ הא דריב"ל לדידן דאיכא חששא דפרי, דוק ותשכח

(יז) ועפה"ד האלה יש ליתן טעם להשמטת הרי"ף והר"מ האי עובדא דתותרני בב"ב (דף קמ"ו ע"ב), דממ"נ אם מפרשים כפי' רשב"ם וודאי דנ"מ רבתא לענין ירושה, ואי מפרשי כפי' התוס' סוף סוף הו"ל להשמיענו זה הדין דנ"מ בארוסה ולפמ"ש לעיל הא דהוכרח לר' יוחנן לומר דפליגא רבנן על ר"ש לענין פירות, משום דקשי' לי' דלא קתני לי' בהדי ג' גיטין כמ"ש לעיל (אות י"ד) דר"י לשיטתו דס"ל התם לא תצא, והנה רב פליג התם וס"ל אין לו בנים תצא, וא"כ י"ל דכ"ע ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', והא דלא קתני לי' התם נכתב ביום, משום דקיל מיני' כיון דליכא רק חששא דפירות אפילו אין לו בנים לא תצא, ומרא דהאי עובדא דתותרני דהתם הוא ר"י אמר רב, וא"כ י"ל דהרי"ף והר"מ מפרשי לי' כפי' הרשב"ם דכיון שנתן עיניו לגרשה אינו יורשה, רק דזה לשיטת רב דלדידי' אמרינן לכ"ע כיון שנתן עיניו וכו' אין לו פירות דמהכ"ת לעשות פלוגתא בין ר"ש לרבנן, אבל לדידן דקי"ל התם לא תצא, ומכח זה מוכרח דלרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ וה"ה לענין ירושה, ע"כ שפיר השמיטו להאי דינא לדידן

(יח) והראב"ד ז"ל יש לו שיטה אחרת במאוחר שכ' דמגורשת מיד רק דאית לבעל פירות עד שעת הזמן. ותמה עליו הרא"ש ז"ל כיון דמתגרשת בע"כ האיך יכול לזכות בפירות שלה, וכתב ליישב דבריו דמיירי שהיתה מרוצה לכך וע"כ מחלה, ואם יגרשנה בע"כ תלך לב"ד וכותבין לה יום הנתינה עיי"ש, והנה דברי הרא"ש אלו לא זכיתי להבינם, חדא דלפ"מ שנראה מהראב"ד שכתב סברא זו כדי להכשיר מאוחר שלא יהא כגט שאין בו זמן. ואם נאמר שתלך לב"ד א"כ למה לו לחדש סברא זו שיש להבעל פירות עד הזמן הא בזה לחוד מיושב הכל, ותו דקשי' לר"ל עדיין הקושי' במקומה עומדת וכ"ר שהקשה הגט פשוט, ותו קשי' דעדיין לא הועיל לענין חששא דב"א, הן אמת שהתוס' לא הקשו ג"כ לר"י משום ב"א, ובאמת צ"ע הלא החששא פשוטה כמ"ש הר"ן, ובתוס' הי' נ"ל דמש"ה לא הקשו לר"י די"ל דזה הי' מסקו אדעתי' דאין הגט חל עד זמן הכתוב ותו לא קשה משום ב"א, רק דל"ה ס"ל כמו שתי' דלר"ל דס"ל יש לבעל פירות עד ש"ח דתלי' בראוי לגרש, זה לא אסקו אדעתי' רק כיון שהגט נגמר תו אין לבעל פירות, וע"כ הקשו לר"ל משום חששא דפירות ולא לר"י, ובזה הי' נ"ל מה שהקדימו התוס' בדבריהם לפרש לר"ל החשש משום ש"כ עד ש"נ, דלא כפי' רש"י וכמו שכתוב המהרש"א עיין בהר"ן. ואח"כ הקשו ממאוחר, הלא גם לפי' רש"י קשה ממאוחר לר"ל דהא רש"י לא ס"ל הא דתבא לב"ד, וא"כ תפסיד לר"ל משעת נתינה עד