חמדת שלמה חלק א פא

אליבא דר"י סתמא דמתני' כר"א ואפילו הכי ס"ל לתנא דמתני' עד ש"ח. ע"כ אמאי קאמר ר"י מש"כ והוי צריכין לדחוקי דהיינו מש"ח. אבל אי מפכינן בתרייתא לא צריך לזה. וע"פ ד"ז זה היה אפשר ליישב גם כן קצת קושית בעל העיטור לקמן מדעולא. אך אחרי שובי לעיין בהסוגי' נחמתי כי ראיתי בברייתא דראב"צ לא נאמר בלשון בד"א רק בלשון לא שנו וכיון דהרא"ש תופס בפשיטות כראב"צ וכ' דאין חולק עליו אם כן בע"כ לחלק בין לשון בד"א ללא שנו. וא"כ ליכא למימר כמ"ש לעיל דמתני' אתי' כר"מ וראב"צ חולק. אך ע"כפ לענ"ד הא וודאי קשי' טובא לשיטת התוס' שכ' דבעי ראוי לגרש וכ' לר"ל דעד ש"כ היינו ש"ח. וקשה מנ"ל לר"ל הא כיון דמתני' לקמן כר"מ, ולמ"ש התוס' בסוגי' דהכותב טופסי גיטין דבחד פרק וודאי מוקמינן כולהו סתמא אליבא דחד תנא. אם כן מנ"ל לר"ל לדידן לומר עד ש"ח דלמא תנא דמתני' ר"מ ולדידי' בעי חתימה משום ראוי לגרש. ומ"ש לעיל דמוכח מראב"צ דמכשיר עסוקין בא"ע. מ"מ על ר"ל גופיה קשה למאי דמוקי כר"מ אם כן בע"כ דראב"צ לא קאי אגיטין דכיון דקאי אתנא דמתני' ולתנא וודאי דל"מ עסוקין בא"ע כיון דאין ראוי לגרש. אם לא שנימא להתוס' דלשון ל"ש הוי כמו בד"א ואתי לאפלוגי ובאמת סובר כר"א, ואפילו הכי בעי חתימה לדידיה. שפיר הו"מ למימר כנ"ל בישוב הירושלמי. ועיין בש"ע דלענין מאוחר פסק כס' התוס' בדיעה קמייתא ובעסוקין בא"ע פסק בפשיטות כהר"מ. ולפמ"ש מוכרח לכאורה אי קי"ל כשיטת התוס' במאוחר מוכרח לומר דעסוקין בא"ע כשר כמ"ש לעיל. ועיין הדק היטב בכ"ז, גם קשי' לשיטת התוס' אהא דמקשה הגמ' ר"ל מאי טעמא לא אמר כר"י דדלמא ר"ל לשיטתו דמתני' אתי' כר"מ ע"כ לא רצה לעשות פלוגתא חדשה בין ת"ק לר"ש. וע"כ קאמר משום פרי, ומש"ה לת"ק יש לבעל פירות עד ש"ח משום דכר"מ ס"ל ול"ה ראוי לגרש בלא ע"ח וצ"ע

לענ"ד

(יג) והנה במ"ש לעיל ליישב קושי' המהר"ש והיש"ש דר"י הוכיח לרבנן עד ש"נ, דאל"כ במאי פליגא בנכתב ביום וכבר כ' לעיל (אות ז') דעדיין קשי' לר"ש הא צריכין לחוש לשמא יחפה משום ארוסה, ולשיטת בה"ע ניחא כמ"ש הפ"י דאף משום חשש גיטה קודם לבנה צריך זמן, אבל אי אמרינן דבאין בו זמן כלל אין חשש משום גיטה קודם לבנה וכן נראה הדרך הפשוט, הדרי הקושי' לדוכתי', ולעיל בתחלת הענין כתבתי די"ל ג"כ משום פרי כקושי' התוס' דלקמן שיתן לה לאחר נשואין גט בלא זמן, אבל לר"ל הקשה הגמ' שפיר. דמצד הדין אין לה פירות כיון דהעדים סוברים שהיא ארוסה לא יוציאו קול, ולפמ"ש לשיטת הר"מ לסתור ס' התוס' בטעמא דקול הדרי הקושי' לדוכתי' דע"כ צ"ל על קושי' דלקמן כמ"ש הפ"י דהוי חששא רחוקה שיתן לה אחר נשואין גט הנכתב בעודה ארוסה ויתרמי שיתאחר ג"כ הנתינה מהכתיבה, וא"כ אף לר"ש ל"צ זמן בשביל זה, וא"כ עדיין צריך לחששא דשמא יחפה כדי לתקן זמן בארוסה, והי' נ"ל דלפמ"ש התוס' לחלק זנות בעדים והתראה לא שכיח, ולפי זה קשה לכאורה למה לא קאמר ר"ל משום חשש ממזרות, ותירצתי דבלא עדים גם כן חשש ממזרות ליתא דתולין רוב בעילות בבעל, ועיין בפ"י, ולפ"ז הי' קשה לכאורה ודלמא בארוסה דל"ש לומר תולין בבעל, ואיכא חששא אף בזנות בלא עדים מודה ר"ל משום חשש ממזרים, וצ"ל כיון דל"ק ר"ל רק משום פרי משמע דלית לי' כלל חששא דזנות, דאי הוי צריכין לתקן משום זנות בארוסה, ממילא בנשואה איכא ג"כ חששא כגון שהי' הבעל במדינת הים, אבל לר"ש שפיר מצינן למימר דבארוסה מודה משום חשש ממזרים מש"ה צריך זמן, וגם הסופר צריך שיניח מקום הזמן בשביל זה, אבל נב"י ונב"ל וודאי אין ס' לפסלו בשביל זה דממ"נ בזמן מועט אין חשש כלל לממזרות דכשיוודע לו הזנות מנא ידע שתתעבר ותלד בזמן מצומצם ויעשה פסלות בשביל זה, [וגם רוב מזנות מתהפכות] וצ"ל שיזדמן שנשתהא זמן מרובה שזינתה בין כתיבה לחתימה וזה הוי חששא רחוקה, גם י"ל שלא יעשה כן משום הפסד הפירות של זמן מרובה, ומכש"כ די"ל לזמן מרובה כולי האי אף ר"י מודה דחיישינן לשמא פייס, וכ"מ לכאורה לישנא אפילו מכאן ועד י' ימים, ועיין לקמן גבי לא הכשיר ר"א אלא לאלתר ור"י אמר אפילו מכאן ועד י' ימים מוכח די' ימים לאו דוקא ואפילו לזמן מרובה כשר כדמשמע בש"ע, עכ"פ י"ל דהוי מלתא דל"ש כיון דהחשש הוי דוקא לזמן גדול לא חששו לזה. שוב נלענ"ד דלזמן מרובה אין חשש כלל, דממ"נ אם יהי' באמת בכעס עמה ולא יהי' מפויס מסתמא יתן לה מיד, ואם באמת יהי' מפויס רק אח"כ ירצה ליתן משום חשש ממזרים באמת יהי' קול שנתפייס כמו דאמר ר"י אם איתא דפייס קלא אית ליה ולא יכול לגרש בגט זה. ולפ"ז נסתר ס' הפ"י דלעיל (אות ח') דלר"ש ל"א ס' הרי גרושה לפנינו רק דמהני לענין קטלא שלא תהי' וודאי בחזקת א"א אבל מידי ספיקא לא נפיק, דא"כ ליכא למימר שיחפה לענין ממזרים דסוף סוף הוי ספק והדרי' הקושי' לדוכתי' וצ"ל כמ"ש לעיל (או ת י) לחלק בין חזקת הגוף לשאר חזקות מסוגי' דהיו בה מומין, גם מה שהכריח הפ"י דצריך דוקא תרוויי' הרי גרושה לפנינו וחזקת כשרות דבארוסה שלא ראוה שנבעלה י"ל שמא נאנסה ול"ש חזקת כשרות ולא יכול לחפות, ולמ"ש לחלק בין חזקת הגוף, יש לומר דהכא מהני הרי גרושה לפנינו לחוד, וצ"ע בס' זו בים התלמוד

(יד) בד"א נלענ"ד ליישב הקושי' הנ"ל מנ"ל לר"י דלרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, עפמ"ש היש"ש דמשמע מהטור דג' גיטין קילי טפי מנכתב ביום, וכ' היינו טעמא דבמוקדם הוי תרי פסולי משום פרי ומשום שמא יחפה, וראיי' הטור מדלא קתני מוקדם בהדי ג' גיטין פסולין, וא"ל דהיינו אין בו זמן, דהא גרע טפי, א"ו דבאמת אף הפסול אינו דומה לדהתם עיי"ש, ולפ"ז אף אנו נאמר דמזה הוכיח ר"י, דאי הו"א דרבנן סברי מש"כ ונב"י פסול משום חיפוי, א"כ הוי להיפך דבאין בו זמן הוי תרי פסולי משום פרי שלא תדע מתי תגבה שלא ידעה מתי נכתב וגם חיפוי שייך, אבל נב"י כיון דיש לה פירות מש"כ משום פרי ליכא רק משום חיפוי, וא"כ הו"ל לאשמעינן בהדי ג' גיטין דאפ"ה פסול, כדהקשה הגמ' שם מכמה משניות ותו ליכא וכו', וא"ל דדלמא לפי הו"א זו באמת נכתב ביום עדיף מש"ה לא תני לי' התם, דמאי עדיפתי' כיון דהתם ג"כ לא תצא. ותנשא וודאי ליכא למימר בנכתב ביום דהא קתני במתני' פסול. ותו דמאי הועילו חכמים בתקנתן כיון דאפילו לכתחלה תנשא, וע"כ הוכיח ר"י שפיר דע"כ לרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, ואיכא בנב"י ונב"ל תרי פסולי, ומצינן למימר כתי' היש"ש דגרע מאין בו זמן. ולשיטת התוס' דאית לי' קלא דמי לגמרי לאין בו זמן להכי לא תנינהו התם]. והנה כ"ז לר"י דאית לי' התם בג' גיטין לא תצא, אבל לאינך אמוראי דהתם דאית להו התם תצא, שפיר מצינן למימר כקושי' המפורשים דכ"ע משעת כתיבה ונב"י פסול לרבנן משום חיפוי לחוד, ובאמת עדיף מאין בו זמן דהוי תרי חששא ולהכי התם תצא והכא לא תצא

ולפ"ז י"ל כמ"ש בדרך הראשון דמוכח דלא מסתפקא להגמ' איזהו מפכינן, דא"כ הו"ל לאפוכי בתרייתא, ור"ל אמר משום שמא יחפה, וס"ל דכ"ע סברי עש"כ, והא דלא תני לי' בג' גיטין פסולין, די"ל התם תצא והכא לא תצא, אבל לר"י לשיטתו א"א לומר כן. ולפ"ז יש לכאורה ראיי' ברורה דלא כשיטת התוס' שכ' דמש"ה מאוחר כשר דבעי ראוי לגרש בו. וכתבתי בדרך הראשון להקשות על התוס' מנ"ל לר"י דלמא תנא דמתני' הוא ר"מ ול"ה ראוי לגרש קודם חתימה, ומש"ה פסול לת"ק, ומנ"ל לר"י לחדש חששא דחיפוי כלל, וכ' לעיל (אות י"ב) דהתוס' לשיטתו דס"ל דבעסוקין בא"ע כשר אף בגיטין מברייתא דראב"צ, ואליבא דר"מ קשה הא אין ראוי לגרש, וצ"ל דקאי אליבא דר"א, ואפ"ה בלא עסוקין בא"ע פסול וע"כ דטעמא משום חיפוי, אבל לדרך זה קשי' טובא דס"ס מנ"ל דיש לבעל פירות עד ש"נ דלמא לכ"ע עד ש"כ ונב"י פסול משום חיפוי, וא"ל דא"כ למה לא תני לי' בהדי ג' גיטין לאשמעינן אף דל"ה רק חד פסולא אפ"ה לא תנשא וכמ"ש, דז"א לס' התוס' הנ"ל דהא מתני' דהתם הוא ר"מ דהא ר"א פליג בסיפא ות"ק ר"מ דס"ל ע"ח כרתי, ולשיטת התוס' דתלי' בראוי לגרש א"כ לר"מ וודאי יש לבעל פירות עד ש"ח ונב"י דמי לאין בו זמן דבתרוויי' שייך חששא דפרי ושמא יחפה ולהכי לא תנינהו התם, גם אפשר דמוקדם גרע דהוי חשש טריפת לקוחת שלא כדין, אבל באין בו זמן ל"ה רק חששא שהיא תפסיד, ואיכא למימר דבמוקדם תצא. וא"כ ס"ס ל"ק למה לא תני התם מוקדם, אבל לעולם אליבא דידן מצינן למימר לכ"ע מש"כ ומנ"ל לר"י לומר מש"נ. א"ו דלא תלי כלל בראוי לגרש, ועל כן הוכיח ר"י שפיר דאי הוי לדידן מש"כ, אף לר' מאיר יש לבעל פירות מש"כ, וקשי' למה לא תנא ליה התם

וראיתי ביש"ש דמוכרח מדבריו ס' חדשה שכ' דלר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה היינו משעה שידעינן שגמר בדעתו לגר וזה דלא כס' התוס' דבעי ראוי לגרש דוקא, ואפ"ה הסכים במאוחר לשיטת התוס' וצ"ל דמאוחר גרע טפי מלא כ' גט כלל רק גמר לגרש. דבמאוחר חזינן דאין רצונו לגרש עכשיו רק כשיגיע הזמן, ולפי סברתו לא תלי כלל בדר"מ דע"ח כרתי כיון דלא בעינן ראוי לגרש. ונסתר ראייתי. אבל לפמ"ש התוס' להדי' דבעי ראוי לגרש, ראייתי במקומה עומדת. ועיין היטב: