חמדת שלמה חלק א פ

יוכל לבא לידי חשש ממזרות בכמה גווני ול"ש תי' התוס' וע"כ קשי' דלמא מש"ה תקנו זמן

ולכאורה הי' נראה כיון דקי"ל דגט בע"מ לחוד בלא ע"ח כשר וא"כ ליכא למימר דמש"ה תקנו זמן דהא בגט בלא ע"ח אף אם כתוב זמן צריכין העדים להעיד שנמסר בפניהם, ואם נעשו אח"כ קרובים אין לה תקנה וע"כ אף אם יש ע"ח לא תקנו בשביל זה, וע"כ קאמרי משום שמא יחפה דליכא למיחש בע"מ לחוד, או משום פרי לר"ל דליכא למיחש בע"מ לחוד דכיון דאין כאן ע"ח אין לה פירות עד ש"נ, ולר"ש י"ל דאף בגט בע"מ צריך זמן כדי שידעו העדים מתוך זה מתי נמסר וכמ"ש הרמב"ן בחי' לב"ב, אבל משום פסול קורבה דלא תקנו חשש זה בע"מ לחוד, ע"כ מוכח דלא תקנו כלל בשביל זה. אך לשיטת הגה"מ והעיטור דסברי בגט בע"מ לחוד לא צריך זמן כיון דצריכה להביא הע"מ לב"ד. ולפ"ז צ"ל לר"ש נהי דע"מ ידעו מתי נמסר, מ"מ הא לא תדע לגבות מזמן הכתיבה. [שוב ראיתי בס' ב"מ הרגיש בזה וחי' דחוק מאד, גם ל"צ הגמ' לשנויי אהני דלכתחלה לא תנשא עיי"ש ודוק] וצ"ל דזה א"א לתקוני דאף אם יהיה כתוב זמן בגט איכא למיחש דלמא הקדים הזמן, ואין סברא שישגיחו ע"מ ע"ז כמו ע"ח דחותמין על הגט, או אפשר דלר"ש צריכן הע"מ לידע מתי נכתב וכשתביא הע"מ יעידו מתי נכתב. ולפ"ז צריך להבין למה תקנו זמן בע"ח הא תוכל להביא הע"מ לב"ד לשיטת הפוסקים דבע"ח צריך ע"מ גם כן, וע"כ צ"ל דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן, או אפשר דבע"מ לחוד וודאי תבא תיכף לב"ד מחשש שמא ילכו העדים למדינת הים, אבל בע"ח חיישינן שתסמוך על הע"ח וכש"כ לחששא דקרובים שכ' לעיל דקשי' דלא תבא לב"ד שתסמוך על הע"ח, ול"ש לומר איהי דאפסיד נפשה

ולכאורה הי' נראה לתרץ דאי נימא דתקנת הזמן הי' משום קרובים, וכיון דר"ש וודאי סובר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' גם רבנן וודאי סברי כן, דמנ"ל לעשות פלוגתא כקושית המהר"מ שיף וא"כ קשי' נכתב ביום ונ"ב למה פסול דהא העדים יודעים האמת כשחותמין בלילה שאינם קרובים, ואם יהיו נעשים קרובים מהכ"ת יחתמו דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, דבשלמא כשבא לפנינו שטר עם קרובים אין אנו יכולים להכשירו ולומר שחתמו קודם שנעשו קרובים כיון דאין בו זמן אין אנו יכולים לדון ולהכשיר עדותם, אבל דניחוש שאם יהי' הזמן ביום דלמא יעשו אחר כך קרובים ויחתמו, דמהכ"ת יחתמו כיון דהם יודעים האמת, וגם להיפך ליכא למיחש דלמא יהיו קרובים ביום ובלילה יתרחקו ויחתמו בכשרות ואנן נפסול הגט שלא כדין כיון דהזמן הוא ביום ואז היו קרובים, דהא נמי ליכא למיחש כיון דרואים הזמן ביום ויודעים שהיו אז קרובים מהכ"ת יחתמו כיון שיודעים שיפסל הגט על ידי כך. אך לשיטת הרי"ף דס"ל לר"א בע"ח לחוד כשר ונסתר ס' התוס' בגט הנמסר לאחר כתיבה דאית לי' קלא, א"כ י"ל דפסול במתני' משום פרי דתטרוף שלא כדין [היינו לשיטת מהרש"ל, וא"כ י"ל לר"י כיון דס"ל לרבנן עד ש"נ מכח הברייתא, א"כ הו"ל למימר הטעם על זמן משום קרובים, ובמתני' פסול משום פרי]. והדרי הקושי' לדוכתי'

אך לכאורה י"ל לפמ"ש התוס' לעיל (דף ג') דמש"ה פסול כ' בכת"י משום דלא תוכל לגבות דיאמרו הלקוחות שהבעל הקדים הזמן. ולפמ"ש המהרש"ל ביש"ש ליישב הקושי' הנ"ל מנ"ל לר"י דלרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ ותי' דצ"ל שמצא ר"י ברייתא מפורשת לרבנן דיש לבעל פירות עד ש"נ. ולפ"ז תיקשי למה פסול כ' בכ"י לרבנן הא תוכל לבא לב"ד וחשש קרובים ל"ש כלל בכ"י. ע"כ הוכרח לומר הטעם משום שמא יחפה דשייך שפיר בכ"י כמ"ש התוס' לעיל דלר"י ניחא. אך התוס' תי' שם עוד דמש"ה פסול משום שמא תתפוס עיי"ש ובמהר"מ לובלין נסתר תי' זה. ומוכרח בע"כ כתי' הראשון ול"ח לשמא תתפוס וכיון דזכינו לדין להוכיח לשיטת הרי"ף תי' הראשון, וא"כ מוכרח דאף בכ"י יש לה פירות מש"ח לר"ל. וא"כ נסתר תי' התוס' שכ' דצריך להיות לרבנן ראוי לגרש וטעמא דעדים משום קול דא"כ קשי' טובא מ"ט פסול כ"י דהא בכ"י וודאי דלית לי' קלא וא"כ מצד הדין אין לה פירות עד ש"נ, וצ"ל דהתוס' כאן סברי תי' השני משום שמא תתפוס, אבל למה שהוכחתי כתי' הראשון לשיטת הרי"ף והר"מ א"כ מוכח דלא כס' התוס' דטעמא משום קלא. וליכא למימר כתי' התוס' על מאוחר. ודוק היטב

אך לכאורה י"ל לעולם כס' התוס' דצ"ל ראוי לגרש. והא דבעי רבנן ע"ח. הייני דצריך לרבנן להיות הגט נגמר שיוכל לתנו בלא שום עדים אחרים ור"ש סובר כיון שיכול לתנו בע"מ שפיר הוי נגמר. אך לשיטת התוס' הא ליתא דהא אף אם יש ע"ח צריך ע"מ לשיטתם. אבל לשיטת הרי"ף דבע"ח לחוד מתכשר שפיר מצינן למימר כן דרבנן סברי שצריך להיות ראוי לגרש לגמרי, ור"ש סבר כיון דאין חסר בהגט כלל אף שצריך עדיין ע"מ אפ"ה הוי ראוי לגרש. ושפיר מצינן למימר כס' התוס' במאוחר. אך התוס' לשיטתם הוכיחו שפיר דטעמא משום קול אף אי נימא בזה כשיטת הרי"ף דע"ח לחוד מהני מדקתני בברייתא לקמן דעסוקין בא"ע כשר. וקשה דהא סוף סוף אין ראוי לגרש. ובשלמא לטעמא דקלא א"ש וכמ"ש התוס' דאית לי' קול. אבל לשיטת הר"מ דסובר עסוקין בא"ע פסול בגט. וראב"צ דמכשיר מיירי בשאר שטרות הדרי הקושי' לדוכתי'. די"ל שפיר כס' התוס' במאוחר דטעמא משום דאינו ראוי לגרש. אך לפמ"ש לעיל (אות ה') ליישב קושי' היש"ש והמהרמ"ש דר"י הוכיח דבע"כ רבנן סברי עד ש"נ מדפסלי נכתב ביום משום שמא יחפה ור"ש מכשיר. ובע"כ דפליגי בעיקר תקנת הזמן כמ"ש לעיל. ולפ"ז קשי' לכאורה טובא לס' התוס' דבעינן ראוי לגרש א"כ קשה מנ"ל לר"י להמציא חשש חדש שמא יחפה ופלוגתא בין ר"ש לרבנן לענין פירות, נהי דזה ל"ק דנימא כר"ל ורבנן סברי עד ש"ח די"ל לדידי' אין ס' כלל דתלי' בקול. אך אי קשי' הא קשי' דלקמן אמתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט מוקי ר"י מתני' כר"מ דע"ח כרתי. ועיין בתוס' סוגי' דהכותב טופסי גיטין שכ' דבחד פרק וודאי הוי קפידא לאוקמי כולהו סתמא אליבא דחד תנא א"כ דלמא ה"ט דרבנן דפסלי נכתב ביום דס"ל ע"ח כרתי ואין ראוי לגרש בלא ע"ח משום הכי פסלי נכתב ביום דלדידהו יש לבעל פירות עד ש"ח. ור"ש לשיטתו שירד לשיטתו של ר"א והוי תיכף ראוי לגרש משום הכי מכשיר ול"צ לאפושי פלוגתא, ואף דקאמר הגמ' לקמן דאמוראי נינהו אליבא דר"י מר מוקי אליבא כר"מ ומר כר"א, היינו במימרא דהתם דאמרי אמוראי אחריני אליביה ר"ז ורב"ח. אבל מימרא דר"י דהכא היא מימרא סתמי ור"י גופיה אמרה וקשי' למאן דמוקי אליבא דר' יוחנן כר"מ. אך התוס' לשיטתיה א"ש דבע"כ מוכרח דתלי' בקול מדמכשיר עסוקין בא"ע וא"כ לפחות מוכח אליבא דראב"צ דס"ל כר"א דראוי לגרש בלא ע"ח ואפילו הכי פסול באין עסוקין בא"ע וא"כ מוכח לר"ל דטעמא משום קול. ור"י לא ניחא לי' בהכי ע"כ הוכרח לטעמא דשמא יחפה ואתי' שפיר דראב"צ פוסל באין עסוקין ומכשיר בעסוקין וכמ"ש הב"ח עיי"ש, אך לשיטת הר"מ דס"ל דראב"צ לא קאי אגט הדרי הקו' לדוכתי' דלמא פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן. א"ו מוכח דלא תלי' בראוי לגרש. ומוכח שפיר דמאוחר פסול לשיטת הרמב"ם

(יב) ולפ"ז יש מקום ליישב שיטת הירושלמי והבבלי ע"פ שיטת התוס'. דלפי הנראה שם משיטת הירושלמי תופס בפשיטות דמתני' ר"מ דמקשה אחר כך על ר"ש דפוסל מכאן ועד י' ימים. והא כר"א ס"ל משמע דת"ק דפוסל אפילו נחתם בלילה ל"ק לי' דכר"מ ס"ל. וכן מתני' דאין כותבין על מחובר דמוקי ר"י בתלמודן כר"א. ובירושלמי מוקי לה כר"מ. ולפמ"ש בשיטת התוס' דאי מתני' כר"מ וודאי פסול משום פרי דהא אין ראוי לגרש בו קודם חתימה. ולפ"ז י"ל הא דקאמר ר"י בתלמודא דידן משום שמא יחפה היינו דקשי' ליה ברייתא דראב"צ דמכשיר עסוקין בא"ע. ולר"מ הא אין ראוי לגרש בו, א"ו דראב"צ בשיטתו דר"א. ומה דקאמר בד"א אתי לחלוק על תנא דמתני'. דהא ר"י ס"ל בעירובין (פ"ב) הביאו התוס' לעיל דאפילו במתני' במה דר"י לחלוק וכ"ש בברייתא. וא"כ יש לומר דתנא דמתני' דאזיל בשיטתו דר"מ פוסל באמת אפילו עסוקין בא"ע. אבל ראב"צ דמכשיר בע"כ סובר כר"א וקשי' לי' לר"י אם כן אמאי פוסל באין עסוקין דהא לר"א ראוי לגרש א"ו דסובר דטעמא דזמן משום שמא יחפה וע"כ שפיר מחלק בין עסוקין לאין עסוקין כס' הב"ח. והא דפסק כיחידאי כראב"צ היינו משום דמתני' כר"מ. ואנן פסקינן כר"א ושפיר מצי למיפסק כראב"צ נגד ר"ש דמתני'. ואין לומר א"כ מנ"ל לר"י בירושלמי דתנא דמתני' משום פרי פסיל הא מצינן למימר דאית לי' ג"כ טעמא דשמא יחפה, דלמ"ש א"ש דהוכיח מדפסל במתני' סתמא משמע אפילו עסוקין בא"ע א"כ ע"כ משום פרי פסיל לי' וראב"צ פליג וס"ל משום שמא יחפה. ולמאן דמוקי בתלמודן אליבא דר' יוחנן כר"א כדאי' לקמן אמוראי נינהו ואליבא דר"י באמת אין הלכה כראב"צ. ולפ"ז א"ש דהשמיטו הרי"ף והר"מ הא דראב"צ וכ' הרא"ש דלא מצינו מי שחולק. ולפמ"ש דבמה הוי לחלוק אין לפסוק כמותו כיון דחולק על תנא דמתני' כיון דתרווייהו קאי בשיטתו דר"א. ואפ"ה פסיל תנא דמתני' אפילו בעסוקין בא"ע מדפסיל סתמא, וכיון דזכינו לדין יש להוכיח כשיטת הר"ח וליישב קושית העיטור דלקמן מוקי ר"ל מתני' דמחובר כר"מ ולפ"ז יש לומר דמתני' דהכא אתי' גם כן כר"מ משום הכי יש לבעל פירות עד ש"ח. אבל לדידן דקי"ל כר"א שפיר הוי ראוי לגרש מש"כ וע"כ קאמר ר"ל מש"כ ממש ולא צריכין לדחוקי דהיינו מש"ח. אבל אי הוי מפכינן קמייתא הוי קשי' למאן דמוקי