חמדת שלמה חלק א עט

מקודם, ולפ"ז יש לומר דה"ט דפליגי ר' שמעון ורבנן, דלרבנן שייך שפיר לתקן זמן אף משום זנות ול"ק כנ"ל דיוכל לברר על ידי ע"ח, דיש לומר כנ"ל דהוי חצי דבר דעידי זנות לחוד לא מהני מידי, אבל לשיטתו של ר"ש דס"ל דל"א חזקה דהשתא רק דהוי ספק, אם כן עכ"פ פועלים העדי זנות לאוסרה על בעלה מספק וכיון דיש תועלת בעדותם שוב לא הוי חצי דבר ומהני אחר כך עידי הגט לענין שתאסר בוודאי על הבעל ושוב מהני סהדי קמאי במאי שאומרים שהתרו בה לענין קטלא, דהא הכי אמרינן התם היכא דעדי קדושין לא צריכי לעידי ביאה הוי דבר שלם ה"נ כיון דסהדי קמאי מהני עכ"פ לאסרה מספק ומקבלין עדותם ממילא מהני אחר כך עידי הגט לאסרה בוודאי, ועידי התראה לענין קטלא כנ"ל נכון, ולפ"ז שפיר מצינן למימר לר"י אי הוי מפכינן קמייתא דר"ש ורבנן אזלי לשיטתי' דלרבנן הוי חשש חיפוי חששא גמורה דלא יוכל לבא לידי בירור משא"כ לר"ש כנ"ל, ואפילו הכי מקשה הגמ' שפיר לריש לקיש מאי איכא בין ר"ש לרבנן כמ"ש לעיל, דליכא למימר היכא דנכתב שקר בגט מודה ר"ל דחיישי רבנן לשמא יחפה, דאם כן מאי טעמא דר' שמעון דליכא למימר כמ"ש דלר"ש יוכל לבא לידי בירור משא"כ לרבנן דהוי חצי דבר, דהא ליתא כיון דר"ל ל"ל טעמא על תקנת הזמן משום שמא יחפה, ואפילו הכי פסלי רבנן נכתב ביום משום שמא יחפה אם כן אף ר' שמעון הוי ליה לפסול, דהא בנכתב ביום הוי וודאי אף לר"ש כיון דנכתב להדי' הזמן מוקדם כמ"ש הפ"י אם כן אף לר"ש לא יוכל לבא לידי בירור ע"י עדי חתימה דהוי חצי דבר כיון דסהדי קמאי ל"מ מידי

(ט) ועפה"ד האלה י"ל לשיטת התוס' גם כן טעם לפלוגתא דר"ש ורבנן, דהא התוס' כ' על הא דמשני קלא אית ליה שיבא לידי בירור גמור. וכת' לעיל (אות ח') דלא הוי חצי דבר לשיטתם כיון דראו כל מה שיכלו לראות, ולפ"ז יש לומר דר' שמעון בשיטת ר"ע רבו אמרה, ור"ע וודאי לית ליה האי סברא מדס"ל דעידי חזקה אינם מצטרפין, וקשי' ליה גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן, וע"כ לא חששו כלל לחששא דזנות. וכה"ג אשכחן במנחות (דף ע"ב) ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה, ואף שהתוס' כ' שם דדווקא במקום ר"א ס"ל כרבו, היינו משום דמוכח התם דסבר כר' יהודה בדרשא דבחריש וקציר, אבל מן הסתם כרבו ס"ל]. וע"כ שפיר מוכח לר"ש דל"ח לשמא יחפה. אך לקמן (אות י') אכתוב מה שנלענ"ד בישוב קושית התוס' ד"ה קלא אית ליה, ולא צריך לומר שיבא לידי בירור גמור

ולפ"ז יש להביא סעד לפסק הרמב"ם שפסק ספיקא דאורייתא מ"ה לקולא. דלפמ"ש דמשום הכי לא יוכל לבא לידי בירור משום דהוי חצי דבר דסהדותא דקמאי ל"מ כלל ואינה אסורה אפילו מספק ע"פ עדותם דאמרינן הרי גרושה לפנינו כמ"ש לעיל (אות ח'). דהנה הטור כ' דעכשיו דתקנו זמן אם תאמר שקודם הזנות נתגרשה צריכה להביא ראייה כיון דיש ריעותא לפנינו שיש לה גט בלא זמן, והקשה הב"ש לפ"ז מאי מקשה הגמ' ג' גיטין פסולין מאי הועילו חכמים בתקנתן הא עכשיו דתיקנו זמן צריכה לברר, ותי' דאף על פי כן לא קטלינן לה מספק דהריעותא ל"מ רק לעשות ספק אבל לענין קטלא ל"מ מידי, ולפמ"ש לעיל (אות ח') הדרי הקושי' לדוכתי' דהא כ' לעיל דהיכא דהכת ראשונה מהני לאוסרה מספק שוב לא הוי חצי דבר, ולפ"ז מאי מקשה מה הועילו חכמים וכו' הא הועילו טובא דעכשיו דתיקנו זמן שוב לא מצי לחפות דיוכל לבא לידי בירור כיון דסהדותא דקמאי מהני לאוסרה מספק כיון דהוי ריעותא כס' הב"ש ממילא יהיו נאמנים אח"כ עידי הגט כמ"ש לעיל, אבל לשיטת הר"מ דסובר ס"ד מן התורה לקולא הקשה הגמ' שפיר דאף דהוי ריעותא ואסורה מספק, מ"מ כיון דל"ה רק ספק וליכא לאוקמי אחזקה קמייתא דהרי גרושה לפנינו, וא"כ מן התורה שרי' ול"מ סהדותא דקמאי מן התורה והוי מן התורה חצי דבר ולא הועילו עדיין בתקנת הזמן. [ולא מסתבר לי לומר כיון דמ"מ מהני סהדותי' לאוסרה מדרבנן, שוב ל"ה אף מן התורה חצי דבר ובחקירה כעין זו האריך המל"מ מ"מ הס' פשוטה נראה דמן התורה הוי חצי דבר), וא"ל דלפ"ז נסתר מ"ש לעיל דאי הוי מפכינן קמייתא הוי מצי למימר דר"י סבר כיון שנתן עיניו וכו' ונכתב ביום פסול משום חיפוי ולר"ש ע"כ לא חששו לחיפוי בעיקר תקנת הזמן דיוכל להתברר כיון דסהדי קמאי מהני לאוסרה מספק ע"פ ס' הפ"י ולפ"ז נסתר זה כיון דס"ד מ"ה לקולא שוב הוי חצי דבר מ"ה. אך הא ליתא דהא נודע דדינו של הר"מ תלי' בפלוגתא דחתיכה משתי חתיכות דלמאן דלא בעי ח"א משתי חתיכות וודאי ס"ד מ"ה לחומרא מדחייב אשם תלוי, ור"ש סובר להדי' בכריתות דלא בעינן ח"א משתי חתיכות. ועיין בסוכה בתוס' סוגי' דשתים כהלכתן]. וא"כ לדידי' וודאי ס"ד מ"ה לחומרא וע"כ ל"ה לדידי' חצי דבר, אבל לדידן שפיר הוי חצי דבר אף אי אסורה מספק כיון דמן התורה שרי', והקשה הגמ' שפיר מאי הועילו חכמים בתקנתן [ולפ"ז יש מקום לפלפל עפמ"ש כבר (בפתח השער לתשובת ח"ש) ליישב ראיי' הפ"ח, וכ' בחי' לקדושין דלר"ל דסובר ממזרת לאחר י' דורות שרי' וודאי מוכח כשיטת הר"מ דס"ד מ"ה לקולא, ולפ"ז י"ל לשיטת בעה"ע דר"ל סובר משום שמא יחפה, מקשה הגמ' מה הועילו וכו' ולא מוכח דנימא לדידן ס"ד מ"ה לקולא]

(י) והנה כ"ז לשיטת הפ"י דלר"ש ל"מ הרי גרושה לפנינו שפיר י"ל כנ"ל דמש"ה לא חששו לר"ש משום שיוכל לבא לידי בירור ולא היה צריך ר"י לומר דפליגי לענין פרי. אך מה שנלענ"ד מסוגי' דהיו בה מומין שכ' התוס' לחלק בין חזקת הגוף לחזקת פנוי' וכ' שם דחזקת הגוף עדיף טובא מחזקת פנוי', ולפ"ז י"ל דע"כ ל"ס לי' דלא מהני חזקה דהשתא רק לגבי חזקת הגוף כגון התם במקוה דהוי חזקה אלימתא, אבל לגבי חזקת א"א מודה דמהני חזקה דהשתא וכן נלענ"ד מוכח ממ"ש התוס' התם דדוקא גבי מקוה מהני תרתי במקום חדא משום חסר ואתאי ולא בנגע דרגילות להתחסר בב"א, וא"כ קשי' הא בגירושין וודאי הוי דומי' דנגע דהא בב"א מתגרשת, וא"כ אפילו תרתי במקום חדא לא מהני, אך לפמ"ש א"ש דלגבי חזקת א"א דלא אלימא כ"כ מהני שפיר הרי גרושה לפנינו אף דל"ש לומר כדהתם חסר ואתאי, ולפ"ז י"ל שפיר נהי דהו"מ לדחוקי ולומר כס' הפ"י דלר"ש הוי ספק וי"ל דפליגי כנ"ל מ"מ ר"י סובר כמ"ש וע"כ הוכרח לומר דפליגי לענין פירות וע"כ הוצרך לחדש פלוגתא בין ר"ש ורבנן כמ"ש לעיל

ועפמ"ש יש להוכיח שיטת הרי"ף בפי' דחצי דבר דלשיטת התוס' יקשה עדיין מנ"ל לומר דפליגי בפירות דלמא בהא פליגי דר"ש בשיטת ר"ע כמ"ש לעיל, וקשי' לי' גיטין הבאין ממדינת הים דליכא למימר קלא אית לי' ויבא לידי בירור דהא הו"ל חצי דבר אבל לרבנן ל"ה חצי דבר כיון שראו כ"מ שיכלו לראות כמ"ש לעיל (אות ח'), אבל לשיטת הרי"ף א"ש דבע"כ צ"ל טעמא אחרינא בגיטין הבאין ממדינת הים דהא לתרווי' הוי חצי דבר דלא מהני סהדותא דקמאי, ומה שנלענ"ד בישוב קושית התוס' בהא דקלא אית לי', עפמ"ש התוס' לעיל דמש"ה נכתב ביום פסול אף דמהני לשבוע דקמא, מ"מ כיון שתהי' ניצלת ע"י מה שנכתב שקר בגט דהיינו שנחזיקנה למגורשת מזמן הכתיבה גרע טפי ממה שתהי' ניצלת ע"י שיהי' כתוב סתם בגט ותהיה ניצלת מחמת ספק, ולפ"ז י"ל כיון דגיטין הבאין ממד"ה קלא אית לי' ונהי שתהיה ניצלת מחמת שלא ידעינן אימת בא הגט לידה מ"מ לא נחזיקנה למגורשת מזמן הכתוב בגט כיון דידעינן שלא בא תיכף לידה רק שתהי' ניצלת מחמת ספק ושפיר י"ל דאהני לשבוע דקמא כנלענ"ד נכון, (ועיין לקמן אות י"ח)

(יא) וע"פ דברי המהרש"ל הנ"ל שכ' דר"י מצא ברייתא מפורשת דיש לבעל פירות עד ש"נ. ועם דברי הנ"ל שכ' ליישב קושיתם דתלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן לענין שמא יחפה כמ"ש לעיל (אות ה'), יש לפלפל לענין מחלוקת התוס' והר"מ בגט מאוחר דהתוס' סוברים דכשר לכתחלה רק דהגירושין מתחילים רק מזמן הכתוב בגט והבעל אוכל פירות עד אותו זמן כיון דאינו ראוי לגרש מקודם, ואף דלר"ש מש"כ אין לבעל פירות היינו משום דראוי לגרש ע"י ע"מ ואף לרבנן מקרי ראוי לגרש רק דבעי קלא ומש"ח אית לי' קלא ומש"ה כשר לדידהו עסוקין בא"ע. והנראה מד"ת דהוכרחו לס' דקלא מחמת תי' זה שהוכיחו דאף בלא ע"ח מקרי ראוי לגרש לר"ש וקשה מ"ט דרבנן ע"כ כ' דהטעם משום קול, [וקצת מגומגם ההתקשרות בתוס', וי"ל] והר"מ פוסל גט מאוחר דהוי כגט שאין בו זמן, והי' נלענ"ד להוכיח כל חד לשיטתו עפ"מ שהקשיתי דלמא מש"ה תקנו זמן משום שמא יפסלו העדים וכשתוציא היא גיטה אז יהי' א' מהעדים פסולים ולא תהי' מגורשת דחיישינן דלמא חתם אחר כך כשנפסל, ונהי דבפסלות דגזלנותא ליכא למיחש דממ"נ אם יש עדים שראו הגט בידה קודם שנעשה זה גזלן לא צריך זמן דהא ידעינן שהיה לה הגט קודם שנעשה גזלן, ואי לא ראו בידה הגט אף אם יהי' כתוב זמן בגט חיישינן שמא לאחר שנעשה גזלן הקדים הזמן וכמו דקי"ל בש"ע ח"מ (סי' מ"ו), אך הא קשי' דלמא יפסלו בפסול קורבה על ידי חתנות, ובזה קי"ל דאין צריך עדים שיראו השטר קודם שנעשו קרובים דלא חשידי לשקר ולהקדים הזמן ע"כ אמרינן משעת חתימה כמו שנחקרה עדותם בב"ד דמי, אבל אם לא יהי' כתוב זמן כלל והיא תוציא גט חתום בקרובים איך נוכל להכשירו ע"פ מאמרה שהעדים חתמו קודם שנעשו קרובים דהא השתא אין כאן עדות כלל, וע"כ תיקנו זמן דמש"ה מהני אף לאחר שנעשו קרובים דמש"ח נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וע"ז נראה דל"ש ס' התוס' שתוכל לבא לב"ד דבשלמא מה שנוגע לדבר שבממון שפיר אמרינן כן ואי לא תלך איהי דאפסדה אנפשה ואין אנו אחראין למה שהפסידה א"ע, אבל הכא