חמדת שלמה חלק א עח

לא פלוג בתקנתם, דבתחלת התקנה לא רצו לתקן כלל משום חיפוי כיון דבזה ע"כ יפסל נב"י ולחיפוי גמור דהיינו בלא זמן ממילא ליכא למיחש כיון דצריך זמן משום פרי, [ועיין במל"מ (פ"ד מה' יבום) שכ' כעין ס' זו לענין גט חליצה יעיי"ש]

ולפ"ז ל"ק קושית המהרמ"ש והיש"ש הנ"ל דר"י הוכיח ע"כ דר' שמעון ורבנן בהא פליגי, דרבנן ס"ל עד שעת נתינה וליכא למיתלי טעמא דזמן רק בשמא יחפה, ומשום הכי פסלי נב"י משום לא פלוג, אבל ר' שמעון סובר עד ש"כ וטעמא דזמן משום פרי ולא שייך שמא יחפה רק בנכתב ביום וע"ז לחוד ל"ח כנ"ל דהוי לא שכיח אבל אי הוה תרוויי' סבירי להו עד ש"כ אין ס' לפלוג בטעמא דחיפוי, ומיושב גם כן קושית התוס' הנ"ל על ריש לקיש דסבר זנות לא שכיח מכתובות דכיון דריש לקיש לא סבירא ליה כר' יוחנן עד שעת נתינה, ואם כן וודאי לא קשיא לדידי' דנימא עד שעת נתינה דיש לומר לדידי' אין ס' לומר עד שעת נתינה, רק דקושית הגמ' למה פליג על ס' דחיפוי דבזה הוי יכול לומר דכולי עלמא ס"ל כיון שנתן עיניו וכו' ולא הוצרך לעשות פלוגתא בזה בין ר' שמעון לרבנן, ועל זה משני שפיר זנות לא שכיח כיון דממילא הוצרכו לתקן זמן משום פרי לא הוה להו למיחש לזנות כדי לפסול נכתב ביום דזנות כי הא וודאי לא שכיח כנ"ל. ולפ"ז מיושב גם כן הקושי' הנ"ל לשיטת הרי"ף דחששו לריש לקיש שיתאחר הנתינה דהוי לא שכיח לר' יוחנן מדכותבין גט לאיש, ולפ"ז יש לומר דריש לקיש ס"ל דחששו אפילו למלתא דלא שכיח רק דזנות לא שכיח כלל, דהיינו שיתרמי זנות בין הכתיבה להנתינה כמ"ש, אבל לר' יוחנן אף דמוכח דלדידי' דלא חששו שיתאחר הנתינה מדכותבין גט לאיש אפילו הכי חששו לזנות דלדידי' הוצרכו לתקן זמן משום שמא יחפה, ולענין תקנת זמן הוי חששא גמורה כנ"ל נכון, [ומלבד זה יש לתרץ גם כן הקושי' אף דכותבין וסמכו על לא מקדים היינו משום הצטרפות תקנת עגונות, ואפילו הכי תקנו זמן לר"ל דמאי דמצי לתקוני מתקנינן]

(ו) וע"פ ס' זו י"ל הדקדוקים של המהרמ"ש בגמ'. דמתחלה קאמר הניחא לריש לקיש והא לדידי' קשי' טעמא דרבנן וגם לבסוף דמקשה הגמ' הניחא לר"י קאמר לר"ל מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן, והוה ליה להקשות בכח מאי טעמא דרבנן, ולפ"ז יש לומר דוודאי לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר אף דריש לקיש לית לי' טעמא דשמא יחפה לענין תקנת זמן משום דלא שכיח, היינו דמשום זה לא תקנו רבנן זמן, אבל עכשיו דתקנו זמן ונכתב שקר בגט מאי דנ"מ אף למלתא דלא שכיח פסלו רבנן, וכעין ס' התוס' לקמן לענין שבוע דקמא עיין שם, וע"כ לא הוי הגמ' מצי לאקשויי קושי' אלימתא לר"ל מאי טעמא דרבנן דאיכא למימר כנ"ל, משום הכי מקשה מעיקרא לר' יוחנן מאי טעמא דר' שמעון ולבתר דשני אליבא דר' שמעון לא קאמינא והיינו כמו שכתבתי לעיל (אות ה') דלדידי' כיון דהוצרכו ממילא לתקן זמן משום פרי, ע"כ לא תיקנו כלל משום זנות כדי שלא לפסול נכתב ביום, הקשה הגמ' בשלמא לר"י היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן פי' דידעינן באיזהו טעם פליגי דלרבנן דכל תקנת הזמן לא הוי רק משום שמא יחפה, משום הכי ממילא פסול נכתב ביום משא"כ לר' שמעון, אבל לריש לקיש מאי איכא וכו' היינו דליכא למימר לרבנן אף דעיקר הזמן משום פרי אפילו הכי נכתב ביום פסול דהוי שקר בגט אם כן מאי זהו ס' מכשיר ר"ש, ולשון רש"י מדוקדק מאד לפ"ז דפי' לר' יוחנן טעמא דר' שמעון כיון דזמן משום פירות איתקן והוא שפת יתר לכאורה, רק דהוה ליה למימר דר"ש לית ליה טעמא דשמא יחפה. עיין ברש"י (ד"ה היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן). ובאמת דברי רש"י הם דברי רבא בגמ' דאמר מאי טעמא דר' שמעון קסבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', ולכאורה קשה בין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' אין מקום לפסול נכתב ביום משום פרי אף אי אמרינן יש לבעל פירות עד שעת נתינה, אם כן מאי קאמר רבא מאי טעמא דר' שמעון וכו', נהי דמוכח דסובר כיון שנתן עיניו וכו' מדתקנו זמן אליבא דר' שמעון, אבל דינא דמתני' אתי שפיר אף אם אית לי' יש לבעל פירות עד שעת נתינה, רק דצ"ל דלית ליה טעמא דשמא יחפה, ולמ"ש א"ש דה"פ דק' למה לא חייש ר' שמעון לשמא יחפה כיון דחזינן דרבנן חיישי ובמאי פליגי על כן קאמר דר' שמעון אית לי' כיון שנתן עיניו וכו', וע"כ ממילא הוצרכו לתקן זמן משום פירות ע"כ לא חיישינן כלל לחששא דזנות כדי שלא לפסול נכתב ביום

(ז) ולפ"ז יש מקום לסתור הוכחת הבעה"ע שכ' להוכיח דמפכינן קמייתא מדהוצרך עולא לשנויי לקמן משום תקנת ולד ולפ"ז יש לומר דקשי' לי' לעולא אי לא הוי לן טעמא לזמן רק משום שמא יחפה גבי ארוסה, אם כן הוי ליה לר' שמעון גם כן לחוש לשמא יחפה כדי לתקן זמן גבי ארוסה וממילא פסול נכתב ביום כיון דהוצרכו לחוש לזנות, וע"כ צריך לומר דר' שמעון ל"ח כלל לחיפוי והוי קשה במאי פליגי, ע"כ קאמר משום תקנת ולד נגעו בה ואף גבי ארוסה לא הוצרכו לחוש לחששא דזנות, אך לכאורה משמע בפשטיה דסוגיא דהתם דתקנת ולד לא מהני רק לענין שצריך להניח מקום הזמן שלא יהי' מוקדם דע"י הקדמת הזמן יאמרו גיטה קודם לבנה, אבל מ"מ לא מהני טעם זה לתקן זמן גבי ארוסה וא"כ הדרי הקושי' לדוכתי' דמכל מקום הו"ל לר"ש לחוש לשמא יחפה לתקן זמן גבי ארוסה, אך לשיטת הבה"ט בעצמו שהביא הפ"י דס"ל דתקנת הולד מהני אף לענין תקנת הזמן שפיר איכא למימר כמו שכתבתי, ונסתר ראייתו מדעולא ואיכא למימר שפיר דמפכינן בתרייתא. אך לפמ"ש לעיל דלמאן דאמר כיון שנתן עיניו וכו' ממילא צריך זמן בארוסה משום שמא יתן לה אחר נשואין כמו שכתבתי לעיל בתחלת הסוגי' לא צריכין לבא לס' בעל העיטור ולא קשי' לר"ש מארוסה דלדידי' יש לומר משום פרי כיון דלא תלי' לדידי' בקול, אבל לרבנן הקשה הגמ' שפיר דיש לומר בארוסה לא שייך קול כמ"ש לעיל

אך לפ"ז אנחת לן חדא ואתקפת לן חדא, דלפ"ז נסתר מה שכתבתי לעיל (אות ד') לתרץ קושית הבעל העיטור מדעולא, היינו דאי לא הוי לן טעמא דמשום תקנת הולד הוי מפכינן קמייתא, והוי אמרינן כנ"ל דר"י סבירא ליה כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' ונכתב ביום פסול משום חיפוי כמו שכתבתי לעיל, ולפמ"ש כאן אי אפשר לומר כן דאם כן קשי' מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן כיון דתרווי' סבירי להו כיון שנתן עיניו וכו' כמו דמקשה הגמ' לריש לקיש כמו שכתבתי לעיל, גם יש לדקדק על מה דמקשה הגמ' וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן, וצריך לומר קסבר ריש לקיש זנות לא שכיח ולפמ"ש יקשה כמו דאמרינן ר"י סבר עד שעת נתינה והיינו דמסתבר לי' לומר כן, יש לומר ר"ל לא רצה להרחיק מחלוקת ר' שמעון ורבנן וסובר לרבנן עד ש"ח, רק דקשה דהוה ליה לומר תרווי' עד שעת כתיבה ורבנן פסלי נכתב ביום משום שמא יחפה, ולמ"ש יש לומר דקשי' לי' מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן אי תרווי' סברי כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', אך זה י"ל דוודאי מסתבר יותר לומר לרבנן עד שעת נתינה וכמו שכתב הרי"ף מלומר סברא חדשה ברבנן דתלי' בשעת חתימה ואצטרכינן לדחוקי בטעמא כמו שכתבו התוס' דתלי' בקול וע"כ צריך לומר לריש לקיש זנות לא שכיח, אך מ"ש לעיל דהוי מצי למימר לר"י כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' ואפילו הכי פסלי רבנן משום שמא יחפה אהא קשי' שפיר במאי פליגי

(ח) ואמרתי ליישב עפ"מ דקשי' לכאורה בתקנת הזמן לר"י משום שמא יחפה הא הא ל"ח כלל שיזייף עדים דאם כן לא הועילו בתקנת הזמן וע"כ צריך לומר כמו שכתב הש"ך דלא חציף לזיופי או כס' רבינו אביגדור היכא דאיכא ריעותא טענינן מזויף, ולפ"ז קשי' מאי אהני רמאי ברמאותו הא יכול הדבר לבא לידי בירור על ידי עדי חתימה, ולכאורה וודאי מוטל על הב"ד לחקור על הדבר כיון דהיתה בחזקת אשת איש וכי ניחוש שיקח עדים וישלחם תיכף לאיי הים ומכש"כ למאי דמשני הגמ' לקמן לרמאי לא חיישינן אם כן היכא דיוכל לבא לידי בירור שוב לא יעשה הוא כן דוודאי שואלין אותו מתי גירשה אולי יוכל לברר וא"כ יתבדה אחר כך על ידי עדי הגט וכל כי האי הוי לכאורה חששא רחוקה. והי' נראה לי ע"פ שיטת הרי"ף דלמאי דקי"ל דבר ולא חצי דבר בשנים אומרים א' בגבה, ואפילו הכי מצטרפין עדי חזקה היינו משום דכת ראשונה מהני סהדותי' לענין פירות, אבל היכא דכל כת לחוד ל"מ הוי חצי דבר ודלא כס' התוס' דתלי' בראו כ"מ שיכולים לראות, ולפ"ז יש לי ספק עצום אף אם באו אחר כך עדי החתימה ואומרים שאחר הזנות נתגרשה מכל מקום לא מצי למיקטלה דהא כל כת הוי חצי דבר דהא עכשיו אין נ"מ אימתי נתגרשה רק לענין הזנות וגם הזנות אינו מעלה ומוריד רק על ידי העדים שמעידים שנתגרשה אחר הזנות והוי חצי דבר. והנה התוס' כתבו לקמן בגיטין הבאין ממדינת הים קלא אית לי' ויבורר יום הנתינה ומוכח דלא הוי חצי דבר, אך התוס' לשיטתיה דס"ל דתלו בראו כל מקום שיכולים לראות א"ש דלא הוי חצי דבר, אבל לשיטת הרי"ף ז"ל נראה לכאורה דהוי חצי דבר. ועיין בב"ק (דף ע' ע"ב) מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דהתם עדי קדושין באים לאוסרה על כל העולם אבל הכא אין תועלת כלל בכל כת לחוד, ולפי ס' זו היה נראה לפמ"ש הפ"י דר' שמעון לית לי' חזקה דהשתא והקשה מאי מקשה לר' יוחנן מאי טעמא דר"ש הא לר"ש לא שייך חיפוי דמוקמינן לה בחזקת אשת איש, ותי' דמכל מקום הוי ספק לר"ש ולא קטלינן לה, ועוד בנכתב ביום כיון דכתב הזמן מקודם הוי וודאי לר"ש שנתגרשה