חמדת שלמה חלק א עז

ועיין בהר"ן שהעתיק לישנא דגמ' דהתם למ"ד משעת כתיבה, אך הגי' שלפנינו הוא למאן דאמר כיון שנתן וכו', ולפמ"ש מדוקדק היטב דלס"ד דהתם לא צריכין לאפוכי כלל ואמרינן דר"י סבר משעת כתיבה ממש דהיינו כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' כקושית מהרמ"ש. ויש לפלפל על זה על דקדוק הרמב"ן מדקאמר למ"ד משמע דלא ברירא להגמ' מי סובר עד שעת כתיבה וכו', ולמ"ש מוכח דהמקשן דהתם סובר דר"י סבר עד ש"כ, ועיין היטב]

(ג) ועם תי' הראשון של מהרמ"ש י"ל דקדוק הלשון בתוס' (ד"ה איפוך) שכתב פי' ר"ל אמר מש"כ היינו מש"ח, ולכאורה איך תלוי פי' זה במאי דמפכינן בתרייתא דאף אי הוי מפכינן קמייתא הוי צריכין לומר כן, ולפ"ז י"ל דהא המהרמ"ש תי' דאי הוי סובר ר"י מש"כ הו"ל לומר עיקר הטעם משום פרי, וא"כ אי הוי מפכינן קמייתא הו"מ למימר דר"י קאמר משום פרי סבר מש"כ ממש ואפ"ה סובר טעמא דשמא יחפה כדי לפסול נכתב ביום רק דאפ"ה קאמר הטעם משום פרי דהוי עיקר הטעם על תקנת הזמן, ור"ל סובר עד שעת נתינה ע"כ קאמר עיקר הטעם משום שמא יחפה ול"ה צריכין לומר מש"כ היינו מש"ח, אבל השתא דמפכינן בתרייתא ור"ל אמר מש"כ, והנה באמת קשיא לכאורה מאי הקשה הגמ' לר"ל מאי איכא וכו', דלמא ר"ל סובר ג"כ שמא יחפה רק דקאמר עיקר הטעם משום פרי כתי' המהרמ"ש ולעולם ס"ל לרבנן נכתב ביום פסול משום שמא יחפה, וצ"ל כיון דכבר הזכיר ר"י שמא יחפה הו"ל לר"ל לומר אף משום פרי כיון דלא הי' צריך להאריך בשביל זה ולהזכיר טעם אחר שכבר הזכירו ר"י, (ולפמ"ש לקמן אי"ה בל"ז מיושב ומדוקדק היטב] ולפ"ז אי מפכינן בתרייתא ור"ל קאמר משום פרי, ולית ליה טעמא דשמא יחפה כלל, וא"כ בע"כ דסובר לענין פירות מש"ח, ע"כ כתבו התוס' שפיר איפך ר"ל אומר מש"כ היינו מש"ח, פי' דוקא כיון דאפכינן בתרייתא וכפי' הר"ח מוכח מש"כ היינו מש"ח

ולפ"ז יש להוסיף טעם לשבח לפי' הר"ח מדלא קאמר הגמ' אלא איפך, והיינו דלפ"ז לא צריכין לדחוקי ולעשות פלוגתא בין ר"ש ורבנן לענין פירות דמשעת כתיבה עד ש"ח ונדחקו התוס' בהטעם, ולפ"ז השתא דמפכינן קמייתא ור"י קאמר משום פרי ס"ל לכ"ע כיון שנתן עיניו וכו' רק דקאמר עיקר הטעם כקושית המהרמ"ש, [דעל האיפך לחוד י"ל קצת דל"ש אלא כיון דל"ה אוקימתא בגמ'] א"ו מוכח דמפכינן בתרייתא, וכיון דלא קאמר ר"ל אף משום פרי מוכח דל"ל טעמא דשמא יחפה כלל, וא"כ בע"כ דש"כ היינו ש"ח דאל"כ מ"ט דרבנן

(ד) ועפה"ד האלה י"ל הוכחת הבעל העיטור שהוכיח דלא כר"ח מדקאמר עולא לקמן (דף כ"ו ע"ב) משום תקנת וולד וכו', ומדאצטריך לדחוקי מוכח דר"י משום פרי עיין בהרא"ש, והרמב"ן ז"ל כתב דבעלי הגמ' גופיה נסתפקו איזהו מפכינן, והנה כבר כת' לעיל דלמ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה י"ל בארוסה הטעם משום פרי כקושי' התוס' דלקמן, [בל"ז אתיא ג"כ שפיר דאי מפכינן קמייתא תרווייהו ס"ל שמא יחפה] ולפי ההנחה דאי אמרינן דר"י אמר משום פרי י"ל דס"ל שמא יחפה ג"כ רק דקאמר עיקר הטעם כס' המהרמ"ש, ולפ"ז אי לא הוי לן טעמא על ארוסה למ"ד משום פרי הוי מוכרחין לאפוכי קמייתא דר"י סבר משום פרי וסבר כיון שנתן עיניו כדי דלא תקשי ארוסה, אבל אי ר"ל סבר משום פרי קשיא ארוסה, וכפי אשר הקדמתי בשם הרמב"ן די"ל דבעלי הגמ' גופיה נסתפק להו איזהו מפכינן, רק דהר"ח סובר מדל"ק אלא מוכח דמסתבר לבעלי הגמ' מאיזהו טעם לאפוכי בתרייתא, א"כ י"ל שפיר דזה אליבא דאמת דלא קשיא לן ארוסה די"ל משום תקנת הוולד, אבל אי לא הוי לן טעמא על ארוסה הוי מוכרחין לאפוכי קמייתא ור"י משום פרי וסובר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' וכס' מהרמ"ש הנ"ל, ול"ק ארוסה כנ"ל, ע"כ הוצרך לפרש משום תקנת וולד וע"כ שפיר נוכל לאפוכי בתרייתא

ולפ"ז יש לסתור ג"כ ההוכחה שהביא הבעה"ע מהירושלמי, דאיתא התם ר"י אמר משום אכילת פירות, א"כ מוכח דר"י סבר משום פירות, ולפמ"ש נהי די"ל איפך קמייתא, מ"מ אי מפכינן קמייתא לא צריכין לדחוקי ולומר מש"כ היינו מש"ח, כמ"ש לעיל (אות ג') די"ל דר"י קאמר עיקר הטעם, א"כ בע"כ מוכח דתלמודא דידן לית ליה הא דהירושלמי, דהא הירושלמי מפרש לר"י הטעם על נכתב ביום משום אכילת פירות, ומוכח דר"י סבר מש"ח, ולפי משמעות תלמודא דידן אי הוי אמרינן איפך קמייתא, מהכ"ת לדחוקי לומר מש"כ היינו ש"ח, וכל כי הא וודאי הו"ל לתלמודא לפרש, א"ו דתלמודא דידן ס"ל דלא כהירושלמי, והדרינן לס' הר"ח מדלא קאמר אלא דמפכינן בתרייתא, ודוק היטב

(ה) אמנם לענ"ד נראה די"ל קושית המהרמ"ש הנ"ל שהקשה דלמא ר"י סבר כיון שנתן עיניו וכו' רק דקאמר שמא יחפה לפסול נכתב ביום, בצירוף קושיא השני' שהקשה עוד מנ"ל לר"י דר"ש ורבנן פליגי בתרתי דלמא כ"ע ס"ל כיון שנתן עיניו וכו' רק דרבנן חיישי לשמא יחפה ור"ש ל"ח, ועיין ביש"ש שנדחק מאוד בקושיא זו, וכתב דר"י מצא איזהו ברייתא לרבנן דסברי עד ש"נ, וגם קושית התוס' שהקשו לר"ל דס"ל זנות לא שכיח, ובפ"ק דכתובות אשכחן דעשו תקנה בשביל זנות, ויותר קשיא לי לפמ"ש התוס' לקמן דמש"ה לר"י כותבין גט לאיש ול"ח לשמא יחפה משום דלא מקדים וכו', וכיון דחזינן דזהו מלתא דל"ש להקדים כתיבת הגט להנתינה ול"ח חכז"ל לזה כלל, א"כ קשיא לר"ל למה תיקנו זמן לשיטת התוס' דכל החשש הוא רק שמא יתאחר הנתינה מזמן הכתיבה, דשעת הנתינה תוכל לבא לב"ד, (שוב מצאתי בחי' הרמב"ן שהקשה כן והבאתי חי' לקמן] והנה לשיטת התוס' י"ל דהתיקון בשביל גיטין הבאים ממדה"י או משליש דל"ש לא מקדים, אך לשיטת רש"י א"א לומר כן דהא רש"י סובר לקמן דבגיטין הבאים ממדה"י אית ליה פירות עד שעת נתינה, ואפ"ל דמזה הוכיח רש"י לשיטתו דלא כתוס' רק דהפי' עד שעת נתינה ואמרינן לה אייתי ראיה, אבל זה ל"א שתבא לב"ד, וא"כ י"ל שפיר לר"ל התקינו זמן משום שעת נתינה ולא תצטרך לבא לב"ד, דלדידיה ליכא למימר אייתי ראיה דהא באמת אית לה מש"כ רק דבשביל זה לא הוצרך לתקן זמן דל"ש שיתאחר הנתינה, אבל מ"מ אהני שתטרוף מש"נ, אך אעפ"כ דוחק קצת דהתיקון היה בשביל גיטין הבאים ממדה"י, והנה באמת היה עולה ע"ד לפרש בתוס' ליישב קושית המפורשים על הא שתי' לא מקדים וכו' א"כ למה הוצרכו לעיל לתרץ על קושיא דפירות קלא אית ליה, עיין מהר"ם שיף ונתיבות המשפט שנדחקו מאוד בפי' התוס']. ולענ"ד היה נראה בהשקפה ראשונה דע"כ לא כתב התוס' לא מקדים רק לענין חששא דשמא יחפה, דבל"ז ל"ש זנות בעדים והתראה רק דאפ"ה עשו תקנה בשביל זה לר"י, אבל הא הוי תרתי ל"ש שיתאחר זמן הנתינה, ויתרמי זנות בעדים, ע"כ לא חששו לזה, אבל לענין פירות דהוי מלתא דשכיחי טובא, חששו שפיר דלמא יזדמן שיתאחר הנתינה, [וראיתם מכח קושיתי דלעיל מדתקנו זמן לר"ל משום חשש שיתאחר הנתינה] וע"כ הוצרכו לתרץ לחששא דפירות קלא אית ליה דלענין פירות ל"ח כלל שימסור בצנעא, אך לשיטת הרי"ף דע"ח לחוד מהני, ול"ש תי' התוס' קלא אית ליה וצריכין אנו לתרץ לא מקדים וכו' אף על קושיא דפירות, [וכ"כ הנתה"מ בשם מהרש"ך], א"כ הדרי הקושיא לדוכתיה למה תיקנו זמן לר"ל, כיון דל"ש שיתאחר הנתינה מזמן הכתיבה, וגם ליכא למימר דס"ל כרש"י וא"כ י"ל דעשו תקנה בשביל אחר הנתינה דהא כל הפוסקים חלקו על רש"י בזה, והא דעדי חתימה לחוד מהני קי"ל עכ"פ לספיקא דדינא, וקשיא לדידן דלפ"ז הא בהא תלי' והיו הלקוחות יכולים לומר אייתי ראיה כיון דהמה מוחזקים, ואנן קי"ל דאין צריכה להביא ראיה אימת מטי גיטא לידה, גם קשה להבין במאי פליגי ר"ש ורבנן לר"י דרבנן חיישי לשמא יחפה ור"ש ל"ח, באיזה סברא פליגי

וע"כ היה נ"ל דוודאי כ"ע סברי דיש לתקן זמן דלמא תזנה ויתן לה גט בלא זמן, אבל לפסול נב"י ונחתם בלילה בשביל זה הוי חששא רחוקה כיון דבשעת כתיבה וודאי לא כתב הגט משום שמא תזנה אחר כתיבת הגט דאינו עולה על הדעת כלל כיון דעדיין לא זנתה רק דחיישינן שכתב לה גט מחמת שלא מצאה חן בעיניו ואתרמי שזנתה אח"כ ואח"כ נהפך לה לאוהב ויחוס עליה, דוודאי כגון זה הוי חששא רחוקה טובא, ובפרט לפ"מ שהסברתי ס' התוס' במה שכתב לחלק בין שמא תזנה וכו', היינו דהתם אין תחלת הנשואין בשביל הזנות רק דאנן חיישינן בשעת נשואין שמא זנתה, וכיון דעל שעת נשואין אנו דנין שפיר הוי שמא זנתה, אבל הכא אין אנו דנין על שעת נתינת הגט, רק דאמרינן שמא תזנה ובשביל זה יתן לה גט והזנות יגרום הגט, ע"כ הוי שפיר שמא תזנה, כנ"ל נכון לחלק, וא"כ בנכתב ביום שאין הזנות גורם הגט כיון דנכתב קודם הזנות, וא"כ שפיר י"ל דהוי חששא רחוקה, רק דמ"מ כיון דכבר התקינו זמן בשביל שמא יחפה דהוי חשש קרוב וכיון דכבר חששו לזנות אין ס' לעשות לחצאין כיון דעדיין איכא למיחש לחיפוי אף דל"ה חשש כולי האי כמו בלא זמן כלל מ"מ אין ס' לחלק בהתקנה, אך כ"ז לרבנן דלית להו טעמא אחרינא לתקנת הזמן רק משום שמא יחפה ומדנחתי לחששא דזנות פסלו אף נכתב ביום כנ"ל, אבל לר"ש דממילא הוצרכו לתקן זמן משום פרי וממילא ליכא למיחש לחיפוי, וע"כ לא הוצרכו לפסול נכתב ביום משום חיפוי כיון דהוי חששא רחוקה, ול"ש לומר