חמדת שלמה חלק א עו

דף י"ג ע"א תוס' ד"ה האומר וכו' והוא לא נטלו אלא לאח"מ וכו' וקשה לי ת"ל אפילו אי נטלו מחיים נהי דתן כזכי מ"מ הוי טלי גיטך מע"ג קרקע, וכמ"כ קשה בתוס' (ד"ה תנו) דמשמע מדבריהם דמעמד שלשתן מהני אף בשיחרור ואפילו בגט אם ידעינן שהיא מרוצה, וקשה ג"כ הא אין כאן נתינה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע, וכמ"כ קשה על הר"ן שדחק עצמו דלא תיקנו מעמד ג' בשטר. ולפ"ז הומ"ל בפשוט. ואף דמצינו בנתן בידה הגט מתחלה לשם פקדון ואחר כך אמר הרי את מגורשת דמהני עיין ב"ש, התם שאני דקרינן ונתן בידה אבל הכא מה שנתן לאחר בתחלה לשם פקדון אין ס' כלל לקרא ונתן בידה וצ"ע, ועיין לקמן (פ' הזורק) כ' ישוב לקושי' זו בעה"י וביתר הסוגיא הארכתי ת"ל במק"א

דף ט"ו ע"א ת"ק כר' אלעזר. מכאן צ"ע כעת על דברי הרמ"ה דבשכ"מ הולך כזכי מטעם דלא מצי לברר דבריו שפיר מחמת חליו, א"כ האיך קאמר דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן דהא התם ה"ט דתקנו דברי שכ"מ שלא תטרף דעתו ור"א לית ליה האי תקנתא, אבל הא דנימא דכוונתו הוי זכי הוי מלתא אחריתי כמ"ש ראייה מר' שמעון שזורי, ויותר הו"ל להגמ' לומר דפליגי בפלוגתא דר"ש שזורי ורבנן וצע"ג ע"ד, ולי היה נראה לפרש בלשון רש"י דמשמע מדבריו קצת כדברי הרמ"ה בכל הסוגי'] דכוונת רש"י כך דכל הס' דהולך לאו כזכי ה"ט דכל כמה דאינו אומר זכי אמרינן דרצונו שיהיה לו הזכות שיוכל לחזור עדיין, וא"כ בשכ"מ דחזינן אף דדבריו ככתובים אפ"ה יכול לחזור שתקנו חכמים שיהיו כמסורים ואפ"ה יכול לחזור, א"כ שפיר אמרינן אף בהולך דכוונתו היה לזכות [ונ"מ במת מקבל בחיי נותן ודלא כס' התוס' שדבריהם צע"ג עיין בהר"ן], ואפ"ה יכול לחזור כמו בשאר מתנות שכ"מ, ועיין בירושלמי בשמעתין ועיין בתשובת שב יעקב (חלק אה"ע סי' כ"ו דף ס"ט ע"ב) ודוק: פרק שני חידושי הלכה ותוס' סוגיא דנכתב

ביום

(א) דף י"ז ע"ב רש"י ד"ה עד שעת נתינה הילכך כי אתי' למיטרף אמרינן לה אייתי ראייה, והתוס' הקשו על רש"י מסוגי' דב"מ דדוקא בגט שנפל אמרינן אייתי ראייה ולא בשאר גיטין מדלא מקשה התם אכל גיטין. ונלפענ"ד דהנה המהר"ם שיף הקשה מנ"ל להגמ' דר"י סבר עד שעת נתינה דלמא סבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' רק דקאמר שמא יחפה כדי לפסול נכתב ביום, ותי' דהו"ל למימר עכ"פ על תקנות הזמן עיקר הטעם משום פרי דשכיחא, וקשי' לי כיון דר"י הוכיח לרבנן דאית להו טעמא דשמא יחפה מדפסלי נחתם בלילה משום הכי קאמר שמא יחפה כדי לפסול אף בארוסה ולא צריכין לטעמא דגיטה קודם לבנה, ואף דטעמא דגיטה קודם לבנה מוכח מברייתא דכשאכנסנה אגרשנה וכמ"ש המהרמ"ש לקמן מ"מ אין ראייה כ"כ די"ל התם שאני דאמר להדי', ומכ"ש אי נימא דהאי טעמא לא אהני רק לענין הקדמת הזמן אבל לכתוב גט ארוסה בלא זמן כלל ליכא למיחש כלל לגיטה קודם לבנה [עיין בפ"י לקמן], וא"כ דלמא מש"ה אמר ר"י שמא יחפה כדי להצריך אף בגט ארוסה זמן כיון דהאמת הכי איתא דחיישי רבנן לשמא יחפה כיון דפסלי נכתב ביום

והי' נ"ל ליישב לשיטת התוס' עפ"מ שהקשו התוס' לקמן (דף כ"ו ע"ב ד"ה ה"נ) תיפוק לי' משום פרי לר"ל כיון דלא תוכל לטרוף מזמן הגט דמש"ה תקנו זמן והניחו בקושי', ולי היה נראה דאפשר ליישב קושיתם לפ"מ שכ' התוס' לר"ל הטעם עד שעת חתימה דאז יש לו קול. ועיין ש"ך (סי' מ"ג) מ"ש ראייה מסוגי' זו נראה דס"ל דהקול הוא משום טריפת הפירות היינו דהעדים יוציאו הקול שידעו הלקוחות להזהר שלא לקנות כנ"ל כוונת הש"ך, [ועיין תומים ולמ"ש נסתלק תמיהתו מראיי' זו], ולפ"ז י"ל דע"כ לא אמרינן לרבנן משעת חתימה אין לבעל פירות רק היכא דהעדים יודעים שהיא נשואה דאז שפיר מוציאין קול שלא יקנו פירות מהבעל, אבל לקמן הרי כ' התוס' שהעדים יחתמו שיסברו שעדיין היא ארוסה וע"כ י"ל דאין מוציאין קול כלל וע"כ לית לה פירות מש"ח רק עד שעת נתינה ותוכל לבא לב"ד כס' התוס' וא"ש, והנה באמת י"ל בפשוט דהקול לידע שהיא פנויה וכמ"ש לקמן דשייך אף בארוסה, אך ממ"ש התוס' לקמן בשעת נתינה יש לו קול אין ראייה דוודאי התם דנעשה עכשיו פנויה שפיר י"ל דמוציאין קול לידע שהיא פנויה, אבל בשעת חתימה דעדיין אינה פנויה מהכ"ת יוציאו קול שהיא פנויה, אבל משום פירות אתי שפיר, וגם יש ראייה מדהקשו התוס' לקמן על רש"י שפי' דקושית הגמ' מגיטין הבאין ממדה"י אזלא אף למ"ד משום פרי והקשו התוס' למה לא יפסיד הבעל הפירות מש"ח, ואי נימא דהקול הוא לידע שהיא פנויה וודאי דשפיר הו"מ לחלק כיון דלא מטא עד תשרי וודאי דלא מפקי קלא עדיין בניסן שהיא פנויה ול"ה צריכין התוס' לפרש דהקושי' לא קאי רק לר"י, אבל לפמ"ש דהקול הוי משום פירות הקשו שפיר, וע"כ שפיר מצינן למימר כמ"ש ליישב קושית התוס' לקמן דמצד הדין אין לה פירות דהעדים לא מפקי לקלא דסוברים עדיין היא ארוסה, ולפ"ז י"ל קושיתי הנ"ל על תי' המהרמ"ש דליכא למימר דר"י קאמר טעם אף על ארוסה דאי הוי סובר כיון שנתן עיניו לגרשה ולא צריכין לקלא, ממילא אף בגט ארוסה צריך זמן משום פרי כקושית התוס' לקמן שיתן לה אחר נשואין ולא תוכל לגבות וע"כ שפיר הו"מ לומר עיקר הטעם משום פרי

(ב) אך כ"ז ניחא לשיטת התוס' דס"ל דעל שעת נתינה לא הוצרכו לתקן שתוכל לבא לב"ד, ול"ק לקמן רק מש"ח ושפיר יש לומר כנ"ל דלית לי' קלא, אבל לשיטת רש"י דלית לי' ס' התוס' שתוכל לבא לב"ד. ונראה מדברי רש"י דאף לר"ל עיקר הטעם שתוכל לגבות מש"נ עכ"פ כמ"ש רש"י בטעמא דר"ל דמשום הכי תקנו זמן שלא יאמר הבעל קודם גירושין מכרתי [ועיין בהר"ן], וא"כ עדיין קשה קושית התוס' לקמן דתפסיד עכ"פ מש"נ דכיון דמשעת הזמן לא תוכל לגבות

אמנם נלענ"ד דאף לשיטת רש"י יש לומר דמשום הכי לא קאמר הגמ' דתקנו מש"ה זמן בגט ארוסה דכיון דכתב בגט ארוסה א"כ אף אם יכתוב יום הנתינה של אחר הנשואין יאמרו הלקוחות כיון דמזמן כתיבת הזמן שלאחר הנשואין לית לה פרי דהעדים לא מפקי לקלא דסברי שהיא ארוסה כמו שכתבתי לעיל, רק מזמן הנתינה, אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך ולא הועילו התם בתקנת הזמן, רק דאפילו הכי הגט כשר כמו בגיטין הבאים ממדינת הים דאין לה ראי' מתי תגבה לשיטת רש"י ואפילו הכי כשר כיון דנעשה כתק"ח שנכתב זמן, ועיקר התקנה היה ברוב הענינים דמועיל הזמן, והא דהקשה הגמ' גיטין הבאין ממדינת הים מא"ל, היינו דתטרוף שלא כדין ולא דלא אהני הזמן וזה פשוט. והנה בטעמו של רש"י שפי' עיקר החשש לר"ל על אחר גירושין מדפי' שיאמר הבעל קודם גירושין מכרתי, ונהי דרש"י לית לי' ס' התוס' שתוכל לבא לב"ד מ"מ אליבא דר"ל הוי מצי לפרש דהחשש הוא מפירות דש"ח עד ש"ר, ונ"ל דה"ט דאם נמשך זמן הנתינה מהכתיבה ביד הבעל לכתוב לה גט אחר בזמן הנתינה, ואף אי נימא דהדין נותן שתטרוף הפירות מזמן הגט הראשון כיון שהיה ראוי לגרש וגם היה לו קול מ"מ היא לא תוכל לגבות רק מזמן הגט הניתן לה ולא אהנו חכמים בזה בתקנת הזמן, וע"כ פי' רש"י אף אליבא דר"ל עיקר החשש משום לאחר הנתינה, וממילא הוכרח רש"י דאין ס' כלל שתבא לבית דין ומוכרח דאליבא דר"י אמרינן אייתי ראייה דמש"ה לא מצי למימר משום פירות, ומיושב גם כן תי' המהר"ם שיף הנ"ל אף לשיטת רש"י דאי הוי סובר מש"כ לא היה צריך לומר שמא יחפה משום ארוסה כנ"ל דהא צריך זמן משום פירות דש"כ

אמנם עדיין יש לפקפק דלמא ר"י לית לי' האי חששא כלל שימשוך עד אחר נשואין, וכיון דע"כ אית לי' שמא יחפה משום נכתב ביום מש"ה קאמר טעם מרווח אף על ארוסה וצריך לומר תי, השני של המהרמ"ש כיון דע"כ חד מנייהו סבר עד ש"נ, ור"ל בע"כ דל"ס לי' עד ש"נ ע"כ קאמר הגמ' לר"י דסבר עד ש"נ, ולתי' זה יש לתרץ קושית התוס' דס"ד שם דלא אמרינן אייתי ראייה בשאר גיטין [והיינו דמוכח מדל"ק לי' התם ר"י מ"ט לא אמר כר"ל, ובע"כ דסובר עד ש"ב ואמרינן אייתי ראייה] דוודאי הא לא קשי' כולי האי דהוה ליה להקשות אכל גיטין דמנ"ל להקשות דלמא ל"ח כולי האי רק דמוכח מקושית ר"י מאי טעמא לא אמר כר"ל, וכן ראיתי מי שפי' בד"ת [עיין בס' נתיבות המשפט ובס' משנת דר"ע] ולפ"ז י"ל דבסוגי' דהתם דהי' סובר דלא אמרינן אייתי ראייה הוה מצי לפרש דר"ל סובר עד ש"נ, ומשום הכי תקנו זמן לידע שעת הנתינה, ור"י סבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' והוצרך לומר שמא יחפה לפסול נכתב ביום כקושית מהרמ"ש ול"ק ר"י מאי טעמא לא אמר כר"ל, דיש לומר דלא רצה לעשות פלוגתא בין ר"ש לרבנן לענין גביות פירות, אבל אליבא דאמת דמשני התם אייתי ראייה וסובר רש"י הפי' דבכל גיטין אמרינן אייתי ראייה תו ליכא למימר דר"ל סובר עד ש"נ דא"כ למה תקנו זמן ומוכח דר"י סובר עד ש"נ, ומה מאד מיוסד על זה לשון הגמ' התם על אדני היושר דקאמר הניחא למאן דאמר כיון וכו' ולכאורה אין מאן דאמר דסובר כיון שנתן עיניו וכו' רק ר"ש, ולישנא דמ"ד משמע דקאי על פלוגתא דאמוראי, וגם קשה דהא אף למ"ד משעת חתימה אתי שפיר ולמה קאמר דוקא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה,