חמדת שלמה חלק א עה

להשאיל וכו' כן היה נ"ל לולי שהתוס' לא פי' כן. אך באמת מלבד הקושי' דברי התוס' מסתברים דאיסורא לא ניחא לי' דליקני וקשי' הא דקדושין

והי' נ"ל דאפ"ל דע"כ לא קאמרי התוס' דהוי זכיה בטעות, דנהי דמסתבר דאיסורא לא ניחא לי' דליקני מ"מ לא עדיף מהא דאמרינן בקדושין בהאי גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל דאע"ג דהוי מוכח טובא שאין מוכר רק אדעתא למיסק אפ"ה הוי דברים שבלב כדמסיק התם ול"מ. אך לכאורה נראה פשוט דהא דדברים שבלב ל"מ היינו לענין מה שנוגע לחבירו דאין כחו לגרע דבר הנוגע לחבירו מכח דברים שבלב, אבל מה שנוגע רק לעצמו כגון במשכון לבטל זכייתו שפיר מצינו למימר דמהני, די"ל דל"ש דברים שבלב רק בדבר שנוגע לחבירו דאמרינן מדלא פי' להדי' ש"מ דלא הקפיד כ"כ, משא"כ בדבר שאינו נוגע רק לו י"ל דל"ש, וכעין ס' זו כ' הרמב"ן לענין תנאי כפול גבי הריני נזיר ע"מ שאשתה יין. ועיין יו"ד (סי' ר"י ס"א) ובט"ז וש"ך שם וסי' רי"ח ס"א בהגהה וט"ז שם נראה ראיי' גדולה למ"ש. ועוד י"ל ראיי' לס' זו ממאי דאמרינן בסוגי' דרבוצה ישראל לצעורי קא מכוין. והקשה בס' תורת יקותיאל למה לא נימא דהוי דברים שבלב, ולמ"ש א"ש] ויש לעיין בקדושין דמדמי התם קרבן ומעילה לדברים שבלב. אמנם יש לחלק כיון דמחויב להביא קרבן א"י להיות פטור בדברים שבלב ולגבי מעילה י"ל כיון דאמר לשליח סתם עשה שליחותו מקרי, ולפ"ז י"ל דל"ק מהא דקדושין שהקשיתי די"ל כיון דהיא יודעת שהיא גרושה ואפ"ה רוצה להתקדש אף שהוא א"י, אין יכול לבטל זכותה דהוי דברים שבלב ונ"מ אם שניהם אינם יודעים י"ל דלא הוי קדושין דאמרינן אלו היו יודעים היו שניהם חוזרים, ולפ"ז יש ליישב מ"ש על קושית הגמ' שם והרי אלמנה וכו' דהא אשכחן דבשעת קדושין לא היתה אלמנה כגון שקדשה לאחר ל' יום ובתוך כך נישאת לאחר ונתגרשה דממילא חלין הקדושין לשיטת הר"ן ריש האומר: ובזה י"ל דגם רבא מודה דמהני, כיון דבשעת מעשה שקדשה לא היתה אסורה לו וקדושי טעות לא הוה דהוי כלא הכיר בה כמ"ש כבר בחי' לקדושין בסוגי' דשליחות, ולפ"ז י"ל דבכה"ג וודאי א"מ משום איסורא לא ניחא לי' דליקני דל"ש לומר דהוי דברים שבלב כיון שגם היא לא היתה יודעת. ולפ"ז י"ל גם כן דברי התוס' הנ"ל כמ"ש לעיל דקושית התוס' היכא דבעה"ב שוגג ואפ"ה מהני דל"ש לומר איסורא ל"נ ליה דליקני, כיון דבזה מבטל זכיי' חבירו והעני אינו עושה איסור כלל יש לומר דל"מ ולא דמי לחבל סכינא דאשכבתא

ולפ"ז יהיה מוכח מד"ת אלו דלמ"ד אי עביד לא מהני אפילו הוי שוגג ל"מ. כי ראיתי בס' ב"מ בתשובת (סי' ד') שכתב דאפשר שוגג מהני לכ"ע. ולפמ"ש דקושית התוס' היכא דבעה"ב שוגג הו"ל להקשות אף למ"ד ל"מ, א"ו דהתוס' ס"ל למ"ד ל"מ אף בשוגג ל"מ, ומלבד זה היה נ"ל דאף בשוגג ל"מ מקושי' הגמ' שם בתמורה לרבא ל"ל קודש הוא בבכור. ואי הוי אמרינן דבשוגג מודה רבא קשה דלמא קמ"ל קרא דאף בשוגג הוא בהויתו, אך לס' התוס' הנ"ל י"ל דבשוגג הוי פדיון בטעות, ולקושי' הגמ' מכל מקום שיש קדושין י"ל גם כן דלא מצי למימר דמיירי משוגג דשייך עכ"פ קדושין די"ל ממ"נ אם שניהם שוגגים י"ל ס' התוס' דאיסורא ל"נ לי' דליקני ואם אחד מזיד דל"ש הס' הנ"ל כמ"ש מטעם דברים שבלב מ"מ הא לא מהני מעשיו של המזיד, וגם ממאי דמקשה בתחלת הסוגי' דשם לרבא ל"ל ראשית י"ל גם כן דהוי תרומת טעות אי הוי שוגג, אבל ממאי דמקשה התם בסוף הסוגי' לרבא ל"ל תעזוב יתירא עיי"ש בתוס' מוכח לכאורה להדי' דאף שוגג לא מהני לרבא, דאל"כ קשה דלמא לרבא תעזוב יתירא אתי לאורויי דאפילו בשוגג לא מהני בדיעבד ושם ל"ש לומר דבשוגג הוי טעות דשם לא תלי' בכוונתו כלל ול"ד לכל אינך דלעיל דוק ותשכח אשר ע"כ נראה לכאורה להוכיח דאף בשוגג אמרינן לרבא ל"מ, ועיין יבמות (פ"ט) בתוס' (ד"ה לר"נ בר אושעי') י"ל מדבריהם דאף בשוגג שייך אי עביד ל"מ, דאל"כ הו"ל לתרוצי דס"ד דגמ' משום אי עביד לא מהני וע"כ יש חילוק בין שוגג למזיד כי תי' תוס' שם דחוק מ"ש דל"ת עליו חטא משמע מזיד והרי חטא הוא שוגג ועיין מג"א (ה' יה"כ סי' תר"ו) ודוק]

עוד ראיתי שם בתשובת ב"מ הנ"ל שכ' דלפמ"ש התוס' בתמורה (דף ה' ד"ה מיתבי) דגירושין איתקש למיתה דבדיעבד לא מהני, וצ"ל דמאי שהקשו התוס' סוף הסוגי' לימא א"ב נשבע שלא לגרש דלרבא ל"מ הגירושין, וכ' הוא לפרש האי דל"מ הגירושין היינו לענין שצריך להחזירה, ולדעתי לישנא דתוס' לא משמע כן שכ' לרבא ל"מ הגירושין משמע דלא מהני כלל וגם מצד הס' תמוה מאד מאי שאיטה דחזרה הכא דבשלמא באונס שהקפידה התורה על שלוח כל ימיו שפיר אמרינן דצריך עכ"פ להחזירה, אבל הכא כיון שכבר עבר על השבועה מאי מהני החזרה דהא עיקר טעמו של רבא היינו דאין לו יכולת לעשות שום דבר מה דא"ר לא תעבד והוי עשיתו כמאן דליתא וכמ"ש התוס' לענין צורם אוזן הבכור, וכיון דבגט ע"כ עשיתו מהני לענין שמותרת לעלמא מהכ"ת לומר שחייב להחזירה, ול"ד לאונס שגירש דשם כ' התורה להדי' כל ימיו, ועיין תוס' שם מ"ש אח"ז וסבירא להגמ' דל"ה לאו הנל"ע דהוי לאו שקדמו עשה, ולכאורה אינו ענין לכאן, ולמ"ש ניחא דבל"ז הו"א דהמקשן לא אסיק אדעתיה לדייק לישנא דכל ימיו אבל השתא למ"ש התוס' דגם המקשן ס"ל דהגירושין מתירים לעלמא, ואפ"ה לא מהני לענין שחייב להחזירה וע"כ היינו מקרא דכל ימיו וא"כ קשה הא הו"ל לאו הנל"ע וע"כ הוצרכו לתרץ דל"ה לאו הנל"ע, וללישנא אחרינא דמקשה שם על אביי ולא אסיק כלל כל ימיו ולא מקשה על רבא א"כ מוכח דלרבא צריך להחזירה אף בלא כל ימיו. אך ג"ז אינו מוכח די"ל דבל"א הוי ס"ל דלרבא חייב להחזירו משום דלא מהני כלל ול"א איתקש גירושין למיתה ובאמת הומ"ל וליטעמך לרבא למה כהן לוקה ואינו מחזיר כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דהו"מ למימר וליטעמך, ולפ"ז צ"ע ליישב קושי' הב"מ על התוס' שכ' א"ב נשבע שלא לגרש

ואפ"ל דע"כ לא הוצרכו התוס' לומר דאיתקש גירושין למיתה רק בהו"א זו דלא אסיק אדעתיה דהוי לאו הניתק לעשה רק דהמעשה גירושין בעצמם אף על רגע אחת הוא בלאו א"כ קשה שפיר בכהן אמאי לוקה וא"מ נימא דלא אהני מעשיו ויחזירנה, אבל לבתר דשני הגמ' דהוי לאו הנל"ע וא"כ הגירושין מצד עצמותם אינם אסורים דמאי שמגורשת על זמן מה אינו אסור ול"ה מתועב כלל בעיני המקום, ע"כ י"ל דל"ד לאינך דאמר רחמנא לא תעביד דלא אשכחן התחלה כלל באופן דלא הוי בכלל ל"ת, אבל הכא כיון דאשכחן התחלה לגירושין היכא דהוי נל"ע כגון בישראל, א"כ הגירושין בעצמם אינם מתועבים מצד התורה רק דצריך להחזירה וכהן נהי דאינו יכול להחזירה מ"מ הגירושין י"ל דל"ה בכלל כ"מ דא"ר לא תעביד, ועיין בפסחים (דף כ"ט ע"ב) מ"ש דבל יראה הוי נל"ע מוכח היכא דהוי נל"ע מותר לכתחלה לעבור הלאו ע"ד לקיים העשה, דאל"כ עדיין לא הוי משני מידי על קושי' דא"י לפדותו [ועיין פ' כל הבשר (דף קט"ו) ברש"י והרי שלוח הקן עיי"ש ודוק], ולפ"ז י"ל הא דכ' התוס' דגירושין איתקש למיתה דהיינו דהמקשן ל"ה מצי להקשות מכהן אמאי אינו מחזיר דהוי מצי למימר דאיתקש, אבל אליבא דאמת מהכ"ת להמציא לן ההיקש ולדחוק בא"ב שבין רבא לאביי לימא דל"א ההיקש ומכהן ל"ק כמ"ש, ואפ"ל ג"כ דמצד הס' ל"ס להתוס' ההיקש דאל"כ רק דקושיא מצד ההכרח הא"ב יותר הו"ל להקשות נשבע שלא למכור ולא צריכין לסתור ההיקש, ע"כ מוכרח דמצד הס' ל"ס להתוס' ההיקש. [ועיין ש"ך סי' ר"ח) לענין מקח שנעשה באיסור] וכעין זה צ"ל במאי דאמרינן לקמן (דף כ') בגט כתבו על איסורי הנאה כשר, וכ' התוס' דוודאי אסור מצד הנאה [ועיין פ"ח] רק דהגט כשר, וקשה נימא דמאי דא"ר ל"ת ל"מ ולא יהיה הגט כלל, ואף לשיטת הב"מ הנ"ל דגירושין איתקש למיתה נימא דצריך להחזירה ואז לא יהיה הנאה כיון דצריך להחזירה, וצ"ל גם כן דהתם לא שייך לומר לא מהני כיון דגוף מעשה הגירושין אינם אסורין ל"ש לבטל הגירושין בגרמת איסור הנאה מהגט ול"ד לכל אינך דאמרינן לא מהני, ויש מקום עיון בזה על הגאון בעל שאג"א בס' ט"א (פ' ראוהו ב"ד) שכ' דמש"ה בשופר של עולה לא יצא אי מצות ליהנות נתנו משום דל"מ לכ"ע דכיון דאי אמרינן ל"מ אין כאן איסור כלל אפילו אביי מודה, א"כ קשה בגט נימא ג"כ דל"מ ולא יהיה איסור כלל, והתם ג"כ אין האיסור בגוף התקיעה רק בשביל ההנאה וצ"ע

דף י"ב ע"ב תוס' ד"ה פחות משו"פ עיין בתוס' ומהרמ"ש. והנראה לכאורה דזה לא שייך רק למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א"כ שפיר איכא למימר דכוונתו היה שלא יחול ההקדש רק אחר שיהיה שו"פ וכמ"ש המהרמ"ש עיי"ש היטב, אבל למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלב"ל ובע"כ לדידי' צ"ל יקדשו ידיו כדאיתא בכתובות (דף נ"ח). א"כ איך אפשר שכוונתו היה שלא יחול בתחלה כשיהיה פחות משו"פ רק אחר כך יחול הא אין אדם מקדיש דשלב"ל ואיך מצי חייל אחר כך, אך מרא דהאי מימרא הוא רב ורב סובר אדם מקנה דשלב"ל כדאיתא יבמות (צ"ג). אך התמיה לענ"ד על הר"מ שפסק להאי לדידן ואנן הא קי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל א"כ בע"כ ההקדש חל תיכף כיון דהידים קדושים וזה לא ניתן להאמר דכוונתו הי' שהידים לא יהיו קדושים, רק לדבר ששוה פרוטה ואם יעשה פחות משו"פ באמת לא יחול ההקדש עליו לעולם דא"כ הדרי קושית מהרמ"ש לדוכתי' דהוי של הרב עיי"ש ודוק היטב וצריך עיון, ועיין בחי' לכתובות בסוגי' דהמקדיש מ"י אשתו מ"ש לפלפל בקושיא זו: