חמדת שלמה חלק א עג

רק מדרבנן מ"מ אם חותמים שלא לשמה ולא עשו שליחות הבעל הוי עדות שקר, ודוק היטב. תו קשי' לי לפמ"ש התוס' דמדאורייתא כשרים הם ול"ה רק חששא דרבנן. א"כ לפמ"ש התוס' דלר"א ל"מ ע"ח רק דבזה ידעינן דמסתמא הי' ע"מ וכיון דמדאורייתא כשר י"ל דתו ל"ה אתחזיק איסורא, מש"ה מהני מדרבנן העד ישראל לחוד דעד אחד נאמן באיסורין וכעין שכ' הפ"י לעיל ריש מכילתין גבי סתם ספרי דדייני מגמר גמירי, אבל לשיטת הרי"ף א"ש דסוף סוף ל"ה גט מדרבנן בלא שני עדים כשרים כיון דאף לר"א לא סמכינן רק על עדי חתימה אם אין הע"מ לפנינו. שוב ראיתי למהרמ"ש שכ' כעין מ"ש בשיטת התוס'. ולענ"ד צ"ע בשיטת התוס'

שם ע"ב אמר רבא חסורי מחסרא. וקשה מאי דוחקא דר"א לומר לא הכשירו בו אלא ע"א כותי בלבד וע"כ צ"ל חסורי מחסרא, דלמא אפילו ב' כותים כשר ואחזיק בהא ולא אחזיק בהא וכן הקשה הפ"י והאריך עיי"ש. ונ"ל ליישב דהא דקאמר הגמ' דאחזיק בהא ולא אחזיק בהא היינו כס' הירושלמי דעל מלתא דאיסורא אינם חשודים. א"כ י"ל מצד הס' אי אחזיק בגט ושיחרור ממילא וודאי דאחזקי בקדושין, וא"כ הדרי הקושיא דלעיל על הברייתא לדוכתי' דהא עד כותי איתא בקדושין לפ"ז, אבל אי לא מהני רק עד אחד ומטעם דאי לאו כותי חבר הוא י"ל דל"מ בקדושין כמו שכתב רש"י לעיל דל"ש גזירה דכולכם. והרבה דברים נתיישב לי בס' זו. והנה היה מקום לומר דכותים ל"ס להו קדושי שטר כיון דנפ"ל מהיקשא ואינהו הקישא ל"ס להו. אך מרש"י ותוס' דלעיל מוכח דל"נ להו לומר כן דא"כ ל"ה צריכין לדחוקי לפמ"ש לעיל דבמאי דאינהו ל"ס להו לא שייך לומר אי לאו דכותי חבר הוא כיון דהוי חששא דאורייתא. ודוק

תוס' ד"ה חספא בעלמא הוא. מ"ש התוס' דאף דהודאת בע"ד כק' עדים אפילו הכי ל"מ בעדי כותים, עיין מהרמ"ש ואו"ת שנדחקו בפי' דבריהם. ולי הי' נראה לפמ"ש התוס' לעיל הא דמהני ערכאות היינו מצד תקנות חכמים. א"כ י"ל דלא תקנו חכמים רק היכא דאי לא נאמין הערכאות יצא משפט מעוקל כיון דמצד הס' לא מרעא נפשי'. וא"כ בשטרי מכר וכדומה אי לא נאמין שנתן מעות וכיון דמצד הסברא ראוי להאמין יפסיד א' שלא כדין ע"כ האמינו חכז"ל, אבל הכא וודאי אלו מסר לו שטר בלא עדים בינו לבין עצמו ל"ש לומר הודאת בע"ד דזה לא הוי הודאה כלל כיון שיכול לחזור ולכפור וגם דהוי חוץ לב"ד. רק היכא דמסר לו שטר בעדים אף דצריך עדי מסירה מהני הודאתו דהיינו מסירתו בינו לבין עצמו דהוי כק' עדים כיון דידעינן שמסר לו בוודאי דאל"כ שטרו בידו מאי בעי, אבל אי לא הוי מאמין לעדי חתימה ממילא לא היה שייך הודאת בע"ד וא"כ בערכאות אלו מעמידין הדבר על דין תורה שלא יהיו נאמנים הערכאות ממילא אין כאן הודאת בע"ד ואינו יוצא משפט מעוקל, דבאמת לא קנה מדין תורה אף אם האמת שחתמו ומסר להם, אבל בשטרי מכר אם הענין אמת יש כאן משפט מעוקל שיבא א' לידי פסידא, ודוק ועיין בהג"א ס' אחרת בתקנות חכמים והנ"ל כתבתי]

וע"פ ס' זו י"ל דברי הרא"ש התמוהים שכ' ושטר מתנה אפילו מסר בפני ישראל בערכאות פסול דחיישינן שמא ימסר לפני ערכאות וע"ז אינם נאמנים דדוקא בכתב לא מרעא נפשייהו, ודבריו תמוהים למה לו לומר דבע"פ מרעא נפשיי' תיפוק לי' כיון דלא הוי עדים אינו יכול לקנות במסירה בפניהם כקושי' הגמ' במאי קני בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא, וכן ראיתי שהקשה התומים ונדחק מאד עיי"ש, והנ"ל דיש לומר דהרא"ש סובר כעין ס' התוס' די"ל בממון הודאת בע"ד כק' עדים רק היכא שייך לומר הודאת בע"ד היכא דמסר לפני עדים. [אף דלא הוי עדים ישראלים כמ"ש לקמן] דהוי שם הודאה עליו, אבל היכא דמסר בינו לבין עצמו אף דהוי שטר עם ע"ח ומוכח דוודאי מסר לו דאל"כ שטרו בידו מאי בעי, מ"מ ס' זו לא אלים כ"כ לומר עי"כ הודאת בע"ד כיון דמצי לאשתמוטי לומר דממנו נפל. אף דאנן אמרינן לנפילה ל"ח ומסתמא מסר לו מ"מ לא הוי מלתא אלימתא כ"כ לומר ע"ז הודאת בע"ד, אבל היכא דמסר לו לפני ערכאות כיון דכבר תקנו חכז"ל להאמין להם במידי דתליא בנאמנות שלהם הוי שפיר הודאת בע"ד דתו לא מצי לאשתמוטי. [ודלא כהס' הנ"ל שכתבתי בתוס'] וא"כ נעשה הקנין מכח הודאת בע"ד רק דעדי המסירה נכרים מהני לן דלהוי הודאת בע"ד והוי כאלו העידו שקנה בפניהם בק"ס דמהני כמ"ש הרא"ש, ע"כ הוצרך הרא"ש לומר דמה שאומרים בע"פ ל"ש לומר לא מרעא נפשיי', וממילא אין כאן הודאת בע"ד כיון דלא מהימני במה שאמרו שמסר בפניהם. ודוק היטב כי ת"ל יש מקום לס' זו

דף י"א ע"ב תוס' ד"ה ש"מ התופס לבע"ח וכו' עמ"ש התוס' בזה. ולפענ"ד היה נ"ל דה"פ דהא מצד הדין אשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה, ולא פליגא לקמן (דף ס"ג ע"ב) רק משום בזיון דבעל היכא דשייך עיי"ש. והנה דבר פשוט דבעבד לא שייך בזיון הרב דבאשה שייך לומר שהיא משתרר עליו ואין כבודה לקבל הגט בעצמה מאי דלא שייך לומר כן בעבד, ואף אי הי' שייך מ"מ אין הדין ברור לקמן עיי"ש דהוי מחלוקת אמוראי. וגם מצינו לקמן היכא דאמרה להשליח להולכה גופי' שיהיה שליח קבלה דידה יוכל להעשות שליח קבלה זולת משום בזיון דבעל ועוד מסתפק הגמ' בזה משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והוי ספיקא מדינא דגמ' עיי"ש ובש"ע. וע"פ הקדמות הנ"ל י"ל דה"פ אי הו"א תופס לבע"ח קנה היה יכול השליח להולכה עצמו להעשות שליח לקבלה להעבד דמ"ש אם נותן הגט להשליח שעשה העבד או אם מחזיקו בעצמו לצורך העבד דבזה מתקיים דברי הרב שאומר תן גט זה לעבדי, כיון דשלוחו של אדם כמותו ואף שנתן לו הרב בתורת שליח להולכה מ"מ לאחר שקבל הגט בתורת שליח הולכה יכול לומר הריני שליח לקבלה. והיינו לאחר שקבלתיו בתורת שליח הולכה ויש בידי למסרו לשליח שיעשה העבד, ע"כ הריני בעצמי שליח לקבלה ומוסר אני הגט לעצמי דמהני אי אמרינן דלא בעינן חזרה שליחות ואף דבזה מחייב להרב שאינו יכול לחזור מ"מ כיון דאמרינן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה יכול הוא להעשות שליח לקבלה, ול"ק קושית התוס' האיך יכול לזכות בע"כ של האדון דוודאי אלו היה האדון אומר להדי' שלא יתנו לשליח לקבלה וודאי גם הוא לא היה יכול להעשות שליח לקבלה, אבל כיון דהאדון לא התנה כן ואלו היה יכול להעשות שליח היה יכול לקבלו אף דהוי קצת חוב להאדון מ"מ דברים שבלב אינם דברים ואם מוסרו לשליח לקבלה מקיים שליחות האדון, אבל אי אמרינן תופס לבע"ח במקום שח"ל לא קנה, א"כ כיון דס"ס הוי קצת חוב להאדון ע"כ לא יוכל שום א' להעשות שליח לקבלה כיון דעי"ז יגיע חוב להאדון זולת אם האדון בעצמו מוסרו לשליח לקבלה וכיון דהשתא קיימינן דתן לאו כזכי רק שהוא מדעתו רוצה להעשות שליח לקבלה הוי תופס לבע"ח

שוב ראיתי בהר"ן אחר שגמגם מא בתי' התוס' כתב ולי נראה דברים כפשטן עיי"ש נלענ"ד שכוונתו למ"ש, וראיתי להפ"י שהביא דברי הר"ן. והנראה שהבין בכוונתו דנעשה תיכף בקבלת הגט שליח לקבלה ולא נעשה שליח להולכה. ע"כ תמה על הר"ן דהאיך יכול להעשות שליח לקבלה והוא אינו נותן לו רק בתורת שליח להולכה, וכ' שתמה על הר"ן שלא הרגיש בזה, ואני אומר חלילה לומר על מאורן של ישראל שלא הרגיש בדבר פשוט כזה, ע"כ נלפענ"ד ברור שכוון למ"ש דלאחר שקבלו בתורת שליח להולכה יוכל לומר הריני מעתה שליח לקבלה, ועיין בהר"ן שכ' בתחלה דצ"ל שהשליח אומר כן בהדי', ואף לשיטת התוס' צ"ל כן דאל"כ מנ"ל שרצונו לתפוס כיון דתן לאו כזכי, והר"ן לעומק בינתו קיצר קצת, אך הדברים ברורים למבין ואין תימה גם כן דמוכח בהו"א זו דלא בעינן חזרה שליחות, דהא לא מצינו כלל בגמ' להיפך בבירור רק ע"ד ספק ע"כ שפיר נוכל לומר בהו"א זו דלא בעינן חזרה שליחות, ונ"מ טובא לדינא דבמתנה שכ' התוס' דתן והולך ל"ה כזכי אם אומר השליח שהוא נעשה שליח לקבלה וקבלו לצורך חבירו לאחר שנעשה שליח להולכה, או אם המקבל עושה שליח לקבל מיד שליח הולכה שלא מדעת הנותן וכן בעבד תלוי בדין התופס לבע"ח דאי לא קנה כדקי"ל אפילו בעשאו שליח תו לא יכול להעשות שליח לקבלו מיד שליח הבעל שלא בידיעתו, והא דמצינו כה"ג באשה דמהני זולת משום בזיונא דבעל, הן אמת דהתם (דף ס"ג) היתה היא בעצמה עומדת והיתה יכולה לקבלו ע"כ לא שייך חב לאחרינא, אך בל"ז נלפענ"ד דבגט אשה כיון דלחובתה מגרשה ל"ש לומר חב לאחרינא במאי שאינו יכול לחזור דכיון שלא מצאה חן בעיניו וודאי גומר בדעתו לגרשה, אבל בעבד ומתנה ל"ש כן ותלי' בדין תופס לבע"ח

ולכאורה הי' נ"ל להוכיח פי' הר"ן מהא דאמר לקמן, וכ"ת זריק לה גיטא. ועיין מ"ש התוס' דמ"מ היכא הוי זכות לעבד וכתבו דמ"מ יכול לזכות לו. וקשה דכיון דעיקר השיחרור לא הוי זכות א"כ האיך יזכה לו, דמהכ"ת נימא תן כזכי דהא כתב התוס' הטעם דתן כזכי משום דאי לא דעביד לי' נייחא, וזה ל"ש בהו"א זו דעיקר השיחרור הוי חוב, ולפי' הר"ן יש לומר דבהו"א הי' מוכרח לומר דטעמא דרבנן משום תופס לבע"ח ונעשה השליח שליח לקבלה כנ"ל, אבל לשיטת התוס' אף הא לא שייך דהא הא דמקרי תופס לבע"ח הוי ג"כ משום דאי לא דעביד לי' נייח נפשי', וזה לא שייך בהו"א זו דעיקר השיחרור הוי חוב, אך דחיקא לי לומר דר"מ