חמדת שלמה חלק א עב

וסובר דיכול לחזור ושוב אתי ומערער. ול"ק קושי' הנ"ל דאמאי מהימן כיון דל"ה שעת גירושין, לזה י"ל שפיר דמיירי שמסרו בלא עדי מסירה וא"כ הוי שעת גירושין. אך לשיטת הרי"ף דס"ל דלר"א מהני אף ע"ח הדרי הקושי' לדוכתי' דאף בלא ע"מ יכול להיות שליח קבלה. [ורישא דברייתא דהיינו הת"ק סובר כר"א ומכ"ש לשיטת ר"מ בה"א]. ולפ"ז י"ל דמזה הוכיח הרי"ף דל"מ תן כזכי בעבד רק לענין חזרה ע"כ שפיר יכול לומר בפ"נ כשנותן הגט להעבד להשתחרר ואף דא"י לחזור אפ"ה י"ל דאתי ומערער כס' הפ"י. אבל אי הוי אמרינן תן כזכי מהני לגמרי להיות תיכף משוחרר תקשי קושי' הנ"ל מאי מהני אמירתו כיון דאינו יוצא מתח"י אז להשתחרר. וע"ל ריש מכילתין כיון דאמר מר בפני כמה נותנה לה נראה להדיא לכאורה דל"מ רק בשעת נתינה ע"כ מוכח שיטת הרי"ף. אמנם ס' הפ"י גופיה דחיקא לי לומר דתן הוי כזכי והוא אינו יודע שא"י לחזור דלפ"ז מהכ"ת לומר דהוי כזכי דלמא אי הוי ידע שא"י לחזור לא היה מזכה לו ולא הי' כוונתו להיות כזכי. וגם הפ"י גופי' מהסס בזה והניח בצ"ע

ע"כ נלפענ"ד ליישב ע"פ שיטת הראב"ד דסובר בגט יוצא מתח"י האשה ל"מ בפ"נ רק קיום דוקא. ומפרש בסוגיא דלקמן אשה מכי מטי' גיטה לידה איגרשה לה. וכיון דכבר נתגרשה לפי דבריה ל"מ אמירתה בפ"נ וכס' הנ"ל כיון דאינו יוצא כעת מתח"י להתגרש. ולפ"ז לא מוכח דשליח קבלה א"צ לומר בפ"נ דכל ההוכחה הוא מסוגיא דלקמן אשה מכי מטיא גיטא וכו'. ולפי' הראב"ד לא מוכח מידי. ולפ"ז י"ל אדרבא דשליח קבלה הוי כמו אשה גופי' ול"מ בפ"נ כיון דאין יוצא מתח"י להתגרש. ולפ"ז לא צריכין לבא לשיטת הרי"ף לס' הפ"י רק דמש"ה צ"ל בפ"נ כיון דא"מ תיכף הוי כמו שאר שליח להולכה אף דא"י לחזור ודלא כס' הר"ן. דלשיטת הראב"ד לא מוכח ס' הר"ן אבל אי הו"א דמשוחרר תיכף א"כ לס' הראב"ד ל"מ בפ"נ. כל זה לשיטת הרי"ף דלר"א מהני ע"ח לחוד וליכא לתרוצי כנ"ל דמיירי שמסרו לו בלא ע"מ. אבל לשיטת התוס' דס"ל לעיל דאפילו לר"מ בעי ע"מ ומוכח דלר"א ל"מ ע"ח לחוד שפיר מצינן למימר כנ"ל דמיירי שמסרו לו בלא ע"מ. ע"כ לא הוי רק שליח להולכה ושפיר מצו סברי היכא דהוי תן כזכי משוחרר תיכף, אך לשיטת הר"מ דסובר להדיא דלא כהראב"ד א"כ מוכח דשליח קבלה אין צריך לומר בפ"נ ואי נימא כטעמו של הר"ן תקשי הכא למה צריך לומר בפ"נ כיון דא"י לחזור תו לא אתי ומערער וצ"ל טעם אחר דמש"ה אין צריך לומר בפ"נ כמ"ש הפ"י לעיל כיון דכבר נעשו הגירושין במדה"י אין לנו לדקדק אחריהם כמו בכל גטין הנתנים במדה"י, א"כ א"ש דהכא צ"ל כיון דעדיין אינו משוחרר. ועיין מ"ש לעיל להקשות על ס' הר"ן הנ"ל. ועיין מ"ש בספר מכתב אלי' (שער ו' סי' מ"ה) להוכיח מהרשב"א דקאי בשיטת הראב"ד דאפ"ה סובר בשליח לקבלה א"צ קיום. וא"כ צריך לבא לס' הנ"ל אף לפי' הראב"ד דמש"ה אין צריך קיום כיון דהגט נעשה במדה"י. אמנם עיקר ראייתו מדברי הרשב"א לא ברירא לי עדיין די"ל דלא אתי רק לאשמעינן דמהני קיום. וא"ל הא בלא טענתו בעי קיום, ז"א די"ל אלו טוען לפקדון עדיף למאן דס"ל שליש מהימן ול"ב אפילו קיום כיון דהוא מודה דהשטר אינו מזויף תו לא מהימן במגו משום דהימנא וצ"ע בסוגיא דלקמן ודוק היטב בכ"ז

תוס' ד"ה שוו. וי"ל דבשחרור שייך ג"כ עיגון מאי דאסור בב"ח ופטור מן המצות. איני מבין כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ ראוי שלא יהיה משוחרר והאיך שייך לומר דחכז"ל עשו תיקון שיהיה משוחרר. בשלמא לשיטת הרשב"א דלקמן פ' השולח (דף ל"ח ע"ב) דהיכא דעשה העבד קורת רוח לרבו וע"כ הוא משחררו לא עבר על העשה. י"ל דמן הסתם עשה לו קורת רוח כיון דחזינן דמשחררו ומהכ"ת יעבור על עשה. אבל לשיטת התוס' כנראה התם דלית להו ס' הרשב"א קשה וכן הי' ק"ל לשיטת התוס' האיך מהני שליח להולכה בשיחרור נימא אין שליח לד"ע. וזו הקושי' ראיתי אח"כ במחברים, עיין ב"מ וס' שעה"מ

ע"כ ברש"י האומר תנו ואפילו לרבנן וכו'. עיין מהרמ"ש שכ' דלר"מ הוי בכלל אם רצה לחזור, והנה הוא אזיל לשיטתו שסובר דקושית הגמ' לא קאי משום אין גט לאח"מ עיי"ש. אבל זה דחוק ועיין בפ"י. רק דפשטי' דשמעתין משמע דהקושי' קאי משום אין גט לאח"מ דאל"כ לא משני מידי עיין היטב. ולפ"ז אינו מיושב תי' המהרמ"ש על רש"י הנ"ל. וכעין זה הקשה המהרש"א על התוס' לקמן שהקשו דאף לרבנן הוי ארבעה למה לא הקשו דלר"מ הוי חמשה. ונלענ"ד עפמ"ש התוס' קדושין (די"ז ע"ב) דאף היכא דתני מנינא איכא למימר תני ושייר. רק היכא דמוכח דלא שייר עיי"ש. ולפ"ז צ"ל הא דמקשה הגמ' הכא ותו ליכא אף דאיכא למימר תני ושייר, מ"מ מדתני ולדברי ר"מ בארבעה משמע דלרבנן הוי בדוקא שלשה. אבל הא דנקט לר"מ בארבעה י"ל באמת דאיכא טובא ותני ושייר. רק לרבנן הוי דוקא שלשה. ע"כ פי' רש"י והתוס' הקושי' דאף לרבנן הוי ארבעה. ומדנקט ולדברי ר"מ בארבעה מוכח דלרבנן הוי דוקא שלשה כנלפענ"ד נכון

דף י' ע"א מלתא דאיתא בקדושין לא קתני. מה שפי' רש"י דמזויף מתוכו כשר בקדושין, צ"ע מ"ש הב"ש (סי' ל"ב ס"ק א') בשם הר"ן בכתב על דבר שיכול להזדייף כשר רק בע"ע בלא ע"ח, וצ"ל דהתם שאני כיון שיכול לבא לידי פסלות אבל הכא ל"ה רק שהב"ד יעשו שלא כדין, אבל באמת השטר כשר כיון דאנן ידעינן דהוי ע"מ ולפ"ז נראה היכא דחתמו העדים שלא לשמה פסול אף בקדושין לפמ"ש התוס' לעיל דגזרינן חתימה אטו כתיבה. והפ"י כתב להיפך ומשום זה הקשה עיי"ש. ולענ"ד נראה מוכרח כמ"ש וצ"ע

שוב ראיתי לפי מה שפי' רש"י לקמן בערכאות מזויף בתוכו. דהחשש הוא שיקחו הגוים לע"מ כיון שחותמים על הגט. והב"ד יסברו שהם ישראלים עיי"ש ואפ"ה כ' ר דבקדושין כשר א"כ נראה דהוא הדין בחתמו שלא לשמה אף דאיכא למגזר חתימה אטו כתיבה וכדברי הפ"י. אמנם לשיטת הר"ן שהבאתי לעיל בכתבו ע"ד שיכול להזדייף דפסול בקדושין קשה לפי' זה. וצריך לומר דהר"ן סובר כפי' התו' לעיל (דף ד') דפסול משום שהב"ד יסמכו עליהם שלא כדין אף שבאמת אין כאן פסול. וכמו שהביאו ראייה מיבמות דלא תקנו זמן בקדושין. ולפ"ז שפיר יש לחלק כמ"ש לעיל דהיכא דיש חשש פסול אף בקדושין פסול. וא"כ דינו של הפ"י שכ' בפשיטות להכשיר אם חתמו העדים שלא לשמה במחלוקת היא שנויי', דלשיטת הר"ן מוכח דפסול כיון דיש כאן חשש פסלות דגזרינן חתימה אטו כתיבה דמי לכ' ע"ד שיכול להזדייף. ועל שיטת רש"י קשה לכאורה למה עד כותי פסול בקדושין נהי דחותמין זה בלא זה מ"מ הא ל"ה רק פסול דרבנן כמו שכתבו התוס' לקמן, וא"כ אדרבא אפילו שני כותים יהיה כשר בקדושין לפי מה שנראה מדברי רש"י דלא שייך למיפסל בדרבנן בקדושין. וצריך עיון לחלק בזה לשיטת רש"י, אבל לשיטת הר"ן ניחא דהיכא דאיכא חשש פסול אף בקדושין פסול. ודוק היטב וצ"ע

תוס' ד"ה כי קתני. בסה"ד וקשה למה לא תני זמן. עיין בב"י ובב"ש (סי' קכ"ז) שהביאו דעת פוסקים דלר"א כשר בעדי מסירה אף בלא זמן. ולכאורה מוכח כן לשיטת התוס' למה שפי' לעיל כתב בכת"י ואין בו אלא עד אחד פסול בשביל הזמן ואהא קאי ר"א ואמר אפילו אין עליו עדים. מוכח לכאורה דאין בו זמן כשר לר"א. וכן ראיתי שכ' הפ"י לקמן בשמעתין דנכתב ביום וא"כ ל"ק קושית התוס' כאן. וצ"ע לכאורה בסוגייא דלקמן

שם גמרא אי ת"ק אפילו בשאר שטרות נמי. הקשיתי בהשקפה ראשונה לשיטת הר"מ דעדות שבשטר לא הוי רק מדרבנן האיך קאמר הגמ' דשטרות הוי כתיבי. אח"כ ראיתי הפ"י האריך בזה. ולענ"ד נראה דמסתמא אינהו לא דרשי מפיהם ולא מפי כתבם דוודאי הוי מצינן למימר דברה תורה כלשון בני אדם. זולת שהורונו חכז"ל. ואינהו בדברי רז"ל לא משגחי וא"כ שפיר מצינן למיסמך עלייהו דלדידהו הוי כתיבי ואם יחתום שקר הוי עובר על לא תענה. [ועיין חי' הר"ן נדה (דף נ"ו ע"ב ד"ה וחכמים מטהרין) שכ' כעין זה לענין כתמים]. ומ"ש הפ"י דהוכחת הגמ' דאתי' כר"מ ולדידי' מקרי כתיבי דאל"כ קשה גיטי נשים. יש לראות נהי דמהני העד ישראל על הכותי דחבר הוא, היינו דאינו חשוד במאי דכתיב להדי' דזה לא הוי רק חששא דרבנן כמו שכתבו התוס' כיון דגירי אמת הן, אבל בהא דחיישינן דלדידי' לא הוי עדות כלל ואינו עובר על לא תענה זה הוי חששא דאורייתא כיון דהכותים אינם מאמינים בדברי חכז"ל וא"כ לא מהני הא דאי לאו כותי חבר הוא. (ועיין פ' בנות כותים במשנה בנות צדוקים וצ"ע]. ומ"ש עוד הפ"י דלר"א דל"ה החתימה רק מדרבנן פסול בשלא לשמה ואינהו בדרבנן לא משגחי. ולי היה קשה טפי דאף אי הוי פסול דאורייתא מ"מ אי הכותי חותם שלא לשמה אינו עובר על לא תענה כיון דהענין הוא אמת שהבעל ציוהו לחתום. וכ"כ הפ"י להדי' ריש מכילתין דאפילו היכא דחותם בציווי הבעל אפילו הכי יכול להיות שלא לשמה ואינו עובר רק על לפני עור ואהא חשידי

ע"כ הי' נ"ל כיון שהבעל אומר להם לחתום לשמה וע"ז עושה אותם עדים. אם חותמים שלא לשמה ולא עשו כמו שאמר להם ע"ז לא הוו עדים כלל והדר הו"ל עדות שקר. וא"כ אף אי ל"ה