חמדת שלמה חלק א עא

דף ג' ע"א תוס' ד"ה האי קולא הוא בריש האשה רבה וכו' לא בעי למפרך וכו' עיי"ש, נ"ל להוכיח מדברי התוספת הס' שכתבתי לעיל בשם המהר"מ והפ"י דאף בדבר שבערוה היכא דלא אתחזיק איסורא נאמן ע"א, דלכאורה דברי התוס' תמוהים לפ"מ דאסיק שם הגמ' דטעמא דאשה גופא דייקא ומנסבא, וכ' שם התוס' דלית לן למימר דאנן סהדי דדייקא ומנסבא עיי"ש א"כ משמע דאלו באמת דייקא מותרת מן התורה, ולפום רהיטא נראה דאי דייקא אז יודעת שבוודאי מת, וא"כ לא מקשין התוס' דהכא ל"ש לומר חומרא הוא דלמא אתי בעל דאיהי דאפסידה אנפשה דהו"ל למידק שפיר, אך אחר ההשקפה נראה מדברי תוס' שם גופא דוודאי אין הדייקא לומר שתדע בבירור שבעלה מת דאי הכי מאי מסיימי שם התוס' ויהיה ע"א נאמן מדאורייתא למ"ל העד כלל א"ו צ"ל דדייקא לא מהני רק דכי דייקא יהיה לה אומדנות מוכיחות לגרע חזקת אשת איש, וכמ"ש התוס' בסוגיא דתרי ותרי וע"כ כ' דא"ל דע"א מהני מדאורייתא היינו דכיון דדייקא מגרעא חזקת א"א הוי כמו שאר איסורין ומהני ע"א, וע"כ הקשו התוס' הכא שפיר אמאי לא קאמר התם ג"כ האי קולא חומרא הוא דנהי דתידק מ"מ כיון דע"כ לא תדע בבירור וכמ"ש א"כ שפיר איכא למיחש שיבא בעלה, ובזה מדוקדקים דברי התוס' שכ' דבשני עדים אם יבוא בעלה תהיה מותרת ולא כ' בפשיטות דבשני עדים וודאי לא יבא, דמהכ"ת ניחוש לשיקרא, אבל בחד דלמא משקר כיון דהא דנאמן ל"ה רק מדרבנן, ולפמ"ש א"ש דאף בחד אם היא מדייקת נאמן מדאורייתא וע"כ לא כתבו רק דבתרי אף אם יבא תהיה מותרת, אבל בחד אם יבא סוף סוף תהיה אסורה עכ"פ היוצא מזה לשיטת התוס' דאף בדשב"ע היכא דל"א איסורא נאמן עד אחד מדאורייתא, כנלפענ"ד נכון

תוס' ד"ה מאן האי תנא. עיין בס' מכתב מאלי' (סי' כ"ו) שהביא בשם בעל העיטור שכ' בשם גאון דהיכא דאתי בעל ומערער בח"ל אף דאמר השליח בפ"נ אפ"ה מהימן ולא מהני אמירתו רק דעי"ז סמכינן שוודאי לא יבא, ועיי"ש שהקשה מסוגייא דלקמן (סוף פ"ב) דקאמר אביי אדרבא בח"ל דכי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, ותי' דרב יוסף פליג על אביי ומש"ה הוצרך הרשב"א לקמן להוכיח דהלכה כאביי עיי"ש היטב, והי' נ"ל די"ל הוכחה לשיטת הגאון דהלכה כרב יוסף מכח הקושי' שהקשו התוס' כאן דלמאי דמסיק רבה אית לי' דרבא א"כ מאי מקשה מאן תנא, וגם על ר"א קשה למה הוצרך לומר ר"י הוא דלמא בפ"נ משום לשמה ונחתם משום קיום וכר"א, ומה שתי' התוס' דמוכח כיון דידענו לא מהני מוכח דמשום לשמה ק"ל דבשביל זה לא הוצרך לומר הא מני ר"י דהא מצינן למימר דמתני' דלקמן א' אומר בפ"נ וב' אומרים בפ"נ משום מלתא דפסיקא דמהני אף לר"י ובפרט דר"י איירי התם בהאי מתני' גופא, ולעולם כולה מתני' אתי' אליבא דהלכתא וידענו מהני רק לר"י לא מהני משום לשמה, ודוחק לומר דזה באמת כוונת ר"א דלשון הגמ' לא משמע הכי. [וקצת רציתי ליישב בפי' זה לישנא דגמ' ומעיקרא מ"ט דוק] ולשיטת הגאון י"ל כיון דאי אתי בעל ומערער נאמן ועיקר הפעולה בהגדת העד היינו כיון דדייק שהבעל נותן ברצונו תו לא יערער א"כ לא היו צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ דבחד לחוד סגי דכיון דדייק ויודע שברצון מגרש תו לא אתי בעל ויערער, ולדידן ליכא חששא כלל כמ"ש התוס' לעיל, בשלמא אם תרוייהו משום לשמה ל"ק דהו"ל לתקן רק חדא וממילא לא יערער דזה פשוט דאין ס' כלל, כיון דהצריכו לומר שהוא לשמה מחזי מלתא דרבנן כי חוכא להצריך רק כתיבה או חתימה לחוד כיון דתרוייהו צריכין לשמה, אבל אי הוי מתרי טעמי קשה שפיר דלא הוצרכו לתקן רק חשש א' או לשמה או קיום, וממילא מתוקן חשש השני ג"כ דלא יבא ויערער כיון דברצונו מגרש, ואי יערער עדיין לא הועלנו בהגדתו דהא נאמן הבעל לשיטת הגאון, אבל אי אמרינן דאין נאמן הבעל אי מערער שפיר הוצרכו לתקן שיאמר שניהם כדי שלא יהיה הבעל נאמן אם יערער והדרי קושי' התוס' לדוכתיה

וע"פ ס' זו יש להוכיח עוד שיטת הגאון מסוגיא דלקמן (דף ה') והוינן בה חרש בר אתויי גיטא ואמר רב יוסף הבמ"ע נתנו לו כשהוא פקח עיי"ש במהרש"א שכ' ליישב הא דמייתי והוינן בה דבלא זה הו"מ לאוקמי באלם ועל לשמה נאמן בכת"י עיי"ש. ולפ"ז עדיין קשה מאי מקשה לרבה דלמא באמת רבה מוקי לה באלם וכדברי מהרש"א, והא דלא מוקי רב יוסף באלם היינו משום דרב יוסף לשיטתי' דסובר אי אתי בעל ומערער נאמן וכמ"ש המכתב אלי' יהיה קשה לו אי מיירי באלם כיון דכותב ומעיד שהוא לשמה ממילא חזינן דדייק ותו לא אתי בעל ומערער, וא"כ למ"ל יתקיים בחותמיו כיון דכל התקנה לא היה רק שלא יבא בעל ויערער, והא דהוצרכו לומר תרווייהו היינו בח"ל משום לשמה ובא"י משום קיום, אבל היכא שמעיד על לשמה ממילא א"צ כלל על קיום כיון דלא אתי ומערער, אבל רבה י"ל דסובר כאביי והיה התקנה דאף אם יבא הבעל לא יהיה נאמן, וע"כ הוצרך להתקיים ולעולם דמיירי באלם ולא הוצרך לדחוקי לרבה לאוקמי אחר שלמדו, אלא מוכח מסוגי' הגמ' דסובר כרב יוסף דאי אתי בעל ומערער נאמן וע"כ לא מצי לאוקמי לרבה באלם, ועיין היטב. ואף די"ל דקושי' הגמ' דבע"כ מטעמא אחרינא לא רצה ר' יוסף לאוקמי באלם דאי מטעם הנ"ל תקשי על ר"י אליבא דאמת דאוקי בחרש קשה מלשמה מ"מ למה דמשני אחר שלמדו דאף לרבה צריך לתי' זה ומוכח שיטת הגאון

ועוד נ"ל דלשיטת הגאון לר' יוסף י"ל דמש"ה ל"מ לאוקמי באלם כיון דעיקר הפעולה מבפני נחתם לשיטת הגאון רק דדייק ותו לא אתי בעל ומערער, ולפ"ז מסתבר דאף לענין קיום מהני מתוך הכתב כיון דל"ה עדות כלל ול"ש ס' מהרש"א, ואף על הקיום יש פוסקים דמהני מתוך הכתב, עיין ש"ך (מ"ו) וב"ש (קמ"ב), אבל לשיטת הגאון דלא מהני רק לברר לן שדייק שפיר נראה לכאורה דוודאי מהני מתוך הכתב, וא"כ י"ל דרב יוסף סובר כרבא משום קיום ול"מ לאוקמי באלם דלדידיה מהני מתוך כתב אבל רבה י"ל דסובר כאביי ושפיר מצי לאוקמי באלם, ואפ"ה צריך להתקיים שלא יהיה הבעל נאמן אם יערער וע"ז אין נאמן ע"פ הכתב כס' מהרש"א אלא וודאי דסתמא דגמ' אזלא כרב יוסף וא"כ כמו דר"י ל"מ לאוקמי באלם אף רבה ל"מ לאוקמי באלם, ועיין היטב

ועוד הי' נ"ל ליישב קושי' המ"א הנ"ל על הגאון, די"ל כיון דאינו פסול רק משום לעז ע"כ בדיעבד עכ"פ לא תצא וכיון דעיקר כוונת הצרה לקלקלה להיות תצא מזה ומזה וזה ל"ש התם כיון דאם נשאת לא תצא אבל לכתחלה י"ל דלא תנשא אי אתי הבעל ומערער, ויש מקום ליישב הקושי' הנ"ל הא דהוצרך הגמ' לאתויי והוינן בה די"ל לשיטת הגאון הנ"ל כיון דהשליח מביא הגט ובשעת קבלה היה בריא מסתמא דייק כיון דהיה סובר שצריך לומר בפ"נ ואף דאח"כ נתחרש מ"מ הא דייק ותו לא אתי בעל ומערער, רק דאפ"ה צריך להתקיים לפ"מ שפסק הר"מ דאי אתי בעל ומערער הוי פסול מדאורייתא ובניה ממזרים וע"כ חששו לדלמא אתי בעל שלא יהיו בניה ממזרים, ולא סמכו על הדייקא של השליח שלא יבא הבעל ויערער, אבל על לשמה כיון דאף אם יערער לא יהיה רק חשש לעז כיון דסתם ספרי מגמר גמירי ע"כ סמכו על הדייקא ואף אם אינו אומר שייך דייקא דמן הסתם היה יודע שצריך לומר וע"כ דייק, רק השתא אתנוסי הוא דאיתנס שנתחרש, [ועיין לקמן ע"ב בתוס' (ד"ה יטלנו) שכ' שנתחרש תיכף], אבל השתא דאיקו שנתנו לה כשהוא פקח ולא אמר, וכיון דלא אמר חזינן דלא ידע הדין שצריך לומר ול"ש גביה דייקא ע"כ הקשה שפיר מאי מהני הקיום הא צריך לשמה, (ועיין ביבמות סוגי' דע"א ביבמה שכ' התוס' באשה אף דל"ש גבי' חומר שהחמרת אפ"ה כיון דיש חומר בשאר נשים רגילות לדייק וא"כ יש להסביר הס' הנ"ל בשלמא בנתנו לה כשהוא חרש י"ל מסתמא דייק שכן דרך השלוחים ובפרט דהרבה הקילו משום עגונה אבל בנתנו לה כשהוא פקח ולא אמר יש כאן ריעותא דלא נכתב בפניו מדלא אמר], כן נלפענ"ד נכון לשיטת הגאון

דף ט' ע"א מתני' שוו למוליך ומביא. וקשה לפמ"ש הר"ן דשליח קבלה אין צריך לומר בפ"נ וכיון דתן הוי כזכי א"כ הוי שליח קבלה, אח"כ ראיתי שכן הקשה הפ"י והעלה בדוחק עיי"ש, גם קשה לדבריו מאי מהני אמירתו בפ"נ כיון דל"מ רק כשיוצא הגט מתח"י להתגרש והכא כבר הוא משוחרר עיין בפוסקים ובס' מ"א. ולכאורה היה נ"ל די"ל דמיירי שמסרו לו בלא עידי מסירה וע"כ אינו יכול להיות שליח קבלה אף דתן הוי כזכי, ויהי' ראייה מזה לדיעה קמייתא באה"ע סי' קמ"א דשליח הולכה אין צריך עדות בעת שמינו אותו לשליח, דאל"כ הדרי הקושיא לדוכתי' כיון דע"כ צ"ל דהוי עדים בשעה שמסר הגט לידו וא"כ הוי שליח קבלה, אך לשיטת הרי"ף והר"מ דס"ל דל"א תן כזכי רק לענין חזרה, ולזה נראה דמהני אף בלא עדים כיון דממילא אין העבד משוחרר תיכף, וא"כ הדרי' הקושי' לדוכתי' לס' הר"ן דמש"ה אין צריך שליח קבלה לומר בפ"נ כיון דאין יכול לחזור א"כ בשעה שנתן הגט וודאי גמר ומגרש וע"כ לא יערער עוד א"כ ה"נ נהי דאין העבד משוחרר תיכף מ"מ כיון דאין יכול לחזור ממילא תו לא אתי ומערער. והנה לקושי' זו יש לקיים ס' הפ"י דלאו כ"ע דינא גמירי