חמדת שלמה חלק א ע

ואחר זמן רב הי' נ"ל עפמ"ש הפ"י בק"א לכתובות (סי' ע"ב וע"ג) ליישב קושי' התוס' בחולין עמ"ש תדע דט"ע עדיף מסימנא דאלו אמרו סהדי פלניא דהאי סימנא קטיל נפשיה לא קטלינן ליה, והקשו התוס' דהא גם ע"י סימנים אפשר לבא לידי חיוב מיתה דהיינו אם נתרת האשה ע"י סימנים וקבלה קדושין מאחר ואח"כ נודע בעדים שבעלה הראשון אינו חי עתה עיי"ש, ותי' הפ"י דהא דאזלינן בתר רובא לאו משום דוודאי הוא כך רק דכך גזרה התורה וע"כ קטלינן ליה דוודאי עבר אמימרא דרחמנא משא"כ היכא דאין יודעים שזה הוא רק ע"י [רוב או] סימנים אי אפשר למקטליה אף דהוי כמו רוב מ"מ מנ"ל שזה עבר כלל עיי"ש באריכות, ולכאורה נ"ל סתירה לדבריו מסוגיא דר"פ בן סורר ומורה דרצה להוכיח דיולדת לז' אין עוברה ניכר בשליש ימיה וקאמר התם ובד"נ ל"א בתר רובא והתנן א' אומר בשלשה בחדש וא' אומר בד' ועיי"ש בחי' הר"ן שהקשה מאי ס"ד דגמ' דל"א בתר רובא בד"נ הא בריש חולין מוכחינן דאזלינן בתר רובא בד"נ, ועיי"ש שתי' נראה דחוק, ולדברי הפ"י הנ"ל נראה ליישב דהו"מ למימר הא דאזלינן בתר רובא בד"נ היינו היכא דשייך לומר כס' הפ"י דעבר אמימרא דרחמנא, דכיון דגזרה התורה למיזל בתר רובא, ע"כ מי שהרג את הנפש אף דאיכא למימר דלמא טרפה היה מ"מ כיון דרובא לאו טרפה נינהו עבר אמימרא דרחמנא וחייב מיתה, משא"כ בבן סורר אי אמרינן דיולדת לז' יולדת למקוטעין וי"ל דזה יצא מכלל בן ונקרא איש ואינו בכלל דין של בן סורר ס"ד דהגמ' דבזה לא אזלינן בתר רובא דדלמא לגבי זה ל"ש דין בן סורר ומורה כלל, וע"ז הביא הגמ' ראייה ובד"נ לא אזלינן בתר רובא והתנן א' אומר בג' וא' אומר בד' דקשה נימא סהדי שקרא נינהו, וממילא אין לחייב הנידון דליכא למימר כס' הפ"י הנ"ל, וכן הראייה שהביא הגמ' מדל"ח דלמא איילונית היא י"ל ג"כ דאי הו"א כס' הפ"י הנ"ל דרוב ל"ה בירור גמור לא הוי לן לחיובי מיתה הבא עליה, דנהי דהתם י"ל שפיר דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ הוי לן למיחש שיתברר הדבר שתהיה איילונית, ונמצא שנתברר דלא עבר על איסור אשת איש א"ו דרוב הוי בירור גמור, ועכ"פ נלענ"ד מוכח מסוגיא זו דלא כהפ"י מדל"ח למעוטי לומר דהנהו סהדי שקרא נינהו וממילא הנידון פטור דאין כאן עדות, ועיין בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע סימן י"ב] וצ"ל דכך גזרה התורה לדון על הרוב כמו על הוודאי. אמנם אעפ"כ י"ל דהיינו שכך גזרה התורה להב"ד שמחויבים לקיים ובערת הרע מקרבך ע"כ כל היכא דאיכא רובא לחייב מחויבים לקיים מ"ע של ובערת כמו על הוודאי, וע"כ צריכים לילך בתר רובא אף דאי הוי חיישינן למיעוטא הו"מ למימר דהנהו סהדי שקרא נינהו. מ"מ מוטל עליהם למיזל בתר רובא, ואף דהנידון צועק שלא עבר כלל ושקר ענו בו אפ"ה צריכין אנו לדונו, מ"מ י"ל דהיינו דווקא בד"נ דעיקר התחלת החיוב על הב"ד דלא מצינן בשום מקום שיהיה חיוב על הנידון לבא לב"ד לומר אני הוא זה שנגמר דיני למיתה. [וי"ל טעם לזה כיון שאין לך דבר שעומד בפני התשובה רק דבר זה נמסר לבוחן לבבות ע"כ אין הב"ד רשאין בכך. משא"כ הנידון בעצמו] וע"כ הב"ד מצווים למיזל בתר רובא דהיכא דאיכא רובא לחייב הנידון מחויבים לדונו, ואף דלפי המיעוט אין לו משפט מות כלל כגון התם דלפי המיעוט אין לו דין סורר ומורה, וכן היכא די"ל דהוי סהדי שקרא כגון א' אומר בג' וא' אומר בד' אפ"ה גזרה התורה למיזל בתר רובא ולדון עליו כמו בירור גמור לכל הענינים, וכיון שכך גזרה התורה לדון עליו כמו בירור ע"כ ממילא ה"ה בדבר שבערוה הוי כמו בירור גמור, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בדברים שבין אדם למקום גזרה התורה לדון על הרוב כמו בירור גמור, משא"כ בדבר שבין אדם לחבירו כיון דלפי המיעוט אין צריך ליתן לחבירו כלום, ואפשר דהיינו טעמא כמ"ש לעיל משום קלותא דממון] בזה לא גזרה התורה לילך אחר הרוב, עכ"פ היכא דאזלינן בתר רוב הוי בירור גמור, וע"כ אין כאן סתירה מהגז"ש דבר דבר מממון דכיון דאזלינן בתר רוב הוי בירור גמור והוי כמו עדים, ועיין היטב, ועדיין צריך תלמוד אצלי

תוס' ד"ה ע"א נאמן באיסורים וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה לעולם וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזיק איסורא וכו', לפ"ז נ"ל ראייה דספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה, אף לשיטת הר"מ דנקובת הושט הוי נבלה וכדאיתא ביו"ד (סי' ל"ג), מ"מ כיון דנשחטה כראוי לפנינו ונהי דהיה בחז"א אינו זבוח מ"מ לא היתה בחזקת שיהיה ניקב הושט, וכמו בנדה דאלו תראה תשאר בחזקת איסור הראשון ולא מהני טבילתה אפ"ה לא מקרי אתחזק איסורא לענין שתראה עוד, א"כ ה"ה לענין נקובת הושט, מהכ"ת נחזיקנה בחזק"א לומר שנעשה מעשה חדש שניקב הושט, ול"ד לספק בשחיטה עצמה אם נעשה מעשה השחיטה בהכשר דשם י"ל שפיר כ"כ דלא נתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן מחזקינן שלא נעשה כהוגן, אבל היכא שהמעשה נעשה בוודאי כראוי ובאנו לפסול מצד אחר נ"ל דדמי להא דנדה, וכבר כתבתי במק"א די"ל כן מצד הס', אך נ"ל ראייה לכאורה מהא דנדה וצ"ע על האחרונים הכו"פ ופ"מ שנראה מדבריהם דהוי ספק בשחיטה, ולענ"ד קשי' להו הא דנדה. [שוב בא לידי חי' ריטב"א ע יבמות הנדפס מחדש, וכ' שם עוד תי' אחר על דלא ילפינן מנדה אף דהוי אתחזק איסורא משום דאי אפשר בע"א]. ואפשר לחלק ולומר דלא דמי להא דנדה דנהי דאפ"ל שעדיין לא פסקה מלראות באותו יום שאמרה, מ"מ כיון דחזינן דרוב הנשים פוסקים מלראות ביום ו' או ז' או יותר, וא"כ בע"כ דאי אפשר להחזיקה שתהיה לעולם בנדתה, דלאח"ז מרובה וודאי תפסוק ע"כ ל"ה מתחלה חזקה כלל אף על יום דאיכא להסתפק (שאין כאן רוב הרגילים לפסוק באותו זמן), אבל בנקובת הושט דאם ניקב פעם א' תשאר הבהמה לעולם בחז"א י"ל דמעמידן על חזקה הראשונה להחזיקה לעולם בחז"א אבל מ"מ קשה מנ"ל הא. והנה לכאורה יש ראייה לסברתם מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דף ז' שכ' לשיטת הסוברים דהיכא דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה אף לרבנן דר"מ חיישינן. והקשה הוא א"כ למה מקשה ור"מ היכא אכיל בשרא אף לרבנן קשה דנימא סמוך. שוב ראיתי דהתם קאי בספק שמא לא נשחט כהוגן מחמת מיעוט אינו מומחין, והיכא דהספק בהשחיטה עצמה וודאי איכא חז"א וכמ"ש לעיל וגם היכא דהספק שמא במקום נקב קא שחיט כיון דאותו משהו לא נשחט יש לדחוק ג"כ דשייך חז"א, אבל היכא דהספק שמא במקום אחר נשחט נראה דדמי להא דנדה כמ"ש לעיל]

אמנם לכאורה נ"ל להוכיח דלא החליטו התוס' הא דבנדה ל"מ חז"א מהא דכ' התוס' ד"ה הוי דבר שבערוה וי"ל דהו"א דחשיב כמו דבר שבערוה. וקשה לפ"מ שמוכח מדברי המפורשים המהר"ם לובלין וכ"כ הפ"י להדיא דאף בדבר שבערוה לא בעי ב' עדים רק היכא דאתחזק איסורא א"כ מאי מתרצי התוס' דס"ד דהוי כמו דבר שבערוה, הא בדשב"ע גופיה מהני ע"א היכא דל"א איסורא, וזה וודאי לא ניתן להאמר דהא גופיה ילפינן מנדה, דהא לא כתבו התוס' רק דס"ד דהוי כמו דבר שבערוה אבל באמת ל"ה דבדשב"ע, וא"כ בע"כ דמצד הס' אמרינן דהיכא דל"א איסורא לא ילפינן דבעי ב' עדים דקרא כי מצא בה ערות דבר מיירי ג"כ נגד חזקה, וא"כ קשה למ"ל וספרה לה, אלא בע"כ צ"ל דלא החליטו התוס' הא דנדה ל"מ אתחזק איסורא רק אי נימא דע"א אינו נאמן באתחזק מוכרח לומר כן, אבל אי אמרינן דע"א נאמן אף באתחזק מוכח להיפך דמדאצטריך וספרה לה דלא נימא דהוי דשב"ע מוכח עכ"פ דהוי אתחזיק איסורא, ואין להקשות לפ"ז קשה קושי' מהרמ"ל דלמא מוספרה לה ילפינן דאפילו באתחזיק איסורא ובאמת הוי אתחזיק, ול"ש תי' מהרמ"ל, דז"א די"ל מנ"ל להוכיח דלמא ל"ה אתחזיק אלא וודאי דידעינן ממק"א דנאמן באתחזיק, והקשו התוס' שפיר וספרה לה למ"ל, וצ"ל דס"ד דהוי דבר שבערוה, ולפ"ז א"ש דברי האחרונים הנ"ל, והא דלא תי' התוס' להיפך דבאמת נדה הוי דשב"ע רק דקרא קמ"ל דלא הוי אתחזק איסורא כס' דלעיל, צ"ל דמסתבר להו טפי לומר באמת דל"ה דשב"ע, [ועיין בהר"ן שעל הלכות הרי"ף בסוגי' דשליש שכ' דבדשב"ע אפילו לא אתחזיק אין ע"א נאמן] ונ"מ למאי שנסתפקתי היכא דהחזיקה עצמה תחלה שוודאי ראתה בימי הספירה ואח"כ אמרה לבעלה פלוני חכם טיהר לי הדם אם תהיה נאמנת, דבזה י"ל שפיר דהוי אתחזיק איסורא ול"ש תי' התוס' דממילא תפסוק כיון דמספקינן על הדם שראתה אם הוא טהור או לא, או היכא שראתה מוודאי דם ואמרה שלא ארגשה וקי"ל דחזקת דם שבא בהרגשה, ואף די"ל דזה לא מקרי אתחזק איסורא היכא שהיתה בחזקת טהרה כיון דלא אתחזיק איסור בגופה, וכעין שכ' הרשב"א דאף היכא שיש איסור במקולין נאמן ע"א עיי"ש, מ"מ היכא שהיא בימי הספירה שפיר י"ל דמקרי אתחזיק איסורא ול"ש תי' התוס', אבל א"א דל"ה דבר שבערוה נאמנת. ולפ"ז י"ל דלעולם לא הדרי התוס' מסברתם הנ"ל דנדה לא מקרי אתחזיק איסורא רק מה דתי' דס"ד דהוי דשב"ע, היינו דקרא קמ"ל דבכל ענין נאמנת ואפילו בימי הספירה היכא שידעינן שבוודאי ראתה רק הספק אי ארגשה או אם הוא דם טמא קמ"ל דאפ"ה נאמנת, רק לפ"ז יש לעיין דקשה קושית מהר"ם לובלין דלמא מוספרה לה ילפינן דעד אחד נאמן אף באתחזיק, והיינו משום דאמרינן דקרא מיירי בכל גוונא ויש ליישב וצריך לי עיון בהסברות הנ"ל דנ"מ טובא לדינא ודוק היטב בכ"ז: