חמדת שלמה חלק א סט

הרי"ף דאפילו נאנסו טענינן ליתמי דאי לאו הכי אף החזרתי לא הוי לן למיטען דהוי מלתא דל"ש טפי. עיי"ש בפוסקים סוגיא דשטר כיס, כ"ז לשיטת הש"ך אבל בפשטות נלענ"ד ליישב הקושי' הנ"ל אף דהחזרתי הוי מלתא דל"ש טפי מנאנסה מ"מ י"ל דנאנסה אף דהאמינה התורה אי טען נאנסה היינו דלא מצינן לאפוקי מני' אף דהוי טענה גרועה, מ"מ היכא דלא טען לא פטרינן ליתמי בשביל טענה גרועה כזו, אבל בטוען החזרתי נהי דמצד עצמותו הוי ל"ש מ"מ כיון דחזינן דטוען החזרתי דהוי טענה גרועה יותר, והו"ל לטעון נאנסה חזינן דהאמת הוא כך, וא"כ כיון דהשתא משום המגו נאמן מצד הס' מש"ה פטרינן אף היתומים בטענת החזרתי במגו דנאנסה שהיה יכול הוא לטעון. ולפ"ז ממילא נסתר ס' הש"ך בתוך זמנו דכיון דמ"מ היה נאמן מצד המגו טענינן ליתמי, ובזה י"ל קושית הש"ך בכללי מגו על הר"ש דס"ל דל"א מגו דל"ש, והקשה מהא דנאמן החזרתי במגו דנאנסה. ולפמ"ש א"ש דאף החזרתי ל"ש ואדרבא דל"ש טפי מנאנסה ומש"ה נאמן במגו דנאנסה אבל היכא שהטענה שטוען עכשיו שכיח ל"א מגו דהיה יכול לטעון טענה דל"ש, ועיין תומים בכ"מ (ס"ק מ"ו) מה שתי' על הא דטענינן החזרתי אף דהוי ג"כ ל"ש, וראיתיו אחר כתבי דברים הנ"ל ועיין היטב בכ"ז

ע"ב תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. וא"ת מ"ש לשמה דנקט, וא"ל דנקט לשמה משום דשכיח וה"ה לאינך וכו', ויש להקשות דלמא ל"ח רק לחששא דלשמה דשכיחא, אבל לאינך דל"ש לא חיישינן ומנ"ל דה"ה לאינך, וצ"ל דדחיקא להו להתוס' לומר דרבה הכריע מס' דנפשיה דל"ח רק לחששה דלשמה כיון דסוף סוף אף לשמה ל"ה רק חששא בעלמא, וכיון דבע"כ חייש התנא למידי דל"ש א"כ י"ל דה"ה לאינך, רק לפ"ז קשה לפמ"ש המפורשים אהא שכ' התוס' ומה שפי' רש"י דממילא שיילינן לי' דלא משתמט בשום דוכתא, ופי' קשר הדברים דאי הוי חיישינן לכל החששות בע"כ דצריכין לשאול, עיין מהרש"א ומהר"ש. ולפמ"ש הדרי הקושי' לדוכתי' דלמא מזה הוכיח רבה דל"ח חכמי המשנה רק לחששא דלשמה דשכיח טפי דמש"ה א"ש דלא שיילינן לי' וכמ"ש התוס', אבל אי אמרינן דחייש לכל החששות בע"כ דצריכין לשאול וקשי' ליה דלא לשתמט שום תנא או אמורא קדמון לאשמעינן הא, וצ"ל דוודאי אי חיישינן לכל החששות הוי מלתא דפשיטא דצריכין לשאול ולא צריך שום תנא לאשמעינן דצריך לשאול, וכל קושי' דלא לשתמיט לא הוי רק לחששא דלשמה לחוד דאיכא למטעי וכמ"ש התוס' באמת. ולפ"ז י"ל המשך דברי התוס' יותר ברווחא דאי הוי חיישינן לכל החששות לא הוי קשה דלא לשתמיט, אבל על חששא דלשמה לחוד הקשו התוס' שפיר דלא לשתמיט וכו'. ולפ"ז י"ל קושי' התוס' מהא דמקשה לקמן ותו בין לרבה וכו' האיכא מחובר, וי"ל על דרך הפ"י דקושי' הגמ' דמחובר לא מצינו לידע מהא דשוו למוליך די"ל דצ"ל בפ"נ משום לשמה ות"ל כוונתי לדבריו, רק מה שנדחק הוא דלפ"ז אף לשמה קשה מנא ידעינן, דדלמא צ"ל בפ"נ משום מחובר. ולפמ"ש י"ל דה"פ והא איכא לשמה, בשלמא לרבה י"ל דהיה ידוע לתנא דברייתא דל"ח רק משום לשמה דשכיח. דוודאי על תנא דברייתא ל"מ להקשות מנ"ל. די"ל דהיה יודע עיקר תקנ"ח לאפוקי על רבה דהוא אמורא ל"מ למימר דידע כנ"ל]. והדר קאמר ותו האיכא מחובר, ואם תרצה לשנות דאף מחובר הוי בכלל מוליך תקשה באמת אף על לשמה רק דל"מ להקשות על לשמה, די"ל דל"ח רק משום לשמה דשכיח, אבל אליבא דאמת דמשני התם פסולא דאורייתא לא קתני, ממילא י"ל דאף משום חששא דמחובר תקנו, ודוק היטב

ודברי הר"ן צל"ע שכ' דהוי תרי מיעוטי חששא דמיעוטא דמיעוטא דלא גמירא וחששא דשני יוסף בן שמעון, ומש"ה חיישינן לשמה יותר מאינך. וק"ל כיון דעיקר החשש רק משום ערעור הבעל, וממ"נ אם יערער על הסופר שכ' שלא לשמה לא הוי רק חד מלתא דל"ש, וכמו כן אם יערער על ב' יב"ש, וא"כ איך יצטרפו החששות, דבשלמא אם היה חשש באמת להב"ד שפיר מצינו למימר דמצטרפין החששות אך כבר הוכיחו התוס' מבעל שהביא גיטו דל"ה רק חשש ערעור הבעל, וקשה כנ"ל דבע"כ צריך לערער על מציאות אחד, והוי מלתא דלא שכיח וצ"ע, וי"ל דהבעל יערער סתם שלקח מן הסופר גט שנגמר כבר, וממילא יש שני חששות, או שהסופר הוא ממיעוטא דמיעוטא דלא גמירא, או שכתבו ליב"ש אחר ונמלך מלגרש והניחו ביד הסופר ונתנו לו, ע"כ הוי שפיר ערעורו ערעור דיש לנו לחוש לתרי מיעוטי

תוס' ד"ה מאי בינייהו. וה"ה דהוי מ"ל מקוים איכא בינייהו איני מבין לפום רהיטא לפ"מ דאי' בש"ע ח"מ (סי' מ"ו) דאפילו שטר מקוים צריך קיום הדיינים, א"כ מאי מהני הקיום כיון דאין עדים מצוים לקיימו, ועכשיו בע"כ אין מקיימים הקיום דא"כ הו"ל למימר שמקיימים העדים וע"כ דהתוס' נקטו מלתא דל"צ עכשיו שום קיום, וא"כ מאי מהני קיום הדיינים. ולכאורה צריך לדחוק בכוונתם דנ"מ היכא דאומר השליח בפני נכתב הקיום אף שאינו אומר בפני חתמו העדים אפילו הכי מהני לרבא ולא לרבה

ד"ה דאתי' בי תרי. וקשה דאטו בכיפא וכו' ועוד דלמה וכו' שנים המכירין וכו'. ולכאורה י"ל דכיון דעיקר החשש שיבא הבעל ויערער וכיון שהוא יודע ששלח ע"י שנים לא יבא ויערער, דשמא יהיו כאן השלוחים, וממילא מתורץ קושי' השניה דבשנים אחרים י"ל שפיר דאטו בכיפא תלו לה והבעל יבא ויערער כיון שאינו יודע כלל שיש כאן שנים המכירים חתימת העדים ומן הסתם אין עדים מצוין לקיימו, ע"כ יבא ויערער ודלמא לא יהיה כאן עידי קיום, אבל בשלוחים לא שייך הא וכנ"ל, ולשמא יודע להבעל שהלכו למדה"י י"ל דלא חיישינן, ועוד נ"ל דאפ"ל דגם רש"י מודה לפי' ריב"א אם השנים באו לב"ד ומעידים שעשאו שלוחים מהני ותו לא צריך קיום אחר, רק דרש"י סובר דמשמע דאתיהו בי תרי לא צריך שום תיקון כלל דהיינו שאינם צריכים לבא לב"ד וכעין שכ' התוס' לקמן דמש"ה לא קאמר ידעתי א"ב, וע"כ פי' רש"י שאם יבא ויערער הם יקימוהו וזהו הקיום מה שאומרים שעשאו שלוחים רק דעכשיו א"צ לומר כלל כמו המביא גט בא"י דלא מצינו כלל שצריך לילך לב"ד רק שמוסר לה הגט כ"נ לפום רהיטא. ולפ"ז ל"ש לומר אטו בכיפא תלו לה, די"ל הבעל ירא לבא ולערער אף שיודע שהשלוחים במדינת הים מ"מ דלמא אמרו תיכף לפני ב"ד שהם שלוחים אף שא"צ לומר כן מ"מ דלמא אמרו, ואף לפי' התוס' י"ל כן דדלמא קיימוהו בב"ד לומר שמכירין החתימות ותו לא יבא ויערער, משא"כ בשנים דעלמא דאינו יודע הבעל מהם ע"כ חיישינן שיבא ויערער

שם בגמ' ואין דבר שבערוה פחות משנים, יש לראות לפ"מ דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דילפינן דבר דבר מממון דלמא גם בדבר שבערוה לא סמכינן ארובא, דוודאי מאיסורין ליכא למילף דהא הכא בעי דוקא ב' עדים, ובאיסורים נאמן ע"א דאקשי' רחמנא לממון, א"כ דלמא בעי דוקא דבר ברור, ועיין מ"ש הט"ז יו"ד (סי' צ"ח) לחלק דאף דמסיח לפי תומו נאמן באיסור דאורייתא לשיטת הש"ע לפי פירושו היינו משום דל"ב עדות רק ראייה שהוא כך, אבל בדשב"ע דבעי עדות לא נאמן מסלפ"ת רק בעגונה דהקילו רבנן עיי"ש, וא"כ מנ"ל דרוב מהני דסוף סוף ל"ה כמו עדים, ולומר לפי' כמ"ש רש"י בחולין דהא דאזלינן בתר רובא היינו הלכה למשה מסיני וא"כ דלמא היה ההלכה בפי' דאף בדשב"ע אזלינן בתר רובא, זה דוחק מכמה טעמים, ועוד דא"כ רב דאמר הולכין בממון אחה"ר ופליג עם שמואל, צ"ל דפליגא אם ההלכה היה בפירוש על ממון או לא, וזה דוחק

והי' נלפענ"ד לפ"מ דקי"ל דאף בד"נ אזלינן בתר רובא כדאי' התם בחולין, וא"כ בע"כ מוכרח דרוב הוי כמו עדים וא"כ באמת צ"ל למה לא אזלינן בממון אחה"ר, והי' נ"ל די"ל דהיינו טעמא כיון דקי"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן וא"כ י"ל דממון קיל, ואף אם יש מיעוט לפטור אינו חייב לחוש לרוב ובפרט דחזינן בממון דאפילו ברי ושמא אינו חייב ליתן משום ספק גזל, וכתב התומים בקיצור ת"כ דהכי הוי הלכתא שלא לחוש לספק גזל, וע"כ י"ל דל"מ למילף לחוש לרוב, וע"כ שפיר י"ל נהי דילפינן דבר דבר מממון היינו למאי דגלי רחמנא בהדי' אבל לענין רוב לא מצינו למילף כיון דחזינן דאף בד"נ דבעי עדים אפ"ה מהני, ולדברי הט"ז הנ"ל דרוצה לומר דמידי דתליא בסברא לא מהני בדשב"ע רק דוקא עדים צ"ע דא"כ נימא דאף רוב לא מהני דדלמא הוי גזה"כ דדוקא עדים בעי, ומלבד זאת דברי הט"ז צ"ע מסוגיא דב"ק שהביא הוא עצמו דדחיק הגמ' לאוקמי בתרומה דרבנן, ודוק היטב בכ"ז: **(הגהה תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. וקשה דלקמן תניא הוא עצמו שהביא גיטו כו' למה לא יערער אם מתחלה לא ידע דבעי לשמה והשתא ידע, ואפשר ליישב קושית התוס' דהא דחיישינן חששא דלשמה היינו דאינן בקיאין ומ"מ מסתפק בדבר, וא"כ ל"ת רק היכא ששולח הגט, די"ל עדיין היה בדעתו לשאול להבקיאין בדבר, אבל היכא דגמר ומגרש תיכף ליכא חששא, דלטעות גמור ל"ח, ולישנא דאין בקיאין דייקא קצת הכי. ע"כ הגהה:)**