חמדת שלמה חלק א סח

גיטין

דף ב' מתני' המביא גט ממדנ"ה וכו'. יש לדקדק לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, הו"ל להתנא למיתני קודם הדין של לשמה דהיינו פ' כל הגט, וכמ"ש התוס' (ריש מס' שבת). דמש"ה פתח בדיני הוצאה משום דבעי למיתני א יצא החייט וכו', ולמאי דמסקינן דרבה אית לי' דרבא ניחא, דמזויף פשיטא דפסול. אבל בהו"א קשה, ויותר קשה לפי מה שפי' ר"ת דאין בקיאין לשמה היינו דלא מסתבר להו דרשא דלה לשמה. א"כ הו"ל להתנא להשמיענו קודם דצריך לשמה, וכעין מ"ש התוס' התם, כיון דהוצאה הוי מלאכה גרועה ע"כ משמיענו התנא קודם דין דלא יצא עיקר דין הוצאה אבל לשיטת רש"י י"ל דהוי דומי' דשאר מלאכות דהתם עיי"ש בתוס'. (אח"כ ראיתי בחי' הר"ן שהעיר בזה)

שם ברש"י ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה. וכ' הר"ן הטעם דבשליח קבלה לא צריך לומר בפ"נ, כיון כשיצא הגט מיד הבעל בתורת גירושין גמורים תו לא אתי ומערער עיי"ש וכן העתיקו היש"ש, וק"ל לפ"ז מאי מקשה הגמ' לקמן (דף כ"ד ע"א) סוף סוף כי מטי' להתם איגרשה, ועיין רש"י שפי' ע"י קבלה הראשונה, הא מ"מ י"ל דלא היה דעתו רק שיהי' התחלת הגירושין כשתהי' שם, וכמו [האומר לאשה ה"ז גיטך ולא תהיה מגורשת רק לאחר ל' יום, דאינה מגורשת רק לאחר ל' יום, ואם נשרף הגט קודם או נתבטל אינה מגורשת כדאיתא בש"ע אה"ע (סי' קמ"ג). רק דאפ"ה מהני קבלה ראשונה, וא"כ כיון דאינה מגורשת תיכף כשיצא הגט מידו איכא למיחש דלמא לא גמר בדעתו עדיין לגרש כיון דיש בידו עוד לבטל הגט ואיכא למיחש דלמא אתי ומערער ומש"ה צ"ל בפ"ל ומאי קושי'. ולכאורה יש להוכיח מזה שיטת רש"י דידעתי מהני לרבא אף בחד, ובע"כ צ"ל דאף בידעתי איכא למימר מידק דייק ולא אתי ומערער, ולפ"ז י"ל דקושי' הגמ' למה צריכה לומר בפני נכתב דלרבא הוי הטעם משום אחלופי ודו"ק ועיין לקמן בהגה"ה המתחלת תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין כו']

תוס' ד"ה ואם יש עליו עוררין. עיין בתומים (סימן ס"ט ס"ק י"א) שהוכיח מדברי תוס' אלו דאפי' תוך זמנו טענינן ליתומים פרוע במגו דמזויף, דאל"כ עדיין לא שבקת חיי, והשיג על הש"ך שכ' דתו"ז לא טענינן ליתומים החזרתי במגו משום דהוי מלתא דלא שכיח. אמנם לכאורה צריך להבין דבאמת ס' הש"ך מסתברא דתו"ז הוי מלתא דל"ש ולא גרע מנאנסה דלא טענינן ליתמי, אך גם על אחר זמן ק"ל האיך מצינו לטעון ליתמי החזרתי הא ע"כ החזרתי הוי יותר לא שכיח מנאנסה דהא חזינן בנאנסה נאמן עכ"פ השומר בשבועה, והחזרתי במקום שטרא אינו נאמן אף בשבועה, א"כ בע"כ דאמרינן דאין דרך אדם להחזיר ולהניח השטר ביד בעלי', ואפילו ע"י שבועה לא מהמנינן לי', א"כ בע"כ דהוי יותר ל"ש מנאנסה, והיכי טענינן ליתמי החזרתי ולא נאנסה, ובשלמא בהחזרתי במגו דנאנסה י"ל כיון דעיקר חיוב מכח שטרא בידי מאי בעי, והיינו דלא הי' לו להניח שטר פרוע ביד המפקיד, א"כ י"ל כיון דיודע שיכול להשמט בטענת נאנסה, וממילא יהיה נאמן החזרתי במגו, ע"כ אינו חושש על השטר, ולא הוי מלתא דל"ש כמו נאנסה, אבל על מ"ש התוס' בטענת פרוע במגו דמזויף קשה דהא טענת פרעון וודאי יותר ל"ש ממזויף, כיון דפרעון אינו נאמן רק כשיש לו מגו, ובזה לא שייך לומר כנ"ל כיון דיש לו מגו לא חשש להניח השטר בידו, דהאיך לא הי' ירא כיון דבאמת השטר אינו מזויף דלמא יקיים אותו, ודוחק לומר דטענינן ליתמי שאביהם הי' יודע שלא ימצא עידי קיום, דזה קשה מן הראשונה דהוי וודאי מלתא דל"ש, ואף שי"ל דהא דנאמן מזויף בלא מגו היינו משום לא שבקת חיי, ולעולם דל"ש יותר מפרוע מ"מ קשה כיון דחזינן דהחזרתי ל"ש יותר מנאנסה א"כ ה"ה טענת פרעון, ומהכ"ת לטעון פרוע כיון דהוי ל"ש משום שטרך בידי מאי בעי

ונ"ל דאפ"ל כך הפי', דמתחלה כתבו הא דבגט לא בעי קיום היינו משום עגונה, אבל בממון טענינן מזויף משום ל"ש חיי, וצ"ל לפ"ז כיון דתקנו בממון ממילא הי' ראוי אף בגט לטעון מזויף משום לא פלוג, דאל"כ ל"ה צריכין לומר משום עגונה ת"ל דהכא לא שייך לא שבקת חיי, דא"ל דגם הכא שייך ל"ש חיי, דא"כ מה הועילו בטענת פרעון ת"ל דאפ"ה קשי' בגט ועדיין צ"ל משום עגונה הקילו ולפי הנראה מהמשך דברי התוס' דלא בעי רק להוכיח דמשום עגונה הקילו וכן פי' במהרמ"ש, ולפ"ז י"ל הא דכ' ומיהו מזה אין להוכיח היינו לומר דחז"ל תקנו לטעון מזויף משום לא שבקת חיי והוצרכו לחלק בתקנתם משום עגונה, דהוי דוחק לחלק בתקנתם רק י"ל כמו די"ל דחכמים תקנו לטעון מזויף אף דהוי לא שכיח, כך י"ל דתקנו לטעון פרוע אף דהוי ל"ש, מ"מ הוצרכו לתקן כן כדי לנעול דלת בפני עושה עול ולא אהני רמאי ברמאותו, וארווחנא בזה דלא הוצרכו לחלק בתקנתם ולהקל במקום עיגון רק דמעיקרא הכי איתקן שלא לטעון מזויף רק פרוע, ואף דהוי מלתא דל"ש מ"מ טענינן כן, וכיון דהוא היה נאמן לטעון כן במגו טענינן אף להיתומים, אע"ג דלא טענינן להו מזויף אפ"ה טענינן פרוע במגו כמו בשטר כיס. אך לפ"ז י"ל בתוס' לקמן בא"ד שכ' וי"ל דע"כ אין הטעם וכו' דאכתי נטעון להו פרוע וכו' דהא שמואל אית לי' לר"מ וכו', וקשה ממ"נ אי ס"ל לתוס' האי הוכחה דלא שבקת חיי להוכחה ברורה הו"ל להקשות בקיצור דהא בע"כ חדא טענינן או פרוע או מזויף דאל"כ לא שבקת חיי, ול"צ להביא הא דשמואל ס"ל אליבא דר' מאיר מודה בשטר וכו', ואי לא ס"ל הא דלא שבקת להוכחה ברורה עדיין לא הוכיחו דדלמא אף פרוע לא טענינן משום דהוי מלתא דל"ש, וי"ל עפ"מ שהקשה המהרש"א עמ"ש התוס' מפ' מי שמת, הא לרב מוכח בקיצור דטענינן מזויף משום לא שבקת חיי. והי' נ"ל דלכאורה צריך להבין מ"ש התוס' לא שבקת חיי הא קי"ל הבא ליפרע מיתומים ושלא בפניו לא יפרע אלא בשבועה וא"כ האיך שייך ל"ש חיי, וכי חשידי כולי האי לישבע לשקר דנימא ל"ש חיי. אך י"ל דקושי' התוס' כך דהא יכול לכתוב שטר עם נאמנות ולא צריך לישבע. ולפ"ז צ"ל דהתוס' ס"ל דאף נגד נאמנות כבי תרי מהני מגו דאל"כ לא תי' כלל דטענינן פרוע במגו דמזויף כיון דכל הקושי' שיזייף נאמנות, וא"כ דלמא יזייף נאמנות כב"ת, ועיין ש"ע ח"מ וסמ"ע וש"ך (סי' ע"א סעיף א'), ועיין תשו' מהרי"ט (ח"ר סוף סי' ס"ב). ולפ"ז י"ל דמש"ה ל"ה מצי להוכיח לרב דס"ל אין צריך לקיימו משום לא שבקת חיי די"ל מש"ה ס"ל לרב א"צ לקיימו דל"ה מגו דירא פן יבואו עידי קיום ויפסיד השבועה שיכול להשביעו עתה, ועיין מ"ש התומים סוגיא דקציצה ומ"ש שם]. אך זה אינו שייך רק בלא נאמנות אבל בנאמנות דממילא א"י להשביעו י"ל דמודה רב דנאמן במגו וא"כ אף לרב ל"ק לא שבקת חיי כיון דכל הקושי' ל"ה רק משום נאמנות ובנאמנות י"ל דמודה רב, ע"כ הוכיחו התוס' מפ' מי שמת דשם מיירי בע"כ בלא נאמנות דאל"כ לא נ"מ בהודאתו כיון דנקט שטרא, ובוודאי משמע דמיירי בחד גוונא עם רב הונא, ולפ"ז מיושב ג"כ הדקדוק הנ"ל על התוס' דלקמן, די"ל לעולם התוס' ס"ל הא דלא שבקת חיי להוכחה ברורה. [דמ"ש כל אחד יכתוב שטר מתנה ומכר ל"ק כולי האי דהנהו קלא אית להו ול"ח לזיופא כולי האי אבל מאן דיזיף בצנעה יזיף] רק דאפ"ה ל"ה מצי להוכיח דחדא טענינן או פרוע או מזויף, די"ל היינו דוקא בשטר עם נאמנות דהוי נאמן פרוע במגו דמזויף כנ"ל, אף אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אפ"ה מהימן בנאמנות, אבל התם י"ל דמיירי בלא נאמנות, ונהי דלא שייך ל"ש חיי מ"מ לא מהדרינן לי' כיון דנפל ואיתרע לי' שמא יגבה בשבועה שלא בפניו, ע"כ הוצרכו התוס' להוכיח דשמואל ס"ל מודה בשטר שכ' אצ"ל לר' מאיר וכיון דבע"כ טענינן פרוע משום לא שבקת חיי א"כ מכ"ש דבלא נאמנות טענינן פרוע, ולפ"ז דכל ס' התוס' לטעון פרוע במגו דמזויף היינו דכך רצו חכמים שלא לחלוק בתקנתם וכמ"ש לעיל, וכיון דבע"כ צריך לטעון משום ל"ש חיי בחרו חז"ל לטעון פרוע דמצינן למטען בכל פעם מלטעון מזויף דצריך לחלק בין גטין לשאר שטרות, כ"ז בהו"א דלא טענינן מזויף, אבל אליבא דאמת דטענינן מזויף ול"צ לטעון פרוע י"ל שפיר דפרוע תוך זמנו אף די"ל מגו דנאנסה מ"מ לא טענינן דהוי מלתא דל"ש, ואף דלאח"ז טענינן היינו כמ"ש לעיל די"ל דסמך עצמו על המגו ולא שייך שטרא בידי מאי בעי, אבל בת"ז דמצד עצמותו הוי מלתא דל"ש י"ל שפיר אליבא דאמת דלא טענינן ליתמי, וצ"ע במקומות אחרים שהובא דברים אלו בתוס' בכתובות וב"מ אם יש להלום פי' הנ"ל בדבריהם

ולפ"ז יש להביא ראייה לשיטת הרי"ף. לפמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' ס"ט ס"ק י"ד) ועוד דלאו כ"ע דינא גמירא, וגם אין הכל יודעין שהוא שטר פקדון וחושש שמחמת הקול יהיה זיילי נכסיה, וא"כ ממילא אף דאית לי' מגו הוי מלתא דל"ש להניח השטר דהא סוף סוף יהיה זיילי נכסיה, וי"ל דמשום זה הוכיח