חמדת שלמה חלק א סז

דלאו משום בידו הוא רק משום נאמנות ע"א, וכ"מ מרש"י שם

עוד נ"ל לפ"מ דמשמע ממ"ש הר"מ פ"א מהלכות תפילין ביצא הס"ת מידו א"נ רק משום שנאמן להפסיד שכרו, ולא כ' לשון הגמ' ס"ת ביד לוקח, משמע אפילו שלא החזירו ללוקח עצמו, דבזה ל"ש לומר דהו"ל לומר בפעם ראשון וכמ"ש הרשב"א, וקשה למה לא יהא נאמן בלא טעמא שנאמן להפסיד שכרו, או באזכרות שאמר שכתבם שלא לשמן למה לא יהי' נאמן, ומוכח לכאורה דהר"מ פסק כאביי ובסוף הלכות מטמאי מו"מ פסק להדי' כרבא, וראיתי בכ"מ סוף הלכות פסולי מוקדשין כ' תחלה דההוא דהלכות תפילין משמע דפסק כאביי, ונראה שכוון למ"ש, ולבסוף כ' דהא דסוף הלכות מטמאי מו"מ מוכח דפסק כרבא. ועיי"ש מ"ש הוא ליישב וקשה להבין

ולולי דמסתפינא הו"א מלתא חדתא די"ל הא דאמר ס"ת כתבתי אזכרות שלא לשמן או גוילין שלו לא עבדתי לשמן הוא נגד חזקה אלימתא, דמהכ"ת יעשה כזאת והוא מותרה ועומד שלא לעשות כזאת, ואין לתלות דבר זה בשגיאה כמו נטמא טהרותיך אף שהי' שומר, או זבחים נתפגלו, דהוי רק רגע כמימרא יש לתלות בשגיאה, משא"כ לכתוב כל האזכרות שלא לשמן, או לעבוד כל הגוילין שלא לשמן. בזה י"ל דאין להאמינו לולי מתוך שנאמן להפסיד שכרו, וכמו דמוכח לענ"ד לשיטת הרשב"א דנגד חזקה אלימתא א"נ מההוא דיש לי אחים וכמ"ש לעיל, ומכש"כ לפ"מ שהסביר הר"מ הטעם בסוף הלכות פסולי מוקדשין דהא דנאמן ע"א משום דלא נחשדו ישראל ע"כ עיי"ש, לפ"ז י"ל כל היכא דאיכא חזקה להיפך לא נחשדו לעשות מעשה כזה שלא כדת לכתוב האזכרות שלא לשמן, אינו נאמן לולי משום שנאמן להפסיד שכרו. וע"כ אתי' שפיר ההוא דהלכות תפילין כרבא, ובזה מיושב מ"ש הכ"מ סוף הלכות מטמאי מו"מ על השגת הראב"ד שכ' נ"ל דבשכר נאמן אף בפעם שני דההוא דס"ת החזירו ללוקח, וכ' הכ"מ דאין זה השגה, דהר"מ סמך על מ"ש בהלכות תפילין כדרכו, וע"כ לא הוצרך לכתוב כאן הדין, ולמ"ש לא מוכח דמיירי שהחזירו להלוקח בעצמו מדכ' רק שיצא מתח"י, רק דאפ"ה ס"ד דאין להאמינו הואיל והוי נגד חזקה אלימתא, וע"כ כ' היכא דמפסיד שכרו נאמן משום מתוך, אבל היכא דהחזירו להלוקח בעצמו ולא אמר לו, אפ"ל דשוב א"נ, וע"כ כ' הראב"ד דמוכח מדין דס"ת הנאמר בגמ', מדאמר ס"ת ביד לוקח משמע שהחזירו להלוקח ולא אמר לו ואפ"ה האמינו אח"כ משום מתוך שנאמן להפסיד שכרו: פרק עשרה יוחסין

דף ע"ג ע"א גמרא חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל כו', עיין בר"ן ספ"ק שהקשה על הרמב"ם לפ"מ דיליף ספיקא דאורייתא מ"ה לקולא מספק ממזר, למה לי שני למודים לממזר בשתוקי ולשתוקי בישראל ת"ל מטעם דילפינן מהכא דס"ד מ"ה לקולא וסגי' בחד ילפותא, ועפ"ד הר"ן אלו הי' נ"ל לדחות הוכחת הפ"ח לשיטת הר"מ מסוגי' דיומא (דף פו ע"א) כל חלב לרבות כוי וח"ש. ומהכ"ת נימא דר"י פליג עיין בפ"ח (סימן ק"י). והי' נ"ל ליישב דר"ל דס"ל ביבמות ממזרת לאחר י' דורות מותרת דאמרינן דון מינה ומינה, לא הוי מצי למכתב כולהו בחד קרא, דא"כ הוי קאי עד עולם אממזר והוי ממזרת אסורה לאחר י' דורות דל"ה צריכין למילף מעמוני, וא"כ לדידי' ע"כ ממזר בשתוקי וישראל בשתוקי מחד קהל נפקא דלדידי' לא אייתר רק תלתא קהלי, וצ"ל כהני ולויי מחד קהל וישראל מחד וחד לממזר בשתוקי וה"ה ישראל בשתוקי וא"כ לדידי' שפיר מצינן למימר ס"ד מ"ה לקולא. משא"כ לדידן דס"ל ממזרת אסורה לאחר עשרה דורות אייתר חד קהל לישראל בשתוקי, ומוכח דלא ילפינן ס"ד מ"ה לקולא מהכא מדכתב רחמנא לימוד מיותר לישראל בשתוקי כקושי' הר"ן, ומר"ל אין ראיי' כמ"ש דלר"ל לשיטתו שפיר מצינן למילף מהכא ועיין בפתח השער לשו"ת חמדת שלמה]

ועיין בפ"ח שכ' בשם מהרי"ט ליישב להר"מ [דאיהו ס"ל דהר"מ לא מהכא יליף] וקשה למ"ל קרא ת"ל משום ס"ד מ"ה לקולא, תי' דנ"מ דמצי למיעבד תרתי דסתרי לישא שתוקי ממזרת ובת ישראל, וצ"ע לפ"ז למה לי שני קהלי הא מחד קהלי כיון דע"כ אמרי' דאתי לאורויי דמצי ליקח ממזרת ובת ישראל מוכח דממזר וישראל תרווייהו מותר בשתוקי, ואפ"ל דבריו לפמ"ש הרשב"א והריטב"א דשתוקי הוי רוב להיות ישראל משום דלמא אזלי איהו לגבה, ותי' דלרווחא דמלתא נקט, ולפ"ז יפלא על מתני' דתני ממזרי ושתוקי מותרים לבא זב"ז הא סתם שתוקי הוא כשר גמור מן התורה, והי' נ"ל למ"ש הש"מ בשם הריטב"א במס' ב"מ דדרשי' עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק והקשו התוס' ליבטל ברוב' ותי' הש"מ דאפ"ה ל"ה עשירי ודאי, ולפ"ז י"ל ה"נ דמ"מ לא מקרי קהל ודאי ולפ"ז שפיר הוי מצי לחלק בין שתוקי בישראלית לממזר בשתוקי דשתוקי בישראלית הוי רוב להכשיר משא"כ ממזר בשתוקי הוי רוב לפסול ודוק

אך לפ"ז קשה כיון דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודלמא לאו אביו הוא, ולפ"ז לא משכחינן קהל ודאי כלל. [אח"כ מצאתי בתחלת ס' שב שמעתתא שהרגיש בכ"ז]. ולענ"ד אפ"ל דהיכא דכבר אתחזק ע"י הרוב לענינים אחרי' כבר נעשה כוודאי, וע"כ א"ש דמשכחינן קהל ודאי בכל העולם שכבר הוחזקו שהוא בנו של אביו לכל דבר משא"כ בשתוקי דתחלת הספק שמא הוא בן ממזר וכיון דכ' רחמנא קהל ודאי י"ל דלא מהני רוב וצ"ע. ויש להביא ראיה לזה מההוא דעשירי ודאי לתי' הריטב"א שם דקשי' ג"כ מעשר היכא משכחת לה הא טריפה אינה נכנס לדיר להתעשר. וקשה דלמא חד מני' טריפה ולפמ"ש א"ש כיון דכבר אתחזק שאינה טריפה לשארי דברים הוי כמו ודאי, משא"כ בקפץ א' מן המנוים שם דאין הספק רק לענין מעשר שפיר הוי עשירי ספק, ועיין מ"ש בזה בכתובות ספ"ק בתינוק שנמצא למ"ש הר"מ דלענין נזיקין ל"א בתר רובא משום אין הולכין בממון אחר הרוב מוכח קצת סתירה לכאורה לסברא הנ"ל ועיין מ"ש שם

עיין בס' סדרי טהרה הביא קושי' בשם שו"ת חוט השני על הר"מ שכ' הטעם סוקלין על החזקות ראיי' לזה ממכה אביו ואמו אע"ג דלא ידעינן שזה אביו, וקשה דהתם הוי מטעם רוב עיי"ש. ולענ"ד נראה פשוט דחזקות אלו דל"ה משום חזקה קמייתא. רק דמחזקינן שכן הוא דאין דרך עולם לנהוג כך אלא ודאי שהיא אשתו או שהוא בנו. הוא מטעם רוב וע"כ אתי ראיה הר"מ שפיר. וכן משמע בגמ' בהא דרוב תנוקות מטפחין באשפה דמטעם רוב אתיין עלי' ועיין היטב

שם ע"ב גמ' נאמן בעל המקח וכו'. עיין בהג"א (רפ"ק דב"מ) שכ' דהאידנא ל"ה המוכר עד משום שצריך שבועה ועיין בש"ך שהאריך ליישב דברי הרא"ש שהביא דברי ר"ת בסתם ולא כתב דבזה"ז ל"ה עד. ועיין מ"ש בשם המע"מ. ולענ"ד איני מבין דברי הג"א דהא ע"כ במתני' דשנים אוחזין כ"א טוען שהוא הי' מוחזק תחלה והשני תקף בו דאם מודה שהשני הי' מוחזק תחל' א"כ הוי בחזקת אידך וא"כ שם ע"כ צריך הוא לטעון שכבר הי' מוחזק בהטלית א"כ ממילא לפ"ד נפטר המוכר ממנו ושוב א"צ שבועה נגדו. ואפ"ל דהג"א קאי על דין בפ"ע אם רוצה לחייב שבועת היסת לחבירו שאומר חפץ זה הוא שלי שלקחתי רק אתה קבלתו מן המוכר דבזה הוי המוכר עד הצריך שבועה. אבל על דינא דמתני' דע"כ מיירי שאומר שהוא הי' המוחזק תחלה שוב נסתלק המוכר ממנו ול"ה עד הצריך שבועה וע"כ ל"ק מידי על הרא"ש

עוד הי' אפ"ל ליישב דברי הג"א דנ"מ היכא דעדיין הוא ביד המוכר לפמ"ש הרי"ף דאף בזה שייך דינא דמתני' ובזה שייך שפיר לומר דהוי עד הצריך שבועה, ואע"ג דבזה נאמן משום מגו ולא מטעם עד מ"מ י"ל דנ"מ היכא דל"ש מגו. אמנם צ"ע אם בזה שייך שבועה כלל כיון שהחפץ בידו ליתן למי שהוא שלו. ועיין בב"מ (דף ל"ז) סוגי' דאמר לשנים גזלתי ובשיטה מקובצת שם ודוק

דף ע"ה ע"א תנן וכן הי' ר"א אומר כותי לא ישא כותית, עיין תוס' שהקשו מאי מספקא להגמ' הא ר"א ס"ל ספיקן בספיקן אסור, ותי' דמ"מ הוי גר וגר מותר בממזרת ועיין פ"י שהקשה מנ"ל להגמ' להקשות דלמא ס"ל לר"א גר אסור בממזרת, ולכאורה יש לחזק קושיתו דהא ר"א ס"ל ספיקן בספיקן אסור ואי נימא דהוי דאורייתא ע"כ לא דריש בקהל ודאי הוא דלא יבא ואייתר לי' קהל לקהל גרים, ונ"ל דרש"י שכתב הגי' וכן הי' ר"א אומר רצה ליישב זה דכיון דכבר תני ר"א אומר ספיקן בספיקן אסור א"כ אי נימא דס"ל גר אסור בממזרת וא"כ כותי שלא ישא כותית הוא משום ספיקן בספיקן היינו הא דתני כבר ספיקן בספיקן אסור, אבל אי ל"ה גרסינן וכן הו"מ למימר דמלתא דר"א הוא מימרא בפ"ע דקמ"ל דכותים אסורים לישא זא"ז אבל ממה דתני וכן משמע דאת לאורויי דין חדש ע"כ הקשה שפיר

דף ע"ח ע"ב גמרא וכן אמר רבה בר בר חנה הלכה כר"י עיין בהר"ן שהביא דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות א"ב בגר שנשא בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת וכתב הר"ן ולא ידעתי מנין לו וכו' אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהי' נידון כגר ומותר בממזרת וכו' וצ"ע. ולכאורה נראה ראיי' דע"כ לא מתיחס אחריו לגמרי מדאמרינן ביבמות [פ' מצות חליצה דף ק"ב ע"א] גר דן גר חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן בי' מוכח ע"כ דלא הוי גר גמור דהא קרינן בי' מקרב אחיך ומהכ"ת לומר דלא מקרי קהל כיון דקרינן בי' מקרב אחיך ועיין בשעה"מ ועדיין צ"ע: