חמדת שלמה חלק א סה

אין ע"ז שם קדושין כנ"ל ברור ונכון בעז"ה

ואין לגמגם כיון דהבעלי דברים יכולים להכחיש העד תיכף ל"ה דבר ברור, דמ"מ כיון דאם לא יכחישו אותו תיכף יהי' נעשה ע"י דבר ברור ומסתמא אין דעתם להכחיש תיכף דלמה עושים מעשה הקדושין, וראיה לזה ממ"ש הר"ן דכ"י ואין עליו עדים מהני בשטר קדושין הלא יכלו למיקלי השטר ע"כ מוכח דכעין זה הוי דבר ברור דמסתמא בשעת מעשה רוצים בקדושין ויכולה להביא תיכף הכ"י של הקדושין לב"ד

ולפ"ז אתי על נכון קושי' הגמ' מהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דהוי ק"ל לפלוגי בעלמא בקדושי ע"א, די"ל לפ"מ דאיתא בירושלמי בגטין עלי' דההיא מתני' טעמא דב"ש דס"ל לא יגר אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וע"כ אינו חשוד עלי', ולפ"ז א"ש דהא ע"א אינו נאמן רק להחזיק איסור ואח"כ ממילא לוקין עליו ולפ"ז הכא דמעיד העד שבא עלי' באיסור א"כ עדותו תיכף שעבר על האיסור וע"ז אינו נאמן, ואע"ג די"ל דלא התרו בו ואין נ"מ לענין עונש, מ"מ יש נ"מ לפסלו ולהיות חשוד ע"י והודאתו ל"מ דאין אדם משים עצמו רשע ע"כ שפיר י"ל דא"נ משא"כ לב"ה שפיר הוי עדות. וממילא מוכח דבעלמא המקדש בעד אחד חוששין לקדושין ואפילו ב"ש מודים בזה, דע"כ לא פליגא רק בלנה עמו בפונדקי דמעיד תיכף על דבר איסור, ומזה ראיה גדולה למ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם בישוב קושי' הפ"י בההוא דאין סוקלין ע"י ודוק היטב, ואע"ג דלפ"מ דמסקינן סוף גטין בעבר וגירש מהני לב"ש בלא ערות דבר וא"כ האיך קאמרי ב"ש סתם דלנה עמו בפונדקי א"צ גט, אך זה צ"ל על הירושלמי וצ"ל דסתם גרושין נעשים כדין

אח"ז נתיישבתי דמוכח מסיגי' זו דלא כירושלמי דא"כ הו"ל לאוקמי בעדי ביאה ואפ"ה לא חיישי ב"ש לקדושין דל"ש לומר א"א עושה בעילתו ב"ז כיון דסוף סוף אסורה לו משום ערות דבר משא"כ לב"ה ומנ"ל לאוקמי בע"א, ע"כ נ"ל די"ל כך דוודאי לומר דמיירי שידוע שגירשה בשביל ערות דבר לא מצי לאוקמי דא"כ מ"ט דב"ה. רק די"ל דמיירי בסתם דלא ידעינן בשביל מה גירשה וע"כ מקשה הגמ' שפיר אי דאיכא עדים היינו עדי ביאה מ"ט דב"ש דמהכ"ת להחזיק שגירשה בשביל ערות דבר ולעשות שניהם רשעים הו"ל לומר דלמא גירשה בשביל דבר אחר כיון דבדיעבד מהני כדאיתא שם בגטין ואע"ג דלא שכיח מ"מ מהכ"ת להחזיק לרשעים דהוי ודאי ג"כ מלתא דל"ש וע"כ קאמר אלא לאו בע"א וכיון דל"ה רק ע"א על הביאה שפיר מצינן למימר דמש"ה לא חיישי ב"ש כיון דלדידהו רוב גרושין הוא ע"י דבר ערוה ע"כ לא מהימן הע"א לומר שבא עלי' שע"כ צריכין לומר שהגירושין הי' מחמת דבר אחר דהוי מלתא דל"ש לגמרי. ועיין במפרש ירושלמי שכ' דהוי לב"ש רוב גירושין מחמת ד"ע משא"כ לב"ה שפיר נאמן העד וע"כ חוששין לקדושין ולעולם בעלמא י"ל דאף ב"ש ס"ל דמקדש בע"א חוששין לקדושין ודוק היטב

ועיין בגטין (דף פ"א ע"א) חזו מה בין דורות הראשונים ב"ש דורות אחרונים ר' דוסא. והוי ק"ל הרי בדורות ראשונים חזינן ג"כ דב"ה ס"ל לא פסלה מן הכהונה, ולשיטת הירושלמי א"ש דב"ש לשיטתו י"ל מסתמא כשכותב גט לאשתו הי' מן הסתם לעז וחשש זנות דלולי זאת אסור לגרש רק ב"ה לשיטתו אין כאן חשש זנות כלל ע"כ אייתי שפיר ראיה מב"ש אף דאח"כ לא גירשה ומוכח שהלעז הי' שקר אפ"ה משום מעלת יוחסין החמירו היכא דאיכא שום חשש. ומב"ה אין ראיה להיפך דלדידהו אין כאן חשש לעז כלל וע"כ קאמר שפיר מה בין דורות ראשונים ודוק

עיין בס' קצה"ח (סימן ל"ו) שכ' בשם הריטב"א דאע"ג דקי"ל בנמצא א' מהן קאו"פ שואלים אותו אי למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, מ"מ בקדושין אם הי' א' מעידי קדושין קאו"פ נפסלו מיד דעיקר העדות הוא בשעת מעשה כיון דהודאת בע"ד לא מהני וזה דלא כשיטת רבותי' עיי"ש. ולפמ"ש לעיל אתי על נכון שיטת רבותי' דהא דבעי בקדושין דווקא עדות בשעת קדושין כדי שיהי' אפשרות להתקיים הקדושין שתהי' אסורה לעלמא וע"כ י"ל בנמצא קאו"פ לא נפסלו רק כשבאו לב"ד נפסל הגדתם אבל הקדושין אינם בטלים באמת כיון דהיו יכולים הכשרים לבד לבא לב"ד והי' מתברר מעשה הקדושין רק כשבאו עם הפסולים אין הב"ד יכולים לקבל הגדתם אבל אותו שיודע באמת שנתקדשה במעמד העדים אלו לדידיה באמת אסורה דבאמת חלין הקדושין ודוק היטב

ולפ"ז הי' אפשר לאוקמי מתני' קדשתיך דמיירי שהביא עדים ג' או ד' ונמצא א' מהן קאו"פ ואפ"ה למי שמודה הוי קדושין דבשעת מעשה הי' ראוי להתקיים ומי שמכחיש יוכל להכחיש דאין הב"ד יכול לקבל עדותם, וצ"ל דעדיפא משני ועיין

שם ע"ב תוס' ד"ה נטמאו טהרותיך עד סוף הדיבור עיין בגטין (דף נ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה אמר אביי כל שבידו נאמן והמורם מדברי תוס' אלו לדעת ר"ת אין עד אחד נאמן באיתחזק התירא לאסור רק כשהבע"ד שותק, ופן באיתחזק איסור אין ע"א נאמן להתיר רק היכא שהוא בידו או שהי' פ"א בידו ואמר לו בפ"א ולשיטת הרשב"א וכ"נ שהוא דעת הר"מ (בסוף הל' מטמאי מו"מ) נאמן ע"א לאסור אפילו באומרים הבעלים א"י, ולהתיר כ' הרשב"א בחי' ביבמות דע"א נאמן אפילו אתחזק איסור, וס"ל דסוגיא דקידושין מיירי באומר א"י כדמשמע מעובדא דסמי' ומעובדא דינאי. ויש להסתפק לשיטת ר"ת אם ע"א נאמן להתיר בשתיקת הבעלים מחמת רגלים לדבר, ונימא כמו דמהני רגלים לדבר לאסור ה"נ מהני להתיר, וכמו לשיטת הרשב"א דיליף להתיר מלאסור ה"נ י"ל לשיטת ר"ת, וכן מצינו בסוטה דנאמן ע"א משום רגלים לדבר וצ"ע

ועיין חי' רשב"א כאן שהקשה לאביי דאמר ע"א נאמן וכי לית ליה אין דבר שבערוה פחות משנים כדאי' סוף גטין ובסוטה, ותי' דס"ל מדרבנן החמירו, והנה תי' זה תמוה לכאורה מסוף הסוגי' דאמר רבא מנא אמינא לה וכו' ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה וכו' ואי נימא דמדאורייתא אביי מודה מאי מייתי ראיה מהתם דמיירי מדין דאורייתא. וצ"ע על הרשב"א, (שוב הראו לי שהפ"י הרגיש בזה ג"כ) עוד תי' הרשב"א די"ל דלא ילפינן דבר דבר לאביי רק היכא דאיכא הכחשה, ולכאורה קשה למ"ל מעוטא להכחשה מהכ"ת יהי' נאמן, ואפ"ל דהוי ילפינן מסוטה דע"א נאמן בה, רק התוס' הקשו בסוטה (דף ג' ע"ב) ד"ה נאמר הא מסוטה ל"מ למילף די"ל הואיל והוי רגלים לדבר והניחו בקושי' למ"ל דבר דבר. והנה לרבא נראה דקושי' התוס' מתורץ דנ"מ בא"י או בשותק לשיטת ר"ת דנאמן בשאר איסורין קמ"ל דבדבר ערוה א"נ, וא"ל דקושי' התוס' מדאצטריך ועד אין בה בסוטה מוכח דבעלמא א"נ. דהא י"ל דקמ"ל בסוטה אפילו היא מכחשת אפ"ה נאמן, רק לאביי קשה קושי' התוס' דשם, שוב ראיתי בתוס' שם בדיבור הקדום ד"ה תלמוד הקשו לאביי למ"ל ועד אין בה, ותי' דנ"מ במכחיש, וע"כ שפיר י"ל דקושי' השני' בד"ה נאמר קאי ג"כ לאביי והוא פשוט

והנה מתוס' שם בד"ה תלמוד מוכח ממ"ש להוכיח לאביי דמיירי שהבעל מכחיש אע"פ שקינא לה, ולא תי' בקיצור דהאשה מכחשת וע"כ הוצרך לכתוב ועד אין בה דאפ"ה נאמן ע"א. נראה דס"ל הואיל שמעיד עלי' שהיא זנתה אין הכחשתה כלום נגד העד. ול"ד לאכלת חלב והוא מכחיש דהתם אינו עושה אותו חשוד עדותו רק שאכל בשוגג ע"כ הוי הכחשה, אבל בזינתה כיון שלפי עדותו היא חשודה אין הכחשתה כלום, ולפ"ז מיושב קושי' הפ"י לשיטת הרשב"א בעובדא דסמי' הא מסתמא האשה מכחשת, ובשלמא לשיטת ר"ת י"ל כיון דמ"מ הוא שותק אסורה עליו כיון דלדידי' הוי רגלים לדבר, אבל לשיטת הרשב"א צ"ע, ולפ"מ שמוכח מד"ת הנ"ל דהכחשת האשה ל"ה הכחשה א"ש, שוב נ"ל דאין ראיה מד"ת הנ"ל דהכחשת האשה ל"ה הכחשה, לפמ"ש התוס' בסוטה (דף כ"ה) ד"ה בית הלל דברי שלה ל"ה ברי דהתורה עשתה ספק עיי"ש, לפ"ז י"ל דוקא בקינא לה ונסתרה דאין ברי שלה מועיל שלא לאסרה ע"כ ל"מ להכחיש העד, משא"כ בעובדא דסמי' דל"ה קינוי וסתירה ובלא דברי העד היתה מותרת י"ל שפיר דמהני ברי שלה נגד העד ואין ראיה לס' הנ"ל

והנה מדברי תוס' סוטה הנ"ל י"ל דין חדש, דע"א נאמן לאסור אם ידעינן שהוא רגלים לדבר אע"ג שהבעלים אומרים א"י ולאו דוקא בשותק תלי' מלתא, דלפמ"ש הר"ן דהוי גזה"כ באיסורין לאסור בשותק, וע"כ רוצה לומר בשותק אסור אפילו בלא רגלים לדבר, ולפ"ז י"ל דרגלים לדבר לחוד ל"מ כיון דשתיקה הוא גזה"כ, משא"כ לשיטת התוס' דהוא מטעם רגלים לדבר יש מקום להסתפק לכאורה אם העיקר הוא משום רגלים לדבר וע"כ רגלים לדבר לחוד מהני אפילו באומר א"י, או דנימא דאפ"ה בעי שתיקה בצירוף רגל"ד, אמנם מד"ת הנ"ל דהוצרכו לומר לאביי דצריך ועד אין בה היכא דהבעל מכחיש אע"פ שתחילה קינא לה ולא תי' כפשוטו דנ"מ באומר א"י כסתמא דמלתא, אלא מוכח דס"ל כיון דשתיקה ל"מ רק משום רגל"ד וא"כ היכא שידעינן שהוא רגל"ד כגון בסוטה יש לו להיות נאמן אפי' באומרי' הבעלים א"י כיון דס"ס איכא רגלי' לדבר, וע"כ הוצרכו לדחוק דמיירי שהבעל מכחיש אע"פ שקינא לה

ולענין קושית הפ"י על הרשב"א הנ"ל מעובדא דסמי' דמסתמא האשה מכחשת, נ"ל דאפ"ל לפמ"ש הש"ך בשם שו"ת הרשב"א דפסולי עדות נאמנים לענין איסורין, וק"ל לשיטת הרשב"א הא דאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא, וע"כ כ' הש"ך לחלק בין להתיר דנאמן אפילו הוא פסול אבל לאסור א"נ. [ובזה י"ל מה דק"לל אביי למה איו האב נאמן לומר נשבית ופדיתיה כמו עד דעלמא] והנה לענ"ד קשה