חמדת שלמה חלק א סד

מנ"ל לומר דהאב נאמן אפילו במכחישו, והנה למ"ש הרשב"א די"ל לאביי מדאורייתא נאמן בדשב"ע באינו מכחישו א"כ מוכח דקרא במכחישו מיירי דלולא זאת פשיטא דנאמן, אך לרב אסי י"ל דאתי לאשמעינן דנאמן אפילו לסקול ע"י. אך לתי' השני של הרשב"א דמדאורייתא ודאי א"נ אפילו באינו מכחישו רק דרבנן החמירו לפ"ז קשה דלמא קרא מיירי דווקא באינו מכחישו כיון דמדאורייתא עד דעלמא אינו נאמן הוצרך לאשמעינן דהאב נאמן וא"כ מנ"ל אליבא דאמת דנאמן האב במכחישו וכיון דלאביי מתני' דנשבית ופדיתיה ע"כ במכחישו מיירי דלולא זאת ע"כ מדרבנן נאמן לאביי וקשה מנ"ל הא

וע"פ מ"ש לעיל בישוב קושית הפני יהושע יש ליישב די"ל דאביי ס"ל כרב אסי לכל מילי הימניה רחמנא ויש ראיה לזה מפשטי' דקרא וכמ"ש התוס' מדכתיב וסקלוה וכיון דנאמן אפילו לסקול ע"כ דא"י להכחישו דלולא זאת ל"ה דבר ברור כיון דיוכל להתכחש ע"י ע"א. ולחלק בין ב"א לבזא"ז לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ל"ש גבי אב כמ"ש לעיל ע"פ שיטת הר"מ דדווקא בעד כשר אמרינן כן וע"כ ממילא מוכח דרחמנא הימניה לגמרי ולא מהני הכחשת ע"א ע"כ הוי מוחזקת לאשת איש תיכף ע"י האב, משא"כ לדידן דקי"ל אין סוקלין מטעמא דכתיבנא לעיל דיוכל להתכחש ע"י ע"א מוכח דהכחשה מהני

ועיין במ"ש בעז"ה בחי' כתובות בסוגי' דתרי ותרי דנ"ל מוכח לאביי דס"ל דאפילו בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים וכדס"ל לעולא בסוטה (פ' מי שקנא) כמ"ש התוס' בסוגי' דתרי ותרי מדאמר אביי לקמן מאי ויבוקש הדבר ולא נמצא דאתו תרי ומכחשי וקשה למה אמר דאתו תרי א"ו דס"ל דע"א שהאמינו תורה הוא כשנים ואפילו בא עד להכחישו תיכף לא מהני וכמ"ש התוס' אליבא דעולא, ולפ"ז א"ש טובא דלאביי מוכח דהכחשה לא מהני דאי הוי מהני הכחשה אין חילוק לאביי בין ב"א לבזא"ז אפילו בעד כשר וא"כ לא אתחזק לעולם ומדאמר רחמנא לסקול ע"פ האב מוכח דהכחשת ע"א לא מהני לגבי אב, וזה ראיה נכונה להסברא שכ' לעיל דהיכא דהכחשה מהני עדיין לא נתחזק הדבר כיון דאפשר להתבטל ע"י ע"א, וע"כ א"ש אליבא דידן דקיי"ל אין סוקלין ול"א דאתחזק כיון דל"ה עד כשר ויכול עד אחד להכחישו

שם בגמ' והרי בידו להשיאה לממזר, עיין פ"י שכ' הא דפשיטא לן דיכול לקדשה היינו מדכתיב בהאי ענינא גופי' ולו תהי' לאשה ודרשינן בסיפרי למעט אשה שאינה ראוי' לו עיי"ש בפ"י כדאיתא בכתובות], ולכאורה דבריו תמוהים דהא צריך ולו תהיה לאשה לנמצא בה דבר ערוה ועיין בס' המקנה מ"ש בזה, ובעיקר דברי הפ"י כיון דבמקום בתו קאי למה לא יוכל לקדשה כמו שהיא בעצמה יש לה רשות בכך, ועיין בס' המקנה שכ' דדומה לשליחות וי"ל אין שליח לד"ע. ולדעתי נראה דלא דמי לשליח לד"ע דעיקר שליחות הוא בהקדושין והקדושין אינם אסורים עד הביאה והביאה נעשית ע"י ול"ש בזה שליחות האב, רק דאפ"ל בפשוט דנפגמה באיסור לא נתנה התורה רשות לאב, אך מדקיי"ל חייבי לאוין שלא הכיר בה יש להן כתובה ול"א דקדושין בטלים דאיסורא לא ניחא לי' דליקני וכיון דאם קדשה עצמה ולא ידעה שהוא ח"ל אין הקדושין בטלים מוכח דזה ל"ה חוב ברור וע"כ מסתבר דגם אביה יכול לקדשה לפסול ועיין

שם מתני' מי שאמר בשע"מ יש לי בנים נאמן וכו', בסוגי' זו הארכתי בעזה"י בשו"ת [חלק אה"ע סי' י"ב י"ג י"ד ט"ו] בדין ע"א ביבמה בשיטת הפוסקים. כעת נ"ל דאפ"ל בישוב קושית התוס' והרשב"א אמאי דאמר אביי מתני' דלא מוחזק לא באחי ולא בבני וקשה למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי יהב לה גיטא, י"ל לאביי דס"ל לא אתי מ"ל לשקר ומרעא החזקה לגמרי י"ל דה"ט דהרשב"א הקשה הא הוי מגו במקום חזקה ותי' מה שבידו עדיף ממגו. ולפ"ז אפ"ל דר"נ ס"ל די"ל בשעת נשואין דלמא הי' רצונו להשטות בה ולשקר כדי שתנשא לו וע"כ כיחש מ"ש יש לי בנים, ואי דמצי למימר פטרנא לך בגיטא, כיון דבאמת אין רצונו לפוטרה שוב ל"ש לומר דהוי בידו ול"ה רק בגדר מגו וע"כ לא מהני רק דאפ"ה מרעא להחזקה כיון דאין הדבר ברור שכוון להשטות בה, ואף אם ניחוש שכוון עכ"פ יש כאן מגו לומר שלא כוון לכך ע"כ מותרת בלא חזר בו, ולפ"ז בשעת מיתה יש לחוש שמא אין דעתו לפטרה ורק להפיס דעתה שלא תדאג מן היבום ותבקש ממנו גט ובזה אין מגו כלל דבאמת אין רצונו לפטרה כלל, ולא דמי לשעת קדושין דעכ"פ יש מגו לסתור סברא זו דמצי אמר פטרנא לך בגיטא, ואם לא ירצה אח"כ הברירה בידו, משא"כ בשעת מיתה דצריך ליתן לה גט באמת וזה י"ל שאינו רוצה ע"כ הוצרך אביי לאוקמי דלא מוחזק לא באחי ולא בבני ודוק

דף ס"ה ע"א מתני' קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כו' וקטנה כו' וקטנ' מותרת בקרוביו, ולכאורה קשה למה דפסקו הפוסקים כתי' אביי בכתובות בעד אומר נתקדשה לכתחלה לא תנשא ולשיטת הר"מ שם היכא דאינה מכחשת תצא הואיל ואינה יודעת להכחיש, א"כ ה"נ כיון דמסתמא הבת אינה יודעה וכמ"ש התוי"ט דמיירי שהבת עשתה לאמה שליח א"כ למה לא תהי' הבת אסורה מחמת עדות המקדש, וצ"ל כיון דאמה מכחשת. עכ"פ לשיטת הראב"ד והרמב"ן לכתחלה לא תנשא, ולשיטת הר"מ אפילו בדיעבד תצא עיין פ"ט מה' אישות] וא"כ קשה למה תהי' הבת מותרת. וצ"ל דעד כאן ל"א לכתחלה ל"ת או להר"מ תצא רק בעד כשר, משא"כ כאן דהאומר קדשתי את בתך הוא נוגע בעדות לא גזרו רבנן לחוש לדבריו אע"ג דלענין איסורין אף נוגע נאמן מ"מ בדבר שבערוה דאין פחות משנים נהי דהחמירו חכמים לחוש לע"א מ"מ באשה ונוגע לא החמירו חכמים. אך על קושית הגמ' דמקשה על הנך בבא דסיפא פשיטא קשה לכאורה דלמא הא קמ"ל ולפ"ז ל"ה צריך לומר בסיפא דסיפא קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי דקתני איידי, די"ל נהי דמוכח ממאי דקתני קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי דלא חיישינן לעדות אשה דאינה בכלל עדות כלל וגם היא נוגע, ע"כ הוי תרתי לריעותא וע"כ הבת מותרת. משא"כ בהוא אומר קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כיון דהמקדש בכלל עדות רק דהוי נוגע ס"ד לאסור הבת, [ומכש"כ למ"ש הפ"י בכעין זה די"ל פלגינן דבורא], ע"כ הוצרך לאשמעינן דאפ"ה הבת מותרת, וצ"ל דסוגי' זו אזלא ליישב לתי' דרב אשי בכתובות דלדידיה אפילו בעד כשר לא חיישינן ולדידי' קשה שפיר למה הוצרך לאשמעינן בעד פסול ונוגע הא אפילו בעד כשר לא חיישינן, אבל לדידן שפיר י"ל כמ"ש ול"צ לומר איידי, וי"ל בזה קושית הרשב"א על הר"מ שתמה למה הוצרך להעתיק סיפא דסיפא דנ"ה רק איידי, ולפמ"ש א"ש דלדידן ל"צ לומר איידי רק דקמ"ל דבעדות נוגע לא חיישינן כלל ודוק

דף ס"ה ע"א גמרא המקדש בע"א אין חוששין לקדושין ואפילו שניהם מודים וכו' מיתיבי המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' מאי לאו בע"א, ולכאורה הסוגי' תמוה דמשמע דקושית הגמ' דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה במקדש בע"א, וקשה דא"כ לפלוגי בעלמא ונ"ל דהנה רש"י כ' (בד"ה ואי ליכא עדים) דאפילו אמרינן מקדש בע"א חוששין לקדושין משום דע"א חשוב עכ"פ לחייב שבועה משא"כ הודאתו שאמר קדשתי ודאי לא מהני. והנה דברי רש"י מוכרחים מהגמ' דמשמע אפילו אי נימא דהודאתו לא מהני אפ"ה ע"א מהני, וצריך טעם כיון דע"א ל"מ בממון למה יועיל בקדושין וע"כ כ' רש"י דעכ"פ קם לשבועה. אמנם קשה להבין הא בזה ל"ש שבועה וכמ"ש רש"י גופי' לקמן (ע"ב ד"ה ע"א בהכחשה)

ע"כ נ"ל דאפ"ל די"ל וודאי דשם קדושין הוא עיקרו דאסרה אכ"ע ולהיות חייבין על ביאתה ע"כ צריך דבר ברור, ועיין בפ"י לקמן הכא חייב לאחריני שכ' ליישב ע"פ סברא זו קושית הרשב"א] ולפ"ז י"ל ע"פ הסברא שכתבתי לעיל ע"פ שיטת הר"מ דבעד כשר אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים משא"כ בעד פסול ונוגע אף דנאמן באיסורין מ"מ יוכל להתכחש ע"י פסולי עדות. ולפ"ז י"ל הטעם דקדושין בפני ע"א מהני וע"כ צ"ל הא דילפינן דבר מממון היינו היכא דאיכא הכחשה, וא"ל במקום הכחשה פשיטא דאין ע"א נאמן דע"א בהכחשה ודאי א"נ וכדאמר לקמן ותסברא. דס"ד למילף מסוטה מעדות אחרונה וכדאיתא להדי' בסוטה (פ' מי שקנא) ק"ו לעדות ראשונה מעתה ת"ל דבר עיי"ש, אבל בלא הכחשה י"ל שפיר דע"א נאמן כמו באיסורין. אך עכ"פ צריך להיות באופן שיוכל לבא לידי קיום ע"י עדות זה דלולא זאת לא מקרי קדושין וכמ"ש הפ"י דמש"ה לא מהני הודאת בע"ד, ולפ"ז שפיר דבע"א כיון דתיכף שיתקבל עדותו בב"ד הוי עדות ברור משום כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, ולפמ"ש לעיל די"ל בזה סוקלין אפילו ע"י, ע"כ שפיר הוי קדושין אע"ג דעדיין לא בא העד לב"ד כיון דהי' יכול להתקיים הקדושין על ידו כמו בשני עדים אף אם מתו אח"כ ולא הגידו עדותם אם הם מודים פשיטא דהוי קדושין ונאסרה על ידיהם כיון שהי' ראוי להתקיים על ידיהם כבר נעשה מעשה הקדושין. ה"נ בעד אחד לפי הו"א זו י"ל דמהני מטעם הנ"ל, וע"כ י"ל שפיר דמתני' מיירי בע"א והוא מביא העד א"כ לדבריו הוי קדושין וע"כ אסורה עליו והיא מכחישתו תיכף ע"כ מותרת בקרוביו. משא"כ ע"י הודאת עצמם אף דהו"מ לומר דמהני מטעם ע"א נאמן באיסורין מ"מ כיון דאין עליהם שם עדות דהוי נוגעים ויכולים להתכחש ע"י פסולי עדות שוב ל"ה קדושין דאי אפשר להיות נאסרת ע"י בבירור ויוכל להתכחש ע"י פסולי עדות ול"ה דבר ברור ע"כ