חמדת שלמה חלק א סג

לומר בני זה בן י"ג שנה כיון דמשום נאמנות ע"א הוא מ"ש אב ומ"ש אחר, ולפמ"ש דווקא באב אמרינן דאינו נאמן לעונשין דלא אתחזק ע"י דל"ש לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים משא"כ בעד דעלמא נאמן אף לעונשין, ולענ"ד הדברים נכונים וברורים, אם לא לשיטת התוס' דא"נ רק משום בידו י"ל דאחר א"נ כלל ועיין בפני יהושע, ודוק היטב בכל זה

שם תוס' ד"ה לקטלא לא מהימנא וא"ת הא כתיב וסקלוהו וכו' עיין בס' שב שמעתתא שכ' ליישב קושי' התוס' למ"ד אין סוקלין הא כתיב וסקלוהו, וכתב הוא די"ל דטעמא דמ"ד אין סוקלין הוא משום דמהני אמתלא וע"כ כיון שאין הדבר ברור מש"ה אין סוקלין וע"כ כ' ליישב ע"פ שיטת הרא"ה דס"ל הא דאשה האומרת אשת איש אני מהני אמתלא דווקא באינה אומרת למי נתקדשה משא"כ באומרת למי נתקדשה לא מהני אמתלא וע"כ בקרא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דלא מהני אמתלא ע"כ א"ש דסוקלין, ולענ"ד דבריו תמוהים דלפ"ז מנ"ל למילף דהאב נאמן לאסור את בתו באומר קדשתי' וא"י למי קדשתי' להוציאה מחזקת פנוי' מדכתיב את בתי נתתי דלמא דווקא באומר את בתי נתתי לאיש הזה דהוי אמירה אלימתא דאינו יכול לסתור דבריו אפילו ע"י אמתלא ע"כ נאמן, משא"כ באומר סתם את בתי נתתי דל"ה אמירה אלימתא דיכול לסתור דבריו ע"י אמתלא מנ"ל דבהאי גוונא נאמן. והנה לכאורה מחמת קושי' זו יש להוכיח דלא כשיטת הרא"ה מדלא מפלגינן לענין נאמנות האב בין אומר קדשתי סתם לאומר לאיש הזה, וע"כ ליישב שיטת הרא"ה דס"ל כספיקת חכמי פרובינצא דהאב האומר קדשתי את בתי א"י לחזור באמתלא עיי"ש בס' שב שמעתתא שהביא ספיקת חכמי פרובינצא הנ"ל בשם מהרי"ן לב. ואם נאמר דהרא"ה ס"ל דבאב ל"מ אמתלא א"כ אין חילוק בין אומר לאיש הזה או קדשתי' סתם וא"כ נסתר תי' של הגאון הנ"ל, ומ"ש הגאון הנ"ל להוכיח דאמתלא מהני מהאשה שאמרה טמאה אני דנאמנת ג"כ מן התורה ואפ"ה מהני אמתלא, כבר כתבתי במקום אחר (בתשובת חמ"ש חלק אה"ע סימן נ"ו) דאין ראיה כיון דכתיב וספרה לה ונאמנת בין להתיר בין לאסור ע"כ נאמנת באמתלא משא"כ באב דאינו נאמן רק לאסור ואם אומר נתגרשה אח"כ אינו נאמן וכמו שכתב הר"ן להדיא יש לומר דאינו נאמן באמתלא לעקור דבריו רק האשה בעצמה דעיקר נאמנותה לא הוי רק משום שוי' נפשה חתיכה דאסורא ע"כ נאמנת ליתן אמתלא]. ולפמ"ש מוכח דהרא"ה ס"ל דאמתלא לא מהני, אמנם אפ"ל דהתם ל"ש סברת הרא"ה דאינו יכול להפקיע זכותו, דהא הבעל מוציא שם רע ואינו רוצה בה, וא"כ ממילא נסתר תי' הגאון הנ"ל. ולמ"ש במס' כתובות בטעמו של הרא"ה דל"ה רק חומרא דרבנן כאשר הארכתי שם בטוב טעם, בל"ז א"ש דמדאורייתא אין חילוק, עכ"פ דברי הגאון הנ"ל תמוהים

אח"ז נתיישבתי בע"ה דלכאורה בל"ז קשה דלמא א"נ רק באומר לאיש הזה דלא אסרה אכ"ע וכמו דא"נ לפוגמה כמ"ש הר"ן דמש"ה א"נ לומר נשבית או שהשיאה לפסול ה"נ י"ל דא"נ לאסרה, והי' נ"ל ליישב עפמ"ש התוס' בכתובות למה לא נאמן משום בידו לקדשה ותי' דאינו בידו כ"כ דלמא לא ירצה שום אחד לקדשה, ולכאורה י"ל בפשוט קושית התוס' דנהי דבידו לקדשה היינו שיקדשה לאחד בפני עדים מ"מ בזה לא תהי' אסורה לכל דהא העדים יעידו למי קידשה משא"כ קדשתי' וא"י למי זה ל"ה בידו לאסרה אכ"ע, וע"כ ממילא מיושב הקושי' הנ"ל דליכא למימר דלזה הוא דווקא דבזה נאמן כיון שאינו אוסרה אכ"ע דע"ז תיהדר קושית התוס' לדוכתה תיפוק ליה משום בידו כקושית התוס'. גם יש לומר דאפילו תי' התוספות ל"ש דהא ע"כ מיירי דזה האיש אינו מכחיש לומר לא קדשתי' דבהכחשה ודאי דאין האב נאמן עמ"ש לעיל. וכיון שהוא מודה וודאי דהוי בידו וקשה למה לי קרא, א"ו מוכח דקרא אתי להיכא דאומר קדשתי' סתם שנאמן לאסור את בתו. ולפ"ז א"ש תי' הגאון הנ"ל כיון דמוכח ע"כ דנאמן לאסרה שפיר י"ל היכא דאומר לזה נאמן אפילו לסקול כיון דשוב לא נאמן לחזור אפילו באמתלא כס' הרא"ה וע"כ הוי אמירה אלימתא, משא"כ בקדשתי' סתם אין סוקלין כיון דנאמן לחזור ע"י אמתלא, אך לפ"ז אין הכרח לשיטת הרא"ה דלזה א"נ באמתלא די"ל באומר לזה. כיון ודהוי בידו וע"כ נאמן מסברא החיצונה כמ"ש התוס' ע"כ נאמן אפיל לסקול משא"כ בקדשתי' סתם דאינו בידו וא"נ רק מגזה"כ י"ל אין לך בו אלא חידושו דא"נ לסקול וע"כ לא צריכין לס' הרא"ה. ועוד יש להקשות לפ"ז דהדרא קושי' הנ"ל לדוכתה מנ"ל דנאמן לאסור דלמא הזה דווקא. וא"ל תיפוק לי' משום בידו וכמו דקי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן כקושי' התוס'. דלמא קמ"ל דנאמן אפילו לסקול, מיהו לזה י"ל כמו דנאמן בעל לומר גרשתי אע"ג דהוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים אפ"ה נאמן וע"כ דמה שבידו הוא נאמנות גמור ממילא דנאמן אף לסקול, אמנם עדיין יש לחלק דבשלמא בגרשתי י"ל כיון שיודע שע"י תנשא לאיש ואין אדם חוטא ולא לו ואי משום שרוצה לפטרה הא יכול לגרשה, משא"כ באב שאומר קדשתי' דלא בא רק לאסרה שפיר הו"מ למימר דסברת בידו לא אלים כ"כ לסקול ע"י. אמנם י"ל דע"כ מוכח דאינו נאמן באמתלא דאי נימא דנאמן באמתלא א"כ שוב ל"ש לומר בידו כלל די"ל דלמא רוצה שיהי' הדבר בידו לחזור ע"י אמתלא וע"כ אינו יכול לעשות הדבר בפועל ממש לקבל קדושין לפני עדים דשוב א"י לחזור בו וא"כ אין הדבר ברור לומר דהוי בידו. והדרא הקושי' לדוכתה למה סוקלין וקשה על הא דכתיב וסקלוה, אבל לס' הרא"ה דא"י לחזור באמתלא כשאומר לזה שפיר הוי בידו ממש

אמנם ארווחנא דלפמ"ש לא מוכח כשיטת הרא"ה רק די"ל היכא דהיא אומרת נתקדשתי לזה מהני אמתלא וכשיטת החולקי' על הרא"ה, רק באמירת האב י"ל כספיקת חכמי פרובינצא דלעולם לא מהני אמתלא, דדווקא באמירתה דל"ה רק משום שוי' אנפשה חד"א ע"כ מהני אמתלא ולא בנאמנות האב דהוא משום נאמנות ע"כ לא מהני אמתלא [ועל הוכחת הגאון הנ"ל מהא דהאשה נאמנת לחזור באומרת טמאה אני דהוי נאמנות גמורה מוספרה לה ואפ"ה באמתלא כבר כ' לעיל דאינו ראיה ובמק"א הארכתי בזה, בעז"ה] וכיון דלא מהני אמתלא באמירת האב י"ל דמש"ה באומר קדשתי' סתם א"נ לסקול אע"ג דל"מ אמתלא כיון דל"ה בידו לאסרה אכ"ע ואינו נאמן רק דגזה"כ ע"כ א"נ לסקול, משא"כ באומר לזה קדשתי דכיון דל"מ אמתלא ממילא הוי בידו ונאמן מצד הסברא כמו שהקשו התוס' ע"ז למה לי קרא שפיר י"ל דנאמן לגמרי אפילו לסקול

גם לכאורה נראה פשוט דהיכא דנאמן משום בידו אין ע"א יכול להכחישו ושפיר הוחזק האיסור על פיו ולא שייך הס' שכתבתי לעיל ע"פ שיטת הר"מ דבקרוב ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים כיון דמשום בידו נאמן וזה עדיף מע"א, דאפילו מגו עדיף מע"א רק במקום שני עדים ל"א. ועיין היטב בכל זה

דף ס"ד ע"א מתני' קדשתי את בתי וגרשתיה נשבית ופדיתיה א"נ ומסיק הגמ' דבנשואין הימנא בשבוי' לא הימנא, ועיין בר"ן דעיקר ילפותא מדאורייתא באומר נבעלה לפסול דשבוי' ל"ה רק מדרבנן ואין נ"מ מדאורייתא וכ"ה בתוספתא להדי' נבעלה לפסול לה א"נ. ונתקשיתי לכאורה למה לא אשמעינן במתני' הך רבותא דאפילו אומר נבעלה לפסול א"נ. דנשבית אין חידוש כ"כ כיון דבל"ז הוי רק מדרבנן משום חשש שמא נבעלה וכמה ענינים הקילו בשבוי' וכיון דאף לדברי האב ל"ה רק חששא בעלמא על כן יש לומר דאינו נאמן משא"כ באומר נבעלה להדי' יש לומר דנאמן ולמה לא קמ"ל רבותא טפי דאפילו נבעלה א"נ. ואפ"ל לפמ"ש הר"ן ליישב דלמה אינו נאמן בשבוי' לפסלה לכהונה במגו דקדשתי' וגרשתי' ומסיק הר"ן כיון דשבוי' הוי פגם טפי דאפילו בת כהן נפסלה מתרומה ע"כ י"ל דרצה לפגמה והוי מגו לחצי טענה. ולפ"ז י"ל דרבותא קמ"ל דהו"א כיון דשבוי' רק חומרא דרבנן ונהי דרבנן חששו לשמא נבעלה מ"מ בבת ישראל לא מקרי פגם וכיון דאין נ"מ דתרומה ממילא אינה אוכלת רק דנימא דרצה לפגמה טפי ס"ד דזה ל"ש בשבוי' וליהימנא במגו קמ"ל דאפ"ה אינו נאמן

והנה נסתפקתי בהנהו דינא דמתני' היכא דנאמן האב האיך הדין אם היא מכחישו. ולכאורה נראה פשוט דאין לך בו אלא חדושו ולא עדיף מעד דעלמא לענין שאר איסורין, אח"כ ראיתי בס' המקנה שכתב כן בפשיטות וכ' ליישב בזה קושית הר"ן שהקשה להימנא במגו שקדשה בביאה לפסול לה, וכ' הוא ז"ל כיון דע"כ באינה מכחשת מיירי כגון שנשבית בקטנותה י"ל דל"ה מגו דירא שמא תכחשנו בזה, (ולדעתי גם לפ"ז לא מתורץ היכא דבאמת קדשה בביאה לאחד מעלמא ואומר שזה הי' פסול דא"י להכחישו)

אמנם לענ"ד קשה לאביי דס"ל לקמן אשתך זנתה בע"א אסורה ולשיטת הרשב"א לקמן דלאו משום שתיקה כהודאה רק אפילו באומר א"י אפ"ה אסורה ולדידי' גם בע"א מעיד על נשבית נאמן דהא אביי מייתי ראיה מאמו של ינאי ומוכח דבאינו מכחישו נאמן ע"א א"כ הא דנשבית ופדיתיה א"נ ע"כ במכחישו איירי ומוכח לאביי דבאומר קדשתי' נאמן אפילו במכחישו וא"כ עדיין צריכין אנו לבא לתי' של הר"ן לאביי עכ"פ, אמנם באמת גוף הסברא קשה