חמדת שלמה חלק א סב

לברר שהיא מקודשת ובענין קדושין מסייעים זה לזה הוי נמצא א' מהן קאו"פ ובטלה עדותם לגמרי, משא"כ בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאינם מסייעים זה לזה ל"ש לומר נמצא אחד מהן קאו"פ, ודוק היטב

שם גמרא כי הימניה רחמנא לאב לאיסורי לקטלא לא הימניה וכו', עיין פני יהושע שהקשה קושי' עצומה למ"ד אין סוקלין ע"י אב דכי הימני' רחמנא לאיסור והקשה מהא דפסק הר"מ (בהל' סנהדרין) אע"ג דאין לוקין עפ"י ע"א מ"מ האיסור יוחזק עפ"י ע"א ואחר כך לוקין. והכא ע"כ מיירי שאמר האב קודם שעשתה האיסור דאל"כ הוי התראת ספק. ותי' דהכא שאני דנאמנות האב הוי חידוש כיון דאין דשב"ע פחות משנים ות"ל כוונתי לקושיא ותי' זו. אמנם עדיין אינו מיושב הא דר"ח נאמן האב לומר בני זה בן ט' שנים ובתי זו בת ג' שנים דנ"מ לענין חייבי לאוין שאין תחלתן בגדר דבר שבערוה וע"כ זה ל"מ דבר שבערוה דאם לא כן מנ"ל להאמין לאב בזה דהא התוס' כתבו לקמן דנאמנות האב הוא משום דבקי בשנותיהם והוי כמו בידו דע"א וזה לא מהני רק באיסורין אבל לא בדשב"ע. ומכש"כ דקשה מברייתא לקמן נאמן לומר בני זה בן י"ג שנים וכו' אבל לא למכות ולעונשין וקשה גם כן דתחלת העדות ל"ה דבר שבערוה ונימא דכבר נתחזק האיסור ע"פ ע"א שהוא בן י"ג שנה ולמה לא יהי' נאמן לעונשין. וליישב זה ע"כ לומר כשיטת התוס' דמיירי שכבר עבר כמ"ש התוס' בשם ר"י בתי' שני והתראת ספק ל"ה דל"ה רק גילוי מלתא וכמ"ש הפ"י בק"א לישב קושי' המל"מ ממה דס"ל לתוס' דבמופלא סמוך לאיש הוי התראת ספק דהתם הספק אם יש כאן איסור. אך לפ"ז בההוא דבני זה בן ט' שנים ובתי בת ג' שנים דאלו ל"ה בת ג' והבן בן ט' אין ביאתם ביאה ול"ה איסור כלל א"כ שפיר הוי התראת ספק. וע"כ דמיירי שאמר כן קודם המעשה והדרא הקושי' לדוכתה על דינא דר"ח. והתימא על הפ"י שלא התעורר מזה כלום

ולענ"ד הי' נראה להמתיק קצת יותר הסברא בישוב קושית המל"מ דהא דפטרה התורה קטן היינו הואיל ואינו בדעת שלימה כדאיתא בסנהדרין וע"כ מי שנתברר אחר כך שהי' למפרע גדול אם כן באמת הי' בדעת שלימה ע"כ לא הי' לו לעבור אף על גב שהוא בעצמו לא הי' יודע שהוא גדול מ"מ כיון שהתרו בו שזה אסור לעשות והיא עבירה חמורה שחייבין עלי' מיתה והוא הי' באמת גדול ממה שנתברר אחר כך שהי' בדעת שלמה למפרע ע"כ חייב. משא"כ במופלא סמל"א דנ"מ לענין אחרים שפיר הוי התראת ספק דשמא אין זה הקדש ודוק. ולפ"ז גם כן הדרא הקושי' לדוכתה מהא דבני זה בן ט' דע"כ מיירי קודם אם כן למה לא יוחזק בגדול שביאתו ביאה להתחייב האשה

ולכאורה הי' אפ"ל כך דהא דס"ל להר"מ באיסור שהוחזק בע"א לוקין אחר כך הוא משום דכך גזרה התורה כיון שהאמינה תורה לעד נעשה כודאי איסור וצריך לפרוש מספק זה כמו מודאי איסור, וכמו הרבה ספיקות שעשאו התורה כודאי כמו ספק טומאה ברה"י וסוטה. אך זה שייך על האיסור עצמו כיון שהעובר יודע שהתורה צותה לפרוש מזה ועבר אמימרא דרחמנא ע"כ חייב מלקות. משא"כ היכא דהספק הוא שמא הוא קטן עדיין ואינו בר עונשין איך אפשר לחייבו דלמא אינו בר עונשין. ול"ש לומר דעבר אמימרא דרחמנא כיון דשמא אינו בר עונשין. ולפ"ז אפ"ל ג"כ ההוא דבני זה בן ט' שנים אע"ג דהנ"מ הוא רק לענין חיוב האשה שבא עלי' והיא ודאי בת עונשין וי"ל לגבה דהתורה עשאה ספק זה כוודאי מ"מ כיון דלענין השנים נ"מ אח"כ אם יעשה איסור כשיהי' בן י"ג לפי חשבון זה דאי אפשר לחייבו מטעם ספק זה דל"ש לומר שיהי' כוודאי, דדלמא לא הי' אז בן ט' ונמצא עכשיו אינו בן י"ג ול"ש לעשות כוודאי דדלמא אינו בר עונשין וכיון דאי אפשר לעשות ספק זה כוודאי לכל הענינים י"ל דאפילו לגבי ודאי בר עונשין ל"ה ספק זה כוודאי, ולא דמי לעד שהעיד שזה הוא חלב הכליות ולשארי דברים שכתב הרמב"ם, דאמרינן ספק זה הוא כודאי לכל הענינים ודוק

אך עכ"ז לא עלה תרופה לקושי' זו, דקשה לפ"ז מה קאמר הגמ' ואזדא ר"ח לטעמיה, דהא לא דמי כלל דהתם הטעם דאי אפשר לעשות ספק זה כוודאי משא"כ בהאי דקדשתי את בתי, ואף אם נימא ס' הפ"י דהוי דשב"ע מ"מ מאן שקל סברות אלו בלא אגרדומין כיון דלא דמי כלל זה לזה. ולדברי הפ"י לפמ"ש דלדבריו צ"ל דההוא דבני זה בן י"ג איירי לאחר שעבר אף אם נדחק דההוא דבן ט' מיירי ג"כ אחר שעבר, אך לפ"ז תמוה קושית התוס' ישנים מ"ד ואזדא ר"ח לטעמי' הא פלוגתא דר"א ור"ח מיירי ע"כ קודם שעבר דלאחר שעבר ודאי א"נ כמו בשבוי'. בשלמא בל"ז ל"ק כ"כ קושית התוס' ישנים די"ל דר"ח דאמר א"נ לעונשין משמע לגמ' דמיירי בכל מילי אפי' קודם שעבר, אבל לפי הנ"ל דע"כ מיירי לאחר שעבר קשה מה קאמר ואזדא לטעמי' וצ"ע

ועיין בס' שב שמעתתא שכ' ליישב הקושי' של הפ"י דרמב"ם מיירי דווקא בהוחזק ע"פ עד. ולענ"ד דבריו לא נהירין דלא דמי למה שכ' הר"מ באיש ואשה שהוחזקו דהתם הוחזקו מדעתם ע"כ הוי החזקה ראיה על בירור האיסור, משא"כ מה שמוחזק ע"פ עד היא בהכרח ומה חזקה היא זו, ומ"ש הגאון הנ"ל להסתייע מלשון הר"מ בהלכות נזירות פ"ט שכ' ונהג נזירות ע"פ ובכל מקומות סמך הר"מ על ההוא דנזירות, קשה כיון דנהג נזירות עדיף דל"ב ל' יום כמ"ש הוא בעצמו א"כ בחלב דל"ש זה מנא ידעינן דבהוחזק מיירי. [ובאמת דברי הר"מ שהם מועתקים מירושלמי צריכים ישוב] ועיין לקמן

ומ"ש בס' המקנה בזה דבריו תמוהים דמה שרצה לדמות הדבר לאומר שזה חלב דמלקין אותו אח"כ ע"פ דבריו וע"כ רצה להוכיח דהכא מיירי שהאב אומר לפני ב"ד לאחר שעברו רק שאמר כן תחלה חוץ לב"ד ול"ה התראת ספק דמסתמא יאמר כן לפני ב"ד, משא"כ ע"פ דבורה, וע"כ הטעם דלא מחזקינן שתאמר כן ולפ"ז אין גריעותא בדיבורה נגד דיבור האב אף לרב אסי רק דלא נוכל להחזיק שתאמר כן בב"ד אבל לענין נאמנות שניהם שוים, ולפ"ז מאי אמר הא מלתא מרפסן איגרא כיון דלענין נאמנות שניהם שוים. ומה שרצה לומר דע"י ג"כ סוקלין כמו באומר שזה חלב, ל"ד כלל דבאיסורין נאמן ע"א משא"כ בדבר שבערוה רק האב נאמן מגזה"כ, (וראיה לזה מספיקא של חכמי פרובינצא אם האב נאמן לחזור באמתלא המובא בתשו' מהרי"ן לב ובס' שב שמעתתא] ע"כ כל דבריו תמוהים בזה

ומה שנלענ"ד ליישב בפשוט עיקר הקושי' הנ"ל על הרמב"ם לפמ"ש הר"מ (סוף הלכות רוצח) דהא דקי"ל כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים הוה דווקא בעד כשר שבא תחלה, אבל באשה וקרוב או פסול שבאו תחלה אף במקום שנאמנים מ"מ ל"ה כשנים ויכול עד אחר להכחישו אח"כ ואפילו אשה יכולה להכחיש דבפסול ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, ועיין שם בכ"מ שכתב שהוא פשוט, ועיין בלח"מ (בהלכות גרושין) שהקשה על הר"מ דבעדות אשה לא פסק כן עיי"ש. וע"כ ליישב דהתם שאני כיון דהא דסמכו חכמים על ע"א הוא משום דייקא ומנסבא ע"כ אין חילוק שם בין עד כשר לאשה, עכ"פ הדין הנ"ל מבואר בהר"מ דבעד פסול ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים. ולפ"ז נראה פשוט דהא דכתב הר"מ בה' סנהדרין דהאיסור מוחזק בע"א היינו כיון שכבר העיד העד שזה חלב ושוב אי אפשר להכחישו רק ע"י עדות ברור ע"כ הוי חזקה דהע"א שהעיד תחלה הוי כמו שנים, משא"כ בעד פסול דיכול להתכחש ע"י ע"א ל"ה חזקה כלל על ידו. ולפ"ז א"ש הא דאין סוקלין ע"י האב דנהי דהימניה רחמנא לאב מ"מ כיון דהוי קרוב לבתו ל"ש לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וכמ"ש הר"מ הנ"ל ע"כ ל"ה דבר ברור מש"ה אין סוקלין, (ואפילו לשיטת הראב"ד שם שחולק על הר"מ בדין הנ"ל וס"ל דאשה שבאת תחלה שוב אין אשה יכולה להכחישה, מ"מ אזלינן בזה בתר רוב דעות ושתי נשים יכולים להכחישה משא"כ בעד כשר שם ועיין שם בכ"מ). ועכ"פ דברי הר"מ מיושב היטב

ולפ"ז נראה ליישב קושית הטור יו"ד (סימן קפ"ה) על הרמב"ן דס"ל הוחזקה נדה בשכנותי' הואיל ובעלה לוקה עליה א"י לחזור אפילו ע"י אמתלא, והקשה הטור מי עדיף הוחזקה מאמרה להדי' טמאה אני לך ואפ"ה מהני אמתלא, ומשמע דפשיטא לי' להטור דבאמרה טא"ל ג"כ לוקה והיינו ע"פ שיטת הר"מ דאם אמר ע"א שזה חלב לוקה אח"כ, ולפמ"ש י"ל דבאמרה טא"ל אינה לוקה דע"א עדיף מאשה, ובל"ז יש לחלק ג"כ היכא דל"א בפני ב"ד ל"ה כשנים ועיין בש"ך (יו"ד סימן קכ"ז). ולפ"ז מוכח מהר"מ דלא כשיטת הרא"ה שהביא הט"ז (יו"ד סימן ב') והש"ך (סימן קכ"ז) דל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים רק בדבר שבערוה שמצד הדין צריך שני עדים אבל באיסורים דע"א נאמן לא אמרינן ה"ה כשנים, ולפמ"ש דהא דס"ל להר"מ דהאיסור יוחזק בע"א הוא משום כ"מ שהאמינה תורה ע"א מוכח דאף באיסורין אמרינן ה"ה כשנים, ועיין בפלתי (סימן ל"ט) שכ' ליישב קושית הלח"מ הנ"ל ע"פ שיטת הרא"ה, ולמ"ש מוכח מהר"מ דלא כשיטת הרא"ה

ועפמ"ש יש לתרץ קצת קושית התוס' במה דנקט האב נאמן