חמדת שלמה חלק א סא

ואפשר לומר עוד בישוב הקושי' הנ"ל דמש"ה לא אוקמי כל הפוחת דקמ"ל בחסר אחד מדיני התנאי. די"ל דהא דילפינן דבעי דיני תנאי היינו דלולא זאת אמרינן דלא הי' כוונתו כלל לבטל המעשה מחמת התנאי וא"כ לא נקרא פוחת כלל כיון דאמדינן דעתו שלא נתכוון לפחות רק אמר לפטומי מילי בעלמא, אבל משום מתנה עמ"ש בתורה דכוונתו הי' לתנאי כיון שאמר דרך תנאי רק דאפ"ה לא מהני שפיר שייך לשון כל הפוחת. אך לפמ"ש הרמב"ן בב"ב טעמא דמתנה עמ"ש בתורה משום מפליגה בדברי' [ועיי"ש בפ"י בכתובות] לפ"ז אין חילוק בלשון פוחת בין חסר אחד מדיני תנאי או משום מתנה עמ"ש בתורה דבתרווייהו לא הי' כוונתו לפחות ולפ"ז הדרא הקושי' לדוכתה ודוק

שם בעי מני' רב אסי מר"י פירות ערוגה זו תלושין תרומה ע"פ ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו עד סוף הענין תיפשוט דבעי ר' אושעי' וכו'. עיין חי' רשב"א בהא דאמר בידו לגרשה אין בידו לקדשה והקשה הרשב"א הא שניהם מרוצים, ותי' דכיון דאין ביד א' מהם הוי כמחוסר מעשה, ולכאורה לפי ענ"ד קשה להבין ס' הרשב"א, גם מה שתי' הרשב"א שמא תהי' אחר גרושין בדעת אחרת, קשה נימא שמא יהי' הוא בדעת אחרת אחר גרושין, וא"ל דווקא גבי דידה שייך לומר כן כיון דהגרושין אינם בידה וע"כ הוי לדידה כמו דבר שלב"ל וי"ל שמא תהי' אח"כ בדעת אחרת, משא"כ לגבי דידי' דבידו לגרשה, אך לפ"ז הו"מ לפרש בפשיטות דלגבי דידה הוי דבר שלב"ל וע"כ אינה נקנית דא"י להקנות דבר שלב"ל, ולכאורה מצד הס' הי' נכון לומר כן דלגבי דידה הוי דבר שלב"ל, אך לשון הגמ' דקאמר נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה לא משמע כן דלפ"ז הו"ל לומר נהי דבידו לגרשה בידה להתגרש, וכן רש"י פי' להדי' הטעם שמא לא תתרצה, וע"כ צ"ל הא דלא תי' הגמ' כן דלגבי דידה הוי דבר שלב"ל משום דסומכת אדעתי' דידי' וע"כ ממילא קשה להבין סברת הרשב"א כיון דע"כ גוף הגרושין מקרי אצלה ג"כ דבר שבא לעולם מהכ"ת לומר שישתנה דעתא דידה ולא דעתא דידי'

ולולא דברי קדשו של הרשב"א הי' נ"ל לפרש כך דהא צרי להבין דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה פרוטה להתקדש לו אחר שיגרשנה מה לו להטורח הזה לגרשה ולחזור לקדשה וע"כ לאשכוחי אופן דמוכרח לכך כגון שמכר שדותיו ורוצה לעשות קנוניא שתגבה כתובתה ע"כ מגרשה כדי שתגבה כתובתה ואחר כך יחזור ויקדשנה ומחמת שירא שמא לא תרצה אח"כ להתקדש לו כשתגבה כתובתה ע"כ מקדשה קודם הגרושין שתהי' מקודשת לאחר שתתגרש והיא ע"כ מרוצה בכך דלולא זאת לא יגרשנה ולא תוכל לגבות כתובתה ויכול להיות שדחיקא לה אצל בעלה שאין לה לפרנסה וכדומה, ועיין בערכין (פ' שום היתומים דף כ"ג) דאע"ג דאמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה והי' בעלה מגרשה ידירנה הנאה דווקא בערב אבל בלקוחות א"צ לידור הנאה, וא"כ מצי לאשכוחי בכה"ג, ולפ"ז שפיר י"ל כיון דהיא מוכרחת להתרצות בקדושין כיון דרצונה בגרושין כדי לגבות כתובתה ואם לא תתרצה בהקדושין מהכ"ת יגרשנה שתגבה היא הכתובה ולו לא יהי', וע"כ אף שאומרת עכשיו שהיא מרוצה להתקדש דלמא אח"כ יהי' רוח אחרת עמה כיון די"ל דמתחלה עשתה מחמת הכרח הגרושין

ועפמ"ש מיושב קושית התו' מ"ש דה"ה דמצי לשנויי לעיל הכי והתוס' כתבו לשון ה"ה, אבל לענ"ד הוא קושי' על סוגית הגמ' דמלשון הגמ' נהי דבידו לגרשה משמע דזה ס' פשוטה וקשה למה לא משני לעיל תיכף הכי, וגם לענין דינא איכא נ"מ דמה דמשני גר צריך שלשה היינו דווקא בגר שלא קבל מצות וכמ"ש התוס' דבקבלת מצות דווקא בעי שלשה, משא"כ במי שכבר קבל מצות רק שלא טבל דזה הוי בידו ל"מ דבר שלב"ל ומקודשת בזה, משא"כ לתי' דאין בידו לקדשה אפילו בזה הוי דבר שלב"ל, אך לפמ"ש א"ש די"ל דאין סברא לומר שתחזר ואמרינן מסתמא כמו שהיא מרוצה עכשיו תהי' מרוצה אח"כ כקושית הרשב"א ע"כ לא מצי לשנויי לעיל בידו לקדשה רק כאן בלאחר שאגרשך א"ש וכמ"ש, ומ"ד תפשוט הא דבעי ר' אושעי' א"ש ג"כ דשם ע"כ צריך ג"כ לאשכוחי אופן כזה או שירצה אח"כ למכור נכסיו או שירא שהוא קפדן אולי יגרשנה שתהי' מקודשת אח"כ וי"ל שהיא באמת אין רצונה להתקדש אחר שיפגמנה בגרושין ואפ"ה היא מוכרחת להתרצות כעת דלולא זאת לא יקדשנה כלל. וע"פ דרך זה מיושב ג"כ קושית הרשב"א אמ"ד תפשוט דבעי ר' אושעי' נתן לה שתי פרוטו' והקשה הרשב"א דקושי' זו קשה בל"ז, ולפמ"ש י"ל דבל"ז הוי ידע לומר שאני הכא דבידו לקדשה עכשיו דמש"ה לא מקרי דבר שלב"ל אבל עכשיו מקשה הגמ' דס"ד דל"ה ריצוי כלל כמ"ש, ומשני הגמ' דאפ"ה עדיף הואיל ויכול לקדשה עכשיו וכעין שכ' הרשב"א, אך לפ"ד זה נראה יותר נכון דס"ד דל"ה ריצוי, ולפ"ז ממילא יש לפקפק לדחות ראית הר"מ שפסק בהא דר' אושעי' דמקודשת וכתב הרשב"א דראית הר"מ הוא מפרק אע"פ שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה ממך תיקדוש דקדשה משום דבידו להקדישה עכשיו, ולפמ"ש י"ל דהכא שאני דל"ה ריצוי כלל, ועיין בשעה"מ שהביא דהרשב"א בתשו' (אלף רי"ב) דחה ראית הר"מ כעין זה, והנה לפמ"ש הרשב"א דעיקר הטעם משום דאין בידו לקדשה מש"ה הוי דבר שלב"ל ולזה אין הדיחוי כ"כ דהא מוכח דמה שבידו ל"ה דבר שלב"ל מהאי דשדה זו, אבל לפמ"ש דל"ה ריצוי הדיחוי יותר חזק ודוק

ועיין בשעה"מ שהקשה לפי דיחוי הרשב"א הו"ל להגמ' בנדרים (דף ל) במ"ד תפשוט דבעי ר' אושעי' הו"ל להגמ' לדחות כן עיי"ש, ולענ"ד אין זה קושי' כיון דל"א סברא זו רק ליישב קושי' הגמ' דמקשה על ר"י מהא דרב אושעי', ואלו הוי אמרינן דר"י באמת פליג על ר' אושעי' קמייתא ל"ה צריכין לס' זו ועיין בחי' רשב"א שכ' באמת דיש לומר ר"י פליג על ר' אושעי' קמייתא אם כן ל"מ סברא זו ע"כ דחי ר' ירמיה מהא דר"י דהוי כפדאן אחרים ועיין

עיין בהר"ן שם בנדרים שהקשה למה הוי אשה כפדאן אחרים כיון שהיא גם כן מרוצה, ולענ"ד כיון דע"כ יכולה לחזור מהקדושין דלולי זאת ל"ה כריתות רק דהאבעי' הוא אם לא חזרה אם תהי' מקודשת וע"כ לא דמי לפדאן עצמו דהתם שוב אינו יכול לחזור. ולפ"ז נדחה מ"ש הפ"י בישוב קושית התוס' דלא משני לעיל בידו לקדשה וכתב הוא דהכא ע"כ צריך ריצוי חדש. [ולפ"ד מיושב גם כן קושי' הר"ן]. אמנם א"י הכרח לזה די"ל דא"צ ריצוי חדש רק דהכריתות שחלו ברצונה שיכולה לחזור תיכף לאחר גרושין מקדושי שני והוי דומיא דלאחר שאתגייר ואתי' דברי התוס' על נכון דה"ה דמצי לומר לעיל בידו לקדשה. אך לפמ"ש דל"ה ריצוי ע"פ הטעמים שכ' לעיל שפיר י"ל קושי' התוס' ודוק

דף ס"ג ע"א במתני' ע"מ שאדבר עמך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עלי' מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. עיין בהרא"ש שהקשה מה קמ"ל פשיטא. ואפ"ל דקמ"ל אם נתן לה דמי שיווי של הדיבור והעשי' אפ"ה א"מ דזה לא מקרי קיום התנאי. והנה לא מבעיא אם אמר בשכר שאדבר עמך לשלטון אם נותן אחר כך דמי שיווי בסתם היכא דל"א אח"כ בפירוש הן י"ל דא"מ דהוי כמו דינר של כסף ונמצא של זהב כיון דרצונה הי' שידבר עלי' והוא נותן לה כסף דהוי מלתא אחריתי ע"כ צריך ריצוי חדש. אך בע"מ דעיקר הקדושין הי' בשו"פ הו"א דלא הוי קפידא כל כך ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהם, אך למה דאיתא בפרק מי שאחזו ה"מ היכא דליתא אבל היכא דאיתא צריכה דוקא לקיים התנאי ממש, א"כ ה"נ י"ל דקמ"ל דצריך דוקא לקיים התנאי ממש אם לא שנתרצית בפירוש, דהוי כמו מחילת התנאי

דף ס"ג ע"ב במתני' קדשתי את בתי וכו' זה אומר אני קדשתיה וז"א אני קדשתיה שניהם נותנים גט וכו'. ראיתי בס' המקנה שכתב ראיה מזה לשיטת הרא"ש באחד אומר מת ואחד אומר נהרג דל"ה הכחשה דהא ה"נ מכחישים זה את זה. ולענ"ד אין לו דמיון כלל דבשלמא התם י"ל כיון דמכחישין מסלקים עדותם לגמרי ואומרים שבעלה קיים, אבל הכא אי אפשר לומר מחמת הכחשתם שלא נתקדשה כלל דהא האב נאמן לומר קדשתי, וכיון דע"כ נתקדשה מ"ש אם נתקדשה לאחד משניהם או לאחד מעלמא וע"כ אין לסלק עדותן. ועוד נראה פשוט דבשלמא אם הספק הי' עלי' אם נתקדשה או לא נתקדשה יש שפיר לדמותו להכחשת חקירות כיון דבמה שאומרים נתקדשה יש להם הצטרפות רק שמכחישים למי נתקדשה י"ל דבטל כל העדות, [עיין ש"ע אבה"ע (סימן י"ז סעיף ט') ובחמ"ח ובב"ש. ולדינא י"ל באמת כן דל"ה עדי קדושין] משא"כ בנידון דמתני' דידעינן שנתקדשה ע"י האב ואין הספק רק מי המקדש ולזה אין צירוף להעדים כלל דכ"א מעיד דבר אחר אין זה ענין להכחשת חקירות לומר שיהי' עדותן בטלה כיון דכ"א מעיד ענין אחר, ועיין בסנהדרין (ד' ל"א ע"א) בסוף התוס' (ד"ה שבית שמאי) שכתבו ועי"ל דכי אמרינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ה"מ היכא דמסייעי אהדדי. אבל היכא דמכחשי אהדדי לא. וכאן עדיף מהתם דכל אחד מעיד ענין אחר לגמרי ולא מסייעין כלל. וזה נראה ברור ודוק

ועפ"ז מיושב קושי' הרשב"א על הראב"ד לקמן בסוגי' דחבילה שכתב הראב"ד דמיירי באינם מכחישים דבמכחישים לא הי' צריכה גט. ותמה הרשב"א דלא עדיף משנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה. ולפמ"ש י"ל דכיון דצריכים העדים