חמדת שלמה חלק א ס

דאסיק איסורא דאית בי' ממונא. מ"מ התנאי הוא רק ממון כגון ע"מ שאתן לך. וע"כ מקשה מסוטה דהתם התנאי הוא ג"כ מלתא דאיסורי ואפ"ה צריך לכפול. עכ"פ הפ"י לקח בפשיטות דמתני' איירי בקדושין, וקשה על רש"י למה אסברי' בגרושין ואותו תנאי גופי' מצי למנקט בקדושין כדתני במתני' דלעיל ע"מ שאתן לך

והנה לפמ"ש לעיל בישוב קושית הפ"י לר"י דס"ל והוא יתן דקמ"ל דאפילו מחילתה אינו מועיל דכוונתו הי' שתתקדש בהמאתים זוז שיתן לה אח"כ נוסף על הקדושין שנותן לה מיד וא"כ מעולם לא הי' דעתו שתתקדש בפרוטה לבדה נראה דבזה לא בעינן ת"כ דאין כאן התחלת מעשה כלל רק פי' דבריו הראשונים מה שאומר ה"א מקודשת בפרוטה עם הר' זוז שאתן לך, ולא דמי לשאר התנאים דהתנאי הוא דבר בפני עצמו וע"כ לר"י ע"כ דלא קאי אתנאי דלעיל, וע"כ הוכרח רש"י לומר דע"כ לא נשנית משנה זו אתנאי דלעיל ע"כ נקט רש"י מלתא דר"מ בגט כמו ששנוי' בברייתא במס' גיטין. וכעין סברא זו נ"ל ליישב מה דקשי' לי בסוגיא דלעיל ריש פרקין מעכשיו ולאחר ל' יום מקודשת ואינה מקודשת דפליגי רב ושמואל דרב מספקא לי' אי הוי תנאה או חזרה וע"כ מוא"מ לעולם ושמואל ס"ל תנאי הוי וע"כ מוא"מ עד ל' יום דאם לא חזר ודאי מקודשת לראשון אבל עד ל' יום הוי ספק שמא יחזור בו, וקשה הא ע"כ מיירי שלא כפל דאל"כ מאי מספקא לרב אי תנאה או חזרה וכיון דלא כפל לתנאי מאי אמר שמואל דמקודשת וא"מ עד ל' יום ת"ל דתנאי בטל ומעשה קיים ומקודשת תיכף לראשון. ומצאתי בס' פני אריה שהקש' קושי' זו ורצה להוכיח מזה דשמואל קאמר זה רק לתרץ מתני' ומוקי לה דלא כר"מ דבעי תנאי כפול אבל אליבא דנפשי' דס"ל דבעי ת"כ כמו שהוכיחו הפוסקים מדאתקין שמואל בגיטא דש"מ כמ"ש הרא"ש בגטין לדידיה באמת מקודשת תיכף כיון דלא כפלי' לתנאי עיי"ש, ולפ"ד צריכין לומר דאף תנאי קודם למעשה ל"ב דהא מהיום ולאחר ל' יום הוי מעשה קודם לתנאי, וע"כ מיירי דאמר בדוקא מהיום ולאחר ל', דלהיפך ליכא לספוקי בחזרה, וא"כ לא מבעיא לשיטת רש"י דרבנן דר"מ לא פליגי בתנאי קודם למעשה דודאי בעי א"כ מתני' דלא כמאן, ואף למ"ש התוס' דרבנן פליגי מ"מ דוחק לאוקמי מתני' בזה נגד סתמא דהפועלים דצריך להיות תנאי קודם למעשה, וע"פ הסברא שכ' לעיל י"ל דאם מתנה מהיום אם לא אחזור בו לא בעינן ת"כ ודיני תנאי דכיון דגילה דעתו שאין דעתו שלימה לקדש הוי חזרה על התחלת הקדושין ול"ש בזה תנאי כיון דאומר להדי' שאינו עושה בריצוי שלם רק שעדיין הדבר ספק אצלו אין זה בגדר תנאי רק חזרה וע"כ לא בעי ת"כ, ולא דמי לשארי תנאים שגוף הענין הוא אצלו בדעת שלימה רק שמטיל תנאי ע"ד כך ע"כ הוי המעשה מעשה גמור ואין התנאי יכול לבטלו אם אינו כדינו, משא"כ בזה שמגלה דעתו שאינו אומר בגמר דעת

אמנם לפמ"ש הרמב"ן לעיל להקשות על רש"י וס"ל דהתנאי הוי רק אם ימות לא יהי' קדושין וזה הוא תנאי גמור ולדידי' קשה שפיר דלא הוי תנאי כפול וגם דהוי מעשה קודם לתנאי. ואע"ג דרש"י כתב ג"כ לעיל בשמואל דספיקא הוי שמא ימות תוך ל' ומוכח דאף במת ל"ה קדושין אע"ג דלענין זה לא הוי ת"כ, אך זה י"ל בפשוט כיון דסוף סוף יכול לחזור ומוכח דל"ה אצלו גמר דעת וכיון שמת ממילא לא נגמרו הקדושין דאלו הי' חי היה יכול לחזור אבל לשיטת הרמב"ן דעיקר התנאי הוא רק אם ימות שפיר קשה דל"ה תנאי כפול. ולפמ"ש דברי רש"י מדוקדקים דלענין איסור תוך ל' כתב רש"י שמא ימות וכתבו המפרשים הטעם דלחזרה ליכא למיחש שלא יקלקל עצמו עיין בשעה"מ, אך מה שדקדק רש"י בעיקר התנאי לכתוב משום חזרה אינו מדוקדק לכאורה, ולפמ"ש הוכרח רש"י לזה דמש"ה לא בעינן ת"כ ולא תנאי קודם למעשה

ולשיטת הרמב"ן אפ"ל לפ"מ שתי' הב"י על הר"מ דמעשה קודם לתנאי הוא דוקא בהקדים עשית המעשה והקשה הר"ן ת"ל דאינו יכול להטיל תנאי דתכ"ד לאו כדבור בקדושין ותי' הב"י דמיירי דאמר בלי הפסק כלל שנראה שהם דברים אחדים דבזה ודאי הוא כדבור והיינו דבזה רואין שהנתינה הי' ודאי על תנאי זה וע"כ משום חזרה ליכא רק התנאי ל"מ דהוי מעשה קודם לתנאי, ולפ"ז י"ל אף לענין תנאי קודם למעשה לדידן דווקא היכא דהוי הפסק מאמר הוא דלא מהני מעשה קודם לתנאי לדידן כיון דאמר המעשה קודם אבל בלא הפסק מאמר לא מקרי מעשה קודם לתנאי דהכל א'. ואע"ג דלתי' הב"י מוכח דלהר"מ אפילו בלא הפסק מאמר, י"ל דהיינו לשיטת הר"מ שעשה המעשה בפועל, משא"כ לענין אמירה כיון דהוי דברים אחדים ל"ה מעשה קודם לתנאי, ועפ"י סברא זו מיושב ג"כ קושי' הר"ן מהאי דכתבו ותנו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, והוכיח מזה דבשליח לא בעינן דיני תנאי, ולפמ"ש י"ל ג"כ דמיירי בלא הפסק מאמר. כך י"ל דברי הרמב"ן מקושי' דהוי מעשה קודם לתנאי, אך הקושי' מתנאי כפול עדיין קשה דסוף סוף בעי ת"כ, וצ"ל דמתני' דלא כר"מ, אך לפמ"ש הרשב"א בתשו' (סימן תש"ז) שהבאתי לעיל דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' הוא שיתחיל מהיום ויגמרו לאחר ל' יום מדאמר שמואל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ולפ"ז ל"ה רק כעין פי' על לשון קדושין שאמר תחלה ה"א מקודשת היינו התחלת קדושין כעין שכתבתי לשיטת רש"י וי"ל דלא בעינן תנאי כפול ולא תנאי קודם למעשה דהוי כעין שיור בגוף הקדושין [וההוא דגטין מהיום ולאח"מ צ"ע הן לשיטת רש"י ומכש"כ לשיטת הרשב"א וי"ל]

דף ס"ב ע"א מתני' כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה. עיין בהר"ן דמתני' קמ"ל דבזה ל"ב תנאי כפול כיון שאומר ע"ד כן הוא עושה, ואפשר לפרש כוונת הר"ן כיון שלא אמר דרך תנאי עדיף, ולפ"ז הוי הדין כן בכל התנאים שבעולם אם אומר שעושה הדבר ע"ד כן ל"ב ת"כ וכן משמע לשון הר"ן, ולכאורה הי' נ"ל עוד לחלק דדווקא בתנאי שהוא מסופק עה"ד ואין הדבר ברור בעיניו צריך לתנאי כפול דהא יכול להיות שלא יהי' הדבר כמו שאומר כגון שאומר שמקדשה ע"ד שתתן לו ר' זוז דהא אפשר שלא תתן לו ע"כ בעי ת"כ ושאר דיני תנאי שאם לא תתן לא תהי' מקודשת ולולא זאת כיון שלא חיזק התנאי התנאי בטל ומעשה קיים. משא"כ בנידון דידן כסבור הייתי שהיא כהנת שלפי דעתו שהיא כהנת לא עלה ספק בלבו שאינה כהנת בזה ל"ב דיני תנאי אם גילה דעת להדיא שעושה הדבר בשביל שהיא כהנת דבזה אין מקום לתנאי כיון שברור בעיניו שהוא כן. אך פי' זה קשה להעמיס בלשון הר"ן. (ועיין בחידושי פ' אלמנה נזונית גבי זבן ולא אצטריך לזוזי שכתבתי ראי' נכונה לס' הנ"ל, דהיכא שאצלו אין ספק ל"ב תנאי כפול]

ולענ"ד יש ראיה גדולה לסברא זו ממ"ד בכתובות (פ' אע"פ) כל הפוחת אפילו בתנאי ואית לה ומקשה הגמ' על ר"מ הא ר"מ ס"ל מתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאי בטל הא בדרבנן תנאו קיים וא"כ הו"ל כל בתולה שאין לה עי"ש. דבשלמא אי תנאו בטל ואפ"ה הוי בעילת זנות משום לא סמכא דעתה א"ש עיי"ש, ולכאורה קשה טובא מנ"ל דאתי לאשמעינן במה דנקט כל הפוחת אפילו בתנאי דתנאי בטל משום מתנה עמ"ש בתורה וע"כ הקשה הא בדרבנן תנאו קיים, דלמא נקט כל הפוחת לאשמעינן אפילו בתנאי שהתנה עמו רק שלא כפל התנאי או שחסר דבר אחר מדיני תנאי דבאמת אית לה דתנאי בטל ומעשה קיים ואפ"ה הוי ב"ז משום ל"ס דעתה, דמ"ש אי התנאי בטל משום מתנה עמ"ש בתורה ואפ"ה היא ל"ס דעתה ומ"ש אם התנאי בטל משום דלא כפלי' ואפ"ה היא לא סמכא דעתה, ועיין בב"ש סימן כ"ט שכתב להדי' לענין קדושין דאי לא כפלו לתנאי אף דהתנאי בטל שייך ל"ס דעתה, וכבר כתבתי בזה במס' גטין וכתובות להוכיח מזה שיטת הגאונים דבמעכשיו ל"ב דיני תנאי והתם ע"כ מקדשה מעכשיו קודם קיום התנאי עיי"ש בחי' גטין. אך לשיטת החולקים צע"ג ליישב. אך לפי סברא זו דבדבר שלפי דעתו לא יוכל להשתנות ל"ב דיני תנאי א"ש די"ל כיון דמתנה שלא יהי' לה שכו"ע ממילא לפי דעתו אין לה ולא יכול להשתנות ע"כ ל"ב ת"כ ובאמת אין לה ולא הוי לי' לומר כל הפוחת, אלא ודאי מוכח דמשום מתנה עמ"ש בתורה ויש לה והקשה הגמ' שפיר, אך למה שכ' התוס' שם להדי' דבעי ת"כ צ"ע, והנה לשיטת הריב"ן (כתובות דף נ"א) א"ש דלדידי' היכא דבאמת לית לה ל"ה בעילת זנות רק היכא דאית לה ולא סמכא דעתה וא"כ הקשה הגמ' שפיר דמדנקט כל הפוחת משמע דלעולם אית לה ואפילו כפלי' לתנאי ומוכח דמשום מתנה עמ"ש בתורה ל"מ. אך לשיטת התוס' החולקים על הריב"ן מוכח לכאורה כמ"ש, ועדיין יש לראות דאיכא לאשכוחי דבעי ת"כ במתנה עמה ע"מ שתמחול לו דצריך לכפול שאם לא תמחול לא יהי' הקדושין כיון דתלה הדבר באם תמחלי ודאי צריך לכפול ואם לא כפלו אית לה ואפ"ה הוי בעילת זנות משום דל"ס דעתה, וי"ל חדא דכל הפוחת משמע שהוא הפוחת ובאומר ע"מ שתמחלי הוי היא הפוחתת ואין זה במשמע לשון כל הפוחת, גם מסתמא מתנה תנאי זה בקדושין [דבנשואין הוי ב"ז שמא לא תמחול ואין אדם עושה בב"ז] וא"כ ממ"נ אם מחלה קודם הנשואין הרי אין לה ול"ש כל הפוחת ואית לה, ואי לא מחלה ואפ"ה כנסה הרי בטל התנאי, ועדיין הדבר צריך ישוב.