חמדת שלמה חלק א נח

לאחר ל' יום הוא לענין חזרה מ"מ הא רש"י גופי' כתב דאף לענין מיתה הי' התנאי ובזה לא נחלק אדם מעולם, ולפמ"ש י"ל דחשש לדברי ר' יוחנן דמעכשיו יתחילו ויגמרו לאחר ל' יום ול"ה שיור בגט כמ"ש התוס'. ואע"ג דמת תוך למ"ד ואין גט לאחר מיתה מ"מ כיון דבשעת גרושין לא התנה על לאח"מ רק לאחר ל' יום והי' מקום לגמור הגט שוב ל"ה שיור אע"ג שמת אח"כ וע"כ צריכה חליצה ואינה מתייבמת:

והנה אחר העיון נתקשיתי בדברי הר"ן הנ"ל שכתב בפשיטות דלר"י בקדשה הראשון מעכשיו לאחר ל' והשני מעכשיו לאחר מ' דחוששין לקדושי שני ע"כ תמה עמ"ש הר"מ בסדר הזה, ולענ"ד אינו מובן לא מבעיא בלא ידע השני שקדשה הראשון לאחר ל' ושלא יכולים קדושין שלו לחול לאחר מ' יום נראה ודאי דהוי קדושי טעות דהא דעתו הי' שיגמרו ועכשיו אי אפשר לגמור שקדמו קדושי ראשון לגמור. ואפילו בידע ואפ"ה קדשה באופן זה נראה דלא עדיף מהאי דלעיל באומר כולכם דמדמי לי' הגמ' לקני את וחמור, והן לתי' הה"מ לשיטת הר"מ דאף דקי"ל קני או"ח קנה מחצה מ"מ היכא דכללם בבת אחת לא קנה. נראה פשוט דה"נ מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי ענין אחד התחלת וגמר הקדושין וכיון דהגמר לא חייל ממילא ההתחלה אינו יכול לחול, וכן לתי' הר"ן דיש חילוק בין לקנות או להקנות דלקנות לא קנה זה בלא זה ה"נ הוי לקנות וי"ל דלא קנה כלל, ולא דמי לקדשה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום דאין יכול לגמור ואפ"ה הוי קדושי הראשון קדושין, דהתם שאני דתיכף נחית לספק זה שאם יקדשנה אחר לא יגמרו קדושיו וכדאסברי' ר"י כל חד וחד רווחא שבק, משא"כ היכא דקדשה השני לאחר מ' יום וכבר קדשה הראשון לאחר ל' יום שאין מקום לקדושי שני לגמור כלל נראה לא מבעיא לשיטת הר"מ הנ"ל בכולכם דהוי קאו"ח וא"מ אחד מהם דה"נ לא מהני וכמ"ש, ואפילו להחולקים לעיל י"ל דהכא לא מהני דהתחלת הקדושין וגמרם הוי ד"א וכיון דאין יכולים לגמור אם לא ידע מקדושי הראשון הוי קדושי טעות. ואם ידע אמרינן דשיחק בה, ולפום ריהטא הוא צע"ג ע"ד הר"ן הנ"ל לפענ"ד

ועיין בכסף משנה שמחמת קושית הר"ן הנ"ל בחר לו ד"א בישוב דברי הר"מ והוא דהר"מ ס"ל דטעמא דר"י הוא משום דמספקינן בתנאי וחזרה כקושית רש"י, ותמה השעה"מ לפמ"ש הב"ש בפשיטות דאי מספקינן בתנאי וחזרה אפילו בקידש הראשון לאחר ל' והשני לאחר מ' חיישינן לקדושי שני שמא הראשון הי' כוונתו לחזרה והשני לתנאי וע"כ לאחר מ' מקודשת למפרע להשני, וא"כ לא הועיל הכ"מ בתי' א"נ דהר"מ ס"ל דמספקינן בתנאי וחזרה למה כתב כסדר הזה כקושית הר"ן, ותי' דסובר כמ"ש הרשב"א בתשובות (סימן תש"ז) דתנאי הוי לענין זה שיתחיל מהיום ויגמור לאחר ל' אם לא יחזיר [והרשב"א דקדק זה מדאמר שמואל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרו קדושי ראשון עיי"ש] וע"כ אם דעתו של הראשון הי' שיחולו קדושיו לאחר ל' והשני קידש לאחר מ' דהיינו לאחר כלות סוף זמנו של ראשון אף שהי' דעתו לתנאי מ"מ כיון דסוף סוף אינם נגמרים רק לאחר מ' לאחר כלות זמנו של הראשון ע"כ אינם יכולים לגמור שכבר היא מקודשת לראשון וע"כ שפיר דקדק הר"מ כסדר הזה. ופליאה דעת נשגבה ממני ע"ד, דאדרבא קדושי הראשון אינם חלים כיון דהשני קידש למפרע ולאחר מ' יום אגלאי מלתא שקדושיו היו מתחילים קודם קדושין של הראשון שהם לאחר ל' והוא קידש בתוך ל' ממילא גורמים קדושין אלו שלא יחולו קדושי הראשון דעכ"פ הי' התחלת קדושיו קודם קדושי הראשון, וכמו לשמואל דאמר פקעי קדושי שני אף שקדשה קדושין גמורים תוך ל' של ראשון אפ"ה כיון דלאחר ל' נגמרים קדושי הראשון והי' התחלת קדושיו קודם קדושי שני ע"כ אינם חלים קדושי השני כלל, ממילא בקידש הראשון בחזרה לאחר ל' והשני בתנאי בתוך ל' ושיגמרו לאחר מ' כיון שהתחלת קדושי השני הוא קודם קדושי הראשון כיון שקידש הראשון בחזרה הוי הראשון שני והשני הוא הראשון ודוק

ולענ"ד אפ"ל דדברי הב"ש אינם מוכרחים, דהא צריך להבין בפשטות דברי הר"ן שכ' בקידש השני לאחר כלות זמנו של הראשון א"צ גט מהשני ממ"נ אי תנאה הוי מתחילים קדושי הראשון קודם ואי חזרה הוי מתחילים ג"כ קדושי הראשון קודם, למה לא נימא שהיא חזרה מקדושי הראשון ונתקדשה להשני כיון דחזרה הוי יכולה לחזור וכמ"ש הרא"ש ורשב"א דקבלת קדושין הוי חזרה, וצ"ל דהיינו דוקא היכא שקבלה קדושין לחלוטין שפיר י"ל דהוי חזרה. אבל היכא דקבלה לאחר זמן של גמרו של הראשון י"ל שקבלה רק אם לא יגמרו קדושיו של ראשון דכ"ז שלא ראינו חזרה מוכרחת אין לומר שחזרה מקדושין של ראשון [וכן ראיתי שכתב השעה"מ ועיי"ש] די"ל דהוי כאלו קבלה אדעתא דהכי שאם יתברר שקדושין הראשונים יגמרו לא יהיו חלים קדושי השני, ולפ"ז י"ל אפילו היכא שהראשון קדשה שיחולו רק לאחר ל' והשני קדשה בתנאי לאחר מ' יום שקדושי השני חלים אח"כ למפרע מ"מ י"ל דלא קבלה רק אדעתא דהכי שלא יחולו קדושי הראשון דהיינו שיחזור בו קודם. ל' משא"כ אם לא יחזור בו ויתבררו הקדושין אדעתא דהכי לא קדשה להשני מעכשיו למשוי' נפשה הדרנא מראשון דכל כמה דמצינו למימר שלא חזרה אמרינן דל"ה חזרה וע"כ אתיין דברי הכ"מ על נכון דלפי' בהר"מ הוי כסדר הזה דוקא. שוב ראיתי בשעה"מ שסיים שם בישובו להכ"מ ע"פ שיטת הרשב"א הנ"ל כמ"ש לעיל כתב וז"ל ולפמ"ש לעיל בדעת הר"ן י"ל שפיר, ונראה שכוונתו למה שכתבתי, אך דבריו סתומים מאד דמשמע תחלה שלקח דברי הב"ש בהחלט ולפ"ז אין מקום לדברי הב"ש כלל וצ"ע, עכ"פ דבריו הראשונים מ"ש ע"פ שיטת הרשב"א אינם מובנים כלל

ובזה מיושב הקושי' שהקשה בס' בית מאיר דלמה הוצרך אביי להשמיענו בתלתא גברי דל"ח לתנאה וחזרה הא אף בתרי מצי להשמיענו חידוש זה בקידש הראשון לאחר ל' והשני לאחר מ', ולפמ"ש די"ל דלא כדברי הב"ש א"ש, וראיתי בחי' הר"י מטראני שכתב ג"כ דאביי הוי מצי להשמיענו בתרי גברי כנ"ל ובחי' פוסקים שלו כתב דאי נימא דהר"מ פסק דלא כר"י רק כרב ודלא כאביי דהיינו כתי' הכ"מ ל"ק קושית הר"ן, וצ"ל דסובר דלא כהב"ש ונמצא סותר דבריו שבחי' ודוק

ועיין בחי' מהרי"ט הנ"ל בחי' פוסקים שעמד ג"כ ליישב קושית הרשב"א למה לא ניחוש לתנאי וחזרה כיון דאנן מספקינן ותי' כעין תי' הרשב"א דאין לדקדק רק על עיקר הלשון ומהרי"ט הוסיף לומר דאי ל"ה לשון ברור ודאי יכולה לחזור משום ידים שאינן מוכיחות דקי"ל דל"ה ידים. ובכ"ז עדיין לא זכיתי להבין ממ"נ כיון דאנן עדיין מספקינן נימא דל"ה ידים דמהיכן ברור לה דהוי לשון תנאי, גם קשה למ"ש הרא"ש והר"ן לעיל (פ"ק) דמה דקיי"ל ידים שא"מ ל"ה ידים הוא משום דגרסינן בנדרים (דף ה' ע"ב) ידים שא"מ אביי אמר הויין ידים ורבא אמר ל"ה ידים וא"כ קשה על אביי דהא איהו סבר הויין ידים וצ"ע. ולענ"ד הי' אפ"ל טעמא דאביי דמאמצעי א"צ גט משום דהוי ספק ספיקא דדלמא הראשון תנאי וא"צ גט מן השני, ואת"ל חזרה דלמא השני ג"כ חזרה והשלישי בין שהי' כוונתו לתנאי בין לחזרה שוב א"צ גט מן הראשונים ואין לחוש רק דלמא הראשון חזרה והשני תנאי, ובזה מיושב קושית מהרי"ט והב"מ הנ"ל דלא מצי למנקט בשנים והשני קדשה לאחר מ' דמוכח דל"ח לתנאי וחזרה לפמ"ש הב"ש, ולפמ"ש י"ל דבשנים אף אביי מודה דחיישינן דהוי רק ספק אחד שמא הראשון חזר והשני תנאי ודוק

עוד י"ל לפמ"ש הרשב"א בתשו' והר"ן דאי תנאה הוי דוקא הוא יכול לחזור ולא היא, לפ"ז י"ל כיון דהיא קבלה הקדושין מהראשון ומהשני ולדידה ממ"נ ודאי אין לה אלא משמעות אחד ואם הבינה בראשון חזרה מסתמא גם להשני קדשה עצמה אדעתא דחזרה וממילא הוי חזרה בשלישי, וליכא למיחש דלמא היא הבינה לשון תנאי בשני והוא ג"כ הי' כוונתו לתנאי רק הראשון הי' כוונתו לחזרה, ואף שהיא ע"כ הבינה בראשון תנאי מ"מ דלמא הוא ל"ה כוונתו לתנאי וממילא אינה מקודשת להראשון וצריכה גט מהאמצעי, דז"א די"ל דלפ"ז הוי קדושי טעות כיון דהיא סברה ע"כ דלשון זה משמע תנאי ולא נתבטלו קדושי ראשון בקבלת קדושי שני אם לא יחזור ועכשיו שבאמת נאמר שקדשה בחזרה והשני בתנאי ואין ביד הראשון לקיים הקדושין וגם היא א"י לחזור מקדושי השני וכיון דמסתמא לא חיישינן לחזרה מקדושי הראשון י"ל דהוי קדושי טעות דאלו ידעה שע"י קדושין אלו יתבטלו קדושי הראשון לא היתה מתקדשת להשני וי"ל דהוי מלתא דמסתבר טובא ול"ה דברים שבלב ע"כ ליכא למיחש לתנאי וחזרה, ולענ"ד לחומר הקושיא הנ"ל אין רחוק לומר טעם הנ"ל שהם מילי דסברא ודוק

ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הכ"מ מקושית השעה"מ הנ"ל וראיתי שכבר קדמו בקושיא זו הח"מ והניח ג"כ בקושיא על הכ"מ שלא תי' כלום על קושי' דגם לדידי' קשה למה כתב הר"מ כסדר הזה, ולפ"ז י"ל נהי דהר"מ חשש לתנאי וחזרה כתי' הכ"מ וע"כ דלא אמרינן הס' הנ"ל לומר דהוי קדושי טעות