חמדת שלמה חלק א נז

מה אני בחנם [ובזה הוא דינא דמתני'] כיון שכ' אם לא יגיד וע"כ ל"ה רק פסול דרבנן, משא"כ במי שאינו קשה עליו הגדת העדות י"ל דהוי נוגע מדאורייתא ומן התורה עדותו בטל. עכ"פ מוכח מזה דאשכחן אפילו נוטל יותר משכר בטלה דלא מוכח ואפ"ה ל"ה פסול דאורייתא

אך בעיקר הקושי' נראה לכאורה ליישב בפשיטות די"ל ודאי לא נחשדו ישראל להעיד שקר בשביל קבלת פרס לעבור על לא תענה דאם יהי' מקום חשד בזה שהוא בגדר שיעיד שקר בשביל ממון א"כ אף אם לא קיבל שכר יהי' פסול כיון דחשוד לעבור על לא תענה בשביל ממון, אלא ודאי צריכין לומר דלא נחשדו ישראל ע"ז, א"כ אפילו נוטל שכר על הגדת העדות דעובר על מה אני בחנם מ"מ לא נפסל לעדות בשביל זה להיות חשוד על לא תענה, והא דנוגע פסול היינו כיון דיש לו צד נגיעה בגוף העדות וע"כ הוא בכלל עושי דבר לא מקיימי דבר ואינו בגדר עדות, וי"ל אפילו אם אומר שקר אינו בכלל לא תענה דלא הוי עד כלל: פרק האומר

דף נ"ה ע"ב מתני' האומר וקדשה לעצמו מקודשת לשני, נ"ל מדקדוק לשון המשנה דנקט מקודשת לשני ולא מקודשת סתם משמע דס"ד שתהיה מקודשת לראשון ומוכח כפי' התוס' דאמר לה תחלה שהלה עשאו שליח ואח"כ אמר ה"א מקודשת לי דס"ד לצורך משלחו קמ"ל דלא אמרינן כן, אבל לפ"מ שתי' הרשב"א והר"ן דס"ד לומר אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' הואיל ועשה שלא כהוגן עכ"פ כיון דקדשה לעצמו ולא לראשון אין מקום שתהיה מקודשת לראשון והו"ל לומר מקודשת סתם אבל לפי' הפוס' א"ש וק"ל

עיין בהר"ן שהביא דברי הירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון, השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכו', הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת כו' ופי' הראב"ד דמיירי שקדשה סתם ומחולקים בכוונה והר"ן הקשה לפ"ז למה יהי' הוא כאומר לאשה קדשתיך דמאין יודע הוא כוונתה. ע"כ פי' הוא דאומר שקדשה בפירוש לעצמו והעדים אינם זוכרים עיי"ש, ולענ"ד אינו מובן לס' הר"ן כיון דאומר קדשתיך בפי' לעצמי מהכ"ת לומר בהוחזק השליחות חזקה לראשון. ובלא הוחזק חזקה לשני דלמא ניחא לה בשני. אע"פ שהוחזק השליחות י"ל כיון שאמר אח"כ שרוצה לקדשה לעצמו דלמא נתרצה לו. גם בלא הוחזק השליחות דאמרינן חזקה לשני ומותר הראשון בקרובותיה כיון דודאי נתקדשה לאחד דלמא אין רצונה בהשני כלל, ולענ"ד נוח יותר פי' הראב"ד כיון שהודיע לה שפלוני שלחו לקדשה ואח"כ אמר ה"א מקודשת לי דיש להסתפק בלשון לי לעצמי או לצורך משלחי וכמ"ש התוס' ע"כ י"ל דבהוחזק השליחות נוח יותר לפרש לצורך משלחי כיון דהשליחות ברור מסתמא הבינה לצורך משלחי, ובלא הוחזק נוח יותר לפרש לעצמי דסברה דל"ה שליח כלל, ולענין קושית הר"ן כיון דבכוונה תליא מלתא האיך אסורה עליו באומר לעצמי כוונתי דלמא כוונתה הי' למשלחו, י"ל כיון דעכ"פ ספק הוי דלמא הי' כוונתה להתקדש כפשטות לשון לי ע"כ הוא אסור בקרובותיה מטעם שוי אנפשי' חתיכה דאסורא דעכ"פ הוי ספק איסור לדידי' והיא מותרת שאומרת ברי שכוונתה הי' לראשון, וא"ל לפ"ז דמחמת ספק איסור למה לא יהי' הראשון אסור דלמא אמירתה אמת כשם שהשליח אסור מחמת ספק, י"ל דלהראשון הוי ספק ספיקא שמא כוונת השליח הי' לעצמו ושמא כוונתה הי' לשליח, משא"כ גבי השליח ל"ה רק ספק אחד ובאומרת אינה יודעת חזקה לשני כיון דמשמעות לי הוא לעצמו בלא הוחזק ע"כ אמרינן חזקה לשני, ובהוחזק באומרת כוונתה הי' להראשון אמרינן חזקה לראשון דאז סובל יותר משמעות לי לראשון, ולפ"ז י"ל באמת דלשני מותרין קרובותי' דל"ש שוי אנפשה חד"א כיון דבכוונתה תליא ומסתמא כוונתה הי' לראשון הואיל והוחזק השליחות משמעות לי הוא לצורך משלחי, ובאינה יודעת שניהם נותנים גט כיון דברי שלו סותר החזקה והיא אינה אומרת ברי להעמיד החזקה, כ"נ לפי קוצר דעתי לפרש דברי הראב"ד ז"ל

שם במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום וכו' עד סוף הסוגיא, עיין בשעה"מ (פ"ז מהלכות אישות) שכתב להוכיח מהר"מ (הלכה י"ב) לפיכך שניהם מגרשים בין תוך למ"ד בין אחר למ"ד מוכח דס"ל כשיטת הרמב"ן דתנאי מעכשיו ולאחר ל' יום ל"ה רק לענין אם ימות ולא לענין חזרה דאל"כ למה כ' הר"מ מגרשין תוך ל' הא בחזרה לחוד סגי ממה נפשך בין דהוי תנאי או חזרה לשיטת רש"י, אבל לשיטת הרמב"ן דחזרה ל"מ אי הוי תנאי א"ש. ומזה תמה על הה"מ (פ"ט מהלכות גרושין) שכ' המגרש לאח"מ דחיישינן לומר זמנו של שטר מוכיח והוי כאומר מהיום ולאחר מיתה, ובמגרש לאחר ל' יום ומת תוך ל' צריכה חליצה דלמא הוי תנאי. ותמה כיון דע"כ לשיטת הר"מ התנאי הוי לענין מיתה א"כ במת תוך ל' ממנ"פ ל"ה גט ומותרת להתייבם עיי"ש שכ' דאף לשיטת רש"י התנאי הוי אף במיתה וכמ"ש רש"י מ"מ אפ"ל דהר"מ ס"ל דהתנאי ל"ה רק לענין חזרה אבל מדברי הר"מ מוכח דהתנאי ל"ה רק לענין מיתה וקשה כנ"ל על הה"מ עיי"ש שנדחק בישובו

והנה לפמ"ש הה"מ בישוב דברי הר"מ מ"ש דהוי ספק מקודשת דבזה יוצא כל החששות שאין חומרא גדולה מזו ויצא בזה אף ידי דברי ר' יוחנן שאמר קדושי כולם תופסין עיי"ש, ולפ"ז אין ראיה מהר"מ דהתנאי אינו מועיל לענין חזרה די"ל דהתנאי הוא רק לענין חזרה ואפ"ה צריכה גט תוך למ"ד ולא די בחזרה משום דחיישינן לדר' יוחנן דקדושי כולם תופסים ול"ה לא תנאי ולא חזרה וע"כ צריכה גט וזה פשוט, הן אמת דברי הה"מ מגומגמים קצת במ"ש עוד שם דחשש לתנאי לזה וחזרה לזה ודלא כאביי, דל"ה צריך לזה אי חשש לדר' יוחנן, עכ"פ אין הדבר מוכרח מהר"מ די"ל דחשש לדר' יוחנן וזה פשוט

אך הכ"מ תמה על הה"מ הא בדר"י איכא חומרא אם קדשה השני לאחר מ"ם יום והראשון לאחר ל' דלרב ממ"נ אינה מקודשת לשני דאי תנאה הוי זמנו של ראשון קודם ואי חזרה הוי ג"כ זמנו של ראשון קודם, אבל לר' יוחנן אף בזה חלו קדושי שניהם וכמו שתמה הר"ן בזה על הרמב"ם עיי"ש, ולכאורה הי' נלפענ"ד דאפ"ל דאף לר"י בזה לא חלו קדושי שני, דהא התוס' ד"ה כל גיטא דמשייר בה הקשו דהוי שיור בקדושין ותי' דל"ה שיור כיון שגומרין אח"כ, והקשה הרשב"א דא"כ במת הראשון קודם זמן הגמר לא להוי קדושין כלל או היכא דקידשה אחר אח"כ שלא באו קדושי הראשונים לידי גמר נימא דל"ה קדושין ואיך אומר ר' יוחנן אפילו ק' תופסין וע"כ כתב להוכיח דר"י ס"ל שיור בקדושין מהני, וליישב שיטת התוס' י"ל כיון דבשעת קדושין הי' מקום שיגמרו הקדושין שוב ל"ה שיור אף אם אח"כ נתחדש ענין שלא יכולים לבא לידי גמר מ"מ מהני התחלת הקנין וכ"נ מוכרח לשיטת התוס', לפ"ז י"ל דווקא כסדר הזה דקדושי הראשון לאחר ל' והשני לאחר כ' וכן כולם דזמן האחרון כלו קודם כלות הזמן שלפניו דבשעת קדושין הי' יכול לגמור כל צד פנויה שיש בה בשעת קדושין ע"כ ל"ה שיור דכשקדש הראשון מעכשיו לאחר ל' הי' ראוי לגמור אלו לא בא אחר וקדשה מעכשיו לאחר כ', וכן כשקדשה אחר מעכשיו ולאחר כ' הי' ראוי כל צד פנויה שבה להתקדש אלו לא בא אחר וקדשה לאחר יו"ד, אבל בקדשה הראשון מעכשיו ולאחר למ"ד ובא השני וקדשה לאחר מ' יום כיון שהי' יכול לקדש כל צד פנויה שבה אם קדשה לחלוטין תיכף או לאחר כ' יום והוא קידש לאחר מ' יום דאין מקום לחול הקדושין אז להיות נגמרים י"ל שפיר דהוי שיור בקדושין ולא מהני וע"כ אף לר' יוחנן בעי כסדר הזה ומיושב קושית הר"ן על הרמב"ם

אך לפמ"ש הר"מ שם בדין הנ"ל האומר לאשה הא"מ חוץ מראובן מקודשת מספק דס"ל שיור בקדושין הוי אבעיא דלא אפשיטא א"כ הדרא הקושיא לדוכתה דלר"י אף בקידש השני לאחר מ' יום דהוי שיור וכמ"ש לעיל אפ"ה מקודשת לשני כיון דשיור הוי ספק קדושין, ואפשר לומר דכולי האי לא חשש הר"מ להחמיר דהוי כעין ספק ספיקא דלמא כרב ודלא כר' יוחנן ואף אי נימא כר"י י"ל דלר"י גופי' ל"מ דשיור בקדושין לא מהני, אך על הר"ן צ"ע דהוא כתב בפשיטות דשיור בקדושין לא מהני עיי"ש

והנה לפי הסברא שכתבתי ליישב קושית הרשב"א על שיטת התוס' דאזלינן בתר שעת אמירה אם לא הי' אז שיור ולפ"ז נראה במגרש מכאן ולאחר ל' יום דלר' יוחנן הוי הפי' ג"כ שיתחיל מהיום ויגמור לאחר ל' יום, אם מת תוך ל' יום י"ל דאסורה ליבם אע"ג דהגרושין אינם יכולים לגמור דהא לשיטת התוס' גרושין וקדושין שוין ואפ"ה בקדשה אחר בתוך ל' יום שאין הקדושין הראשונים יכולים לגמור מהני. ה"ה נמי במת תוך ל' יום ואיני רואה מקום לחלק בין מת או קידשה אחר גם הרשב"א בחי' השוה אותם, ולפ"ז יש מקום ליישב דברי הה"מ שכתב דבמת צריכה חליצה והדבר תמוה אף אם נדחק דסובר כשיטת רש"י דתנאי דמהיום