חמדת שלמה חלק א נו

דלא נתן לה ממון, אבל אי ל"ה רק איסור לכתחלה י"ל שפיר דהוי ממון לדידי' כיון דקליש איסורו. וכמו לשיטת הפוסקים דבתרי דרבנן מקודשת, ואע"ג דרש"י ס"ל דבתרי דרבנן אינה מקודשת מ"מ י"ל דזה עדיף דל"ה רק איסור לכתחלה, ולפ"ז מוכח מרש"י להיפך דצריך להיות ממון מצד המקדש, ועיין ברש"י בגמ' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן פי' רש"י דשוה לדידי' שיכול למוכרה וגם לדידה שוה שתוכל למוכרה, מוכח דלא נחית רש"י לסברא זו דאי הוי לדידיה ממון מקודשת משום ערב כמ"ש לעיל, [ועיין בחי' רשב"א לעיל בשמעתין משום ערב ועיי"ש דצ"ל בהאי הנאה אבל היכא שמקדשה בכל המעות ל"ש עמא דערב ועיין] ומשמע מדברי רש"י אלו דצריך להיות שוה לשניהם. ונראה מזה דרש"י כתב במתני' לאלומי מלתא דמצד שניהם ל"ה רק טוה"נ, ויש ראיה למ"ש לעיל בשיטת רש"י דצריך להיות ממון מצד המקדש רק כיון שהתירו לו בדיעבד מקרי, ממון משום דקליש איסורו, ועיין עוד שם מה שתמה המ"ל ע"ד התוס' בע"ז (דף ס"ב ד"ה דתנן) כיון דכבר תי' דאסור משמע לאחרים מה הקשו תו דלמא לכתחלה אסור א"כ איך תהי' מקודשת. ולפמ"ש י"ל כיון דל"ה רק איסור לכתחלה קליש איסורו ועדיף מתרי דרבנן, ועיין חולין (דף ד' ע"ב) תוס' ד"ה מותר מיד בסה"ד, גם אפ"ל דנפ"מ שלכתחלה אסור לקבל המעות ואם קיבל מותר ליהנות, ועיין בשעה"מ שנדחק מאד בפי' דברי תוס', ולענ"ד יש לפרש כמ"ש ודוק היטב

שם מתניתין המקדש בתרומות וכו' ה"ז מקודשת וכו', לפ"מ שתי' התוס' לעיל דמש"ה א"מ בערלה משום שרוצית ליהנות כד"ה, ומיירי ע"כ שלא ידעה שהוא ערלה כמ"ש השעה"מ. ולפי זה בסיפא דמתני' דתני המקדש בתרומה מקודשת ע"כ מיירי דומיא דרישא שלא ידעה שהיא תרומה. וקשה לי לא מבעיא למה דס"ד דמשום טוה"נ היא מקודשת וקסבר טוה"נ ממון, קשה הא עכ"פ הוי מקח טעות שהיא סבורה ליהנות בכולה. ואף למה דמשני משום מתנות שלא הורמו עכ"פ הא דמי תרומה פחות מדמי חולין והוי קדושי טעות. ואף לפמ"ש לעיל די"ל שקדשה בכל דהו ואין נ"מ בדמים רק שיהי' שו"פ, מ"מ נראה דהוי שני מינים כמו יין ונמצא חומץ כיון שהיא סבורה דהוי חולין וראוים לה לאכילה ועכשיו אינה מקודשת רק בדמיהן, ואפ"ל למאי דקשיא לי לשיטת הסוברים דבתר דידה אזלינן מה מקשה הגמ' לעולא דלמא מתני' מיירי שקידש בת כהן דלדידה חזיא, אך זה ליתא דהא ארוסה לישראל אסורה לאכול תרומה כדאיתא ביבמות ארוסין פוסל ולא מאכיל, שוב ראיתי בשעה"מ שכתב הקושיא והתי' הנ"ל, אמנם צ"ע עליו דאכתי איכא לאשכוחי שקידש נערה בת כהן דהקדושין של אביה ולדידי' חזי', ואי דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות, מ"מ בדיעבד י"ל שפיר דמקודשת ולפ"ז יש מקום ליישב הקושי' הנ"ל דס"ל דעיקר קושי' הגמ' דלדידיה ל"ה ממון, אבל משום דידה י"ל דמיירי שקידש נערה בת כהן וע"כ שפיר מקודשת אע"ג דלא ידעה כיון דחזיא לי' ל"ה שני מינים, ואי משום פחת דמי תרומה מדמי חולין י"ל כמ"ש שנתרצה בכל דהו, וזה ראיה למ"ש לעיל בישוב קושית השעה"מ מבכורות. אמנם אפ"ל לפ"מ דקשיא לי לתי' התוס' שהיא סבורה ליהנות כד"ה למה לא נקט רבותא טפי דאפילו קדשה באיסורי אכילה כגון טרפות וכדומה אינה מקודשת בלא ידעה שהיא סבורה ליהנות בעין והוי כמו שני מינים, וצ"ל דעיקרא דמתני' לא נשנית רק בשביל הסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ושיעור המתני' כך הוא אע"ג דבעינא איכא לאשכוחי דא"מ כגון בלא ידעה, מ"מ בדמיהן מקודשת והוי רבותא בלא ידעה דלכתחלה אין לה לקבל חליפי איסורי הנאה כיון דלדידי' אסורין והוי קצת לפני עור ל"ת מכשול וכמ"ש לעיל דאף לדידה י"ל דאסור קבל לכתחלה, ולפ"ז כיון דהא דא"מ בלא ידעה לאו לגופא נקטי' אלא משום סיפא שוב לא קשה ממתני' דהמקדש בתרומה, דעיקר רבותא דמקודשת אי משום טוה"נ ממון אי משום מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ורבותא זו הוא בידעה, והא דלא נקט בלא ידעה אינה מקודשת דזה ל"ה רבותא כלל, רק במתני' דלעיל נקטא משום סיפא דמכרן וקדש בדמיהן, כנ"ל נכון

שם גמרא איתיבי' ר"א לעולא וכו', לכאורה אינו מובן לענ"ד קושית הגמ' לעולא מדתני המקדש בתרומה מקודשת מוכח דטוה"נ ממון, כיון דע"כ מיירי שהטוה"נ שוה לה פרוטה למה לא תהי' מקודשת בהנאה זו כיון דסוף סוף מגיע לה הנאת הפרוטה ומאי דאמר עולא טוה"נ אינה ממון יש לקיים לענין שגוף הדבר אינו שלו ונ"מ לענין בל יראה בפסח כדאיתא פ' אלו עוברין או לענין להקנות בחליפין כמ"ד רבא [פ"ק דב"מ] בסוגי' ראה אותן רצין אבל לענין קדושי אשה כיון דע"כ מיירי ששמין שהנאה זו שוה לה פרוטה למה יגרע משחוק לפני ורקוד לפני, וראיתי בריטב"א שפי' לקמן אמאי דאמר משלם לו דמי טבלו לאו פרוטת הטוה"נ לחוד צריך לשלם אלא כל דמי טבלו צריך לשלם כיון דיש לו בו טוה"נ הוי כולה דידי' וכמו מתני' דמשמע דקדשה בכולה דומיא דכהן דמקדש בכולה (דס"ל אפילו ישראל הוי דומיא דעיקר הדין דמיירי בכהן דמקדש בכולה), לפ"ז א"ש דאי טוה"נ אינו ממון אינה מקודשת כיון דקדשה בכולה, אך באמת ס' הריטב"א קשה להבין דסוף סוף אין כולה שלו, ועיין חי' רשב"א שכתב כפי' קמא שכתב הריטב"א דא"צ לשלם רק הטוה"נ שיש לו, ולפ"ז עדיין אינו מובן למה לא תהי' מקודשת כיון דהטוה"נ שוה לה פרוטה וצ"ל כיון דטוה"נ א"מ והגונב טבלו של חבירו אינו משלם רק דמי חולין הוי כלא זכתה בהכסף קדושין כיון דאם אחד חוטף ממנה פטור לשלם לה הטוה"נ ע"כ אינה מקודשת אי טוה"נ אינו ממון

עיין בשעה"מ שתמה על הפ"ח שפלפל אי מתנות כהונה מקרי טוה"נ הואיל דלא דמי לתרומה כדאיתא בבכורות (פ' עד כמה) שאינו רשאי ליקח פרוטה מישראל שיתנו לבן בתו כהן רק הוא יכול לתנו לאיזה כהן שירצה וע"כ י"ל דלא מקרי טוה"נ, והקשה הוא עליו למה לא הוכיח ממתני' דתני מתנות ומוכח דטוה"נ ממון, וצ"ע עליו דלשיטת הר"מ דפסק מתנות כהונה נגזלת ואין להכהן על המקבל כלום רק דינו עם הראשון וכן הוא בש"ע יו"ד [סימן ס"א] א"כ אין ראי' מזה דבנתן לה המתנות הוי ממון גמור, ואי דלדידי' ל"ה ממון, הא לשיטת רש"י לא אזלינן בתר דידיה, וכן מוכח למ"ש הוא בישוב דברי הר"מ בפטר חמור דס"ל דמיו אסורין וכתב הוא הטעם הואיל ושוה ללוקח אחר פדיה ע"כ לא דמי לשאר חליפי איסורי הנאה ואפ"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דלאחריני שרי ומוכח דאזלינן בתר דידה ואם כן אזדא לה הוכחת השעה"מ

שם ע"ב גמרא ורמינהו הנוטל שכר לדין וכו', עיין בתשובות מהרי"ן לב (ח"א דף כ"ג ע"א) שעמד בחקירה בנוטל שכרו להעיד שכ' הר"ן כאן בשם הרמב"ן ז"ל דאם החזיר המעות אף אותו העדות מקבלין ממנו דל"ה בכלל פסולין ומוכח דל"ה פסול דאורייתא, והקשה מהרי"ן לב למה לא יהי' נוגע ותי' שני תי' האחד דנוגע אינו פסול רק מטעם קרוב לא משום דחשדינן לי' למשקר רק דהוי גזה"כ, [וצ"ל דלפ"ז י"ל דוקא אם הוא נוגע לעיקר העדות יש לו דין קרוב אבל מה שנוטל שכר כיון דאין זה נוגע לעיקר העדות אין לו דין קרוב אבל אי הוי אמרינן דנוגע פסול משום דחשדינן לי' למשקר ל"ה מחלקינן בזה דגם בנוטל שכר איכא למיחש שאומר שקר בשביל השכר שנוטל], עוד תי' די"ל דפסול מדאורייתא משום חששא דמשקר והא דמשמע בבכורות דאינו פסול רק משום מה אני בחנם וע"כ כתב הרמב"ן דל"ה פסול דאורייתא, התם מיירי דנוטל רק שכר טרחו בזה לא הוי רק פסולא דרבנן, אבל אם נוטל יותר משכר טרחו י"ל דהוי פסולא דאורייתא ע"כ. והנה לפמ"ש התוס' בבכורות להקשות ממה דאיתא בברייתא הנוטל שכרו לדון דינו דין אלא שמכוער הדבר היינו שכר בטלה ועיי"ש במהרש"א שכתב דע"כ היינו שכר בטלה דלא מוכח דשכר בטלה דמוכח מותר אפילו לכתחלה כדמוכח בכתובות וא"כ בע"כ מתני' מיירי ביותר משכר בטלה דלא מוכח ואפ"ה ל"ה רק מדרבנן לפי' הרמב"ן, דלפמ"ש מהרש"א ע"כ ג' חלוקים דשכר בטלה דמוכח מותר אפילו לכתחלה ושכר בטלה דלא מוכח הוי מכוער הדבר אבל דינו דין, וא"כ בע"כ מתני' דקתני דיניו בטלין מוכח דמיירי בנוטל יותר משכר בטלה וע"ז תני נוטל שכר לדון ולהעיד וע"ז קאי שקלא וטריא דגמ' דפסול רק משום מה אני בחנם לא משום נוגע וא"כ מוכח דאפילו יותר משכר טרחו ל"ה רק פסול מדרבנן, ומוכח לכאורה כתי' הראשון של המהרי"ן לב דנוגע ל"ה פסול דאורייתא

אמנם נראה דיש לצייר דנוטל יותר משכר בטלה דלא מוכח ואפ"ה ל"ה נוגע, עד"מ דשכר בטלה אינו יכול להיות יותר משני דינרין לכל היותר והוא נוטל ארבע וא"כ לכאורה הוא נוגע מחמת השני דינרין, מ"מ איכא לאשכוחי שקשה בעיניו להכניס עצמו להיות עד לחוב לצד שכנגדו, גם בל"ז י"ל שקשה בעיניו להיות עד וכמ"ש רש"י בסנהדרין (ספ"ד) ושמא תאמרו מה לנו לצרה הזאת ועיי"ש בתוי"ט שכ' שלב אדם נוקף אפילו להגיד האמת שמא הוא מוטעה עיי"ש בשינוי לשון קצת, וע"כ אינו רוצה רק ע"י ריצוי כסף ולעולם יש לומר שאינו נוגע שהיה נוח לו להשמיט ולא לומר כלל רק בזה עובר על