חמדת שלמה חלק א נה

קשה הא הוי ברשותו דמדאורייתא רשאי ליהנות שלא כד"ה

ונ"ל דאפ"ל דעכשיו דכתב רחמנא תשביתו לדידן דקי"ל דהשבתה היינו ביעור מן העולם בשרפה לר' יהודה ולרבנן מפרר וזורה לרוח אם נהנה ממנו שלא כד"ה ודאי שלא קיים מצות השבת' דזה לא מקרי תשביתו מבתיכם, ולפ"ז כיון דמצות השבתה כולל שני ענינים הא' שצריך להשביתו מן העולם והשני שעי"כ אסור ליהנות אפילו שלא כד"ה מן התורה דבזה עובר על מצות השבתה, ולפ"ז שפיר דייק הגמ' דעשאן כאלו הוא ברשותו, ולא קשה דבלא מצות השבתה הוי ברשותו לענין שלא כד"ה, דמ"מ כיון דע"י מצות השבתה ממילא אסור ליהנות שלא כד"ה א"כ למה הוצרך לצוות על מצות השבתה, לא הוי לצוות רק על איסור הנאה שלא כד"ה וממילא לא יהיה ברשותו ע"כ מוכח דעשאן כאלו הוא ברשותו וע"כ הוצרך לצוות על מצות השבתה, (ועדיין צ"ע בזה מכמה טעמים כיון דהאמת הוא שאינו אסור בהנאה שלא כד"ה מצד איסור הנאה רק משום השבתה הוצרך התורה לכתוב מצות השבתה גם נ"מ לענין חצי שיעור לסברת הגאון בעל שאג"א דלענין ב"י ל"א חצי שיעור אסור מ"ה משא"כ אם הי' אסור מצד איסור הנאה הוי אפילו חצי שיעור אסור ע"כ עדיין צ"ע]. ולפ"ז אתיין דברי הש"א על נכון דא"נ דגורם לממון הוי ברשותו א"כ הוצרך לצוות על מצות השבתה דלולא זאת הוי גורם לממון, ויש לראות כיון דב"י הוי לאו שאין בו מעשה וע"כ אין לוקין וכמ"ש הר"מ רק בקונה חמץ לפ"ז י"ל דאלו הוי כתב איסור הנאה להדיא לשלא כד"ה הי' לוקה. ואפ"ל דאף עכשיו אם עושה מעשה ונהנה ממנו שלא כד"ה הוי גם לענין ב"י לאו שיש בו מעשה כיון שעושה מעשה להדיא במה שרוצה בקיומו, ועיין תוי"ט במס' מכות (פ"ג משנה ח') היה פושט ולובש וצ"ע

דף נ"ח ע"א תוס' ד"ה אלמא קסבר חשב"ע לאו דאורייתא וא"ת דמשמע דעכ"פ הוי איסור דרבנן והאיך מקדש בהם דהא אמר ר"ג אמר רב המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין, ואפ"ל קושי' זו לפמ"ש הרשב"א והר"ן למה לא תהי' מקודשת בערלה דהא אפרן מותר ותי' דמיירי שאין באפרן שו"פ והנה הא דאפר הנשרפים מותר כתבו התוס' (בסוף תמורה) הטעם כיון דמצותן בשרפה א"כ כבר נעשה מצותן וע"כ שוב אין בהם איסור וכמו דאמרינן כ"ד שנעשה מצותו אין מועלין בו, והנה חשנב"ע אי הוי דאורייתא מ"מ מדאורייתא ל"ה בשרפה ול"ש נעש' מצותן וכ"כ רש"י להדי' דאי הוי מדאורייתא היינו עיקר איסורן אבל שרפתן הוא מד"ס ולפ"ז נראה פשוט דאפר חשב"ע אסור דעדיין לא נעשה מצותן כיון דמדאורייתא ל"ה בשרפה, משא"כ אי הוי דרבנן וכיון דעיקר איסורן מדרבנן והם אמרו שיהיה בשרפה נראה ברור דאפרן מותר דהם אמרו והם אמרו, משא"כ אם האיסור הוא מדאורייתא והם אמרו שיהיה בשרפה להחמיר על ד"ת אמרו אבל לא להקל, ולפי זה יש לתרץ קושית התוס' דיש לומר אי הוי מדרבנן י"ל דמיירי שיש באפרן שו"פ ומקודשת באפרן. והא דנקט חשב"ע ולא נקט ערלה וכלאי הכרם דמקודשת, די"ל דהיא גופא קמ"ל דחשב"ע הוא מהנשרפים משא"כ ערלה וכלאים אין חידוש דהוי מהנשרפים דבזה כ"ע מודו. וע"כ הקשה הגמ' שפיר דלפ"מ דמוכח דהוי דאורייתא מדקתני וכן חי', וכיון דהוי עיקר איסורן דאורייתא, ומדאורייתא אינו בשרפה רק מדרבנן ול"ש נעשה מצותן ממילא אפרן אסור ע"כ הקשה הגמ' שפיר, וא"ל אי נימא דאפרן אסור האיך מותר לשרפן הא איתא שם בתמורה הנקברין לא ישרפו זה אינו דהכא שאני דכך גזרו חכמים אטו קדשים פסולים לשרפם ולקבור האפר (ועיין במג"א ר"ס תמ"ה), גם י"ל דס"ל כר' יהודה דאמר שם אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי, גם לפי תי' השני של הרשב"א שתי' כיון דעכשיו לא שוה כלום ומחוסר מעשה השרפה ל"ה ממון, אע"ג שבידו לא דמי לאחר שאתגייר דהתם הגוף בעולם עיי"ש, ולפ"ז נסתר התי' הנ"ל דאף דהאפר שו"פ אינה מקודשת וכדהוכיח זה ממתני' דסתמא קתני ומיירי אף שיש באפרן שו"פ, מ"מ אפ"ל דנהי דלא הוי ממון גמור מ"מ גורם לממון י"ל דהוי דסוף סוף הוא גורם לממון, ולפ"ז י"ל לר"ש מש"ה מקודשת כיון דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי שפיר מקודשת באפרן, והא דלא אשמעינן זה בערלה וכה"כ י"ל ג"כ כמ"ש לעיל דעיקרא אתי לאשמעינן דחשב"ע הוא מהנשרפים ודלא כת"ק דתמורה ומיושב קושית התוס'

אך אעיקרא דמלתא מה שהוכיחו התוס' והראשונים ז"ל מהא דרב דחיטי קורדנייתא דאפילו באיסור דרבנן אינה מקודשת, קשיא לי לפמ"ש התוס' (ריש פסחים) דאפילו חמץ נוקשה דהוי מדרבנן צריך לבער ועיין מג"א (ר"ס תמ"ב) מ"ש על הטור, ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דא"מ כיון דיש מצות ביעור מדרבנן ע"כ הכל מצווין לבערו וע"כ אינו ברשותו משא"כ משום איסור הנאה לחוד ל"ש אינו ברשותו וכמ"ש המקור חיים בסימן תל"א להשיב כן על הש"א ואף דכל אה"נ יש מצוה לקברו או לשרפו, מ"מ ל"ה מצוה מוטלת כמו ביעור חמץ, וראיה ממ"ד בב"ק (דף צ"ח) גזל חמץ ובא אחר ושרפו בפסח פטור דהכל מצווין עליו לבערו לאחר הפסח חייב למאן דס"ל דינא דגרמי משום דהיה יכול לומר הש"ל, ומוכח דאע"ג דאסור לאח"פ וצריך לבערו שלא יכשל באיסור מ"מ אין זה ענין למה שצותה התורה תשביתו ולא יראה דזה שייך לכל אדם. וע"כ לאחה"פ ל"א הכל מצווין לבערו דאין איסור בשהי', ולפ"ז אין ראיה מחמץ נוקשה דכיון דחכמים תקנו שצריך ביעור והכל מצווין לבערו י"ל מש"ה ל"ה ברשותו ואינה מקודשת, ואפ"ל דנהי דהוכיחו התוס' דאף נוקשה צריך לבער מדתני שיאור ישרף מ"מ י"ל דלאו משום דתקנו שיהי' שייך מדרבנן מצות תשביתו רק דעשהו כמו שאר אסורין שצריך לבערן כמו כל הנשרפין והנקברין וע"כ גם בזה לא אמרינן מצווין עליו לבערו, והא דאמר שיאור ישרף משמע דוקא בשרפה וזה יליף ר"י הואיל וחמץ הוא בבל תותירו משמע דהוי משום שם בל תותירו דהיינו בל יראה, י"ל דלא רצו חכמים לחלק בין חמץ לחמץ, גם שלא להחמיר בחמץ נוקשה לענין אפרן יותר מחמץ גמור דאפרן מותר למאן דס"ל בשרפה ע"כ השוו מדותיהם. גם י"ל דנ"מ לפ"מ שכתב הש"א דלענין ב"י לא אמרינן חצי שיעור אסור מ"ה ועיין בא"ח (סימן תמ"ב ס"ז) בט"ז שם דמשמע להדיא דס"ל לטעמא דב"י א"צ לבער פחות מכזית, וא"כ נ"מ בקדשה בפחות מכזית דלא שייך הכל מצווין לבערו ואפ"ה אינו יכול לקדש ע"כ הוכיחו שפיר דה"ה בכל איסורי דרבנן

עיין בשעה"מ שהקשה לפ"מ שהכריח המשנה למלך משיטת רש"י דס"ל חליפי איה"נ אסורין למחליף ואפ"ה בקידש בהם מקודשת, ע"כ לומר דא"צ להיות שו"פ להמקדש, ונ"מ בקידש באיה"נ דאורייתא לחולה שיש בו סכנה עיי"ש, והשעה"מ הקשה דלפ"ז קשה על מ"ש התוס' (פ' השוכר את הפועל ד"ה בדמיהן) לתרץ הקושי' דשוה שלא כד"ה הואיל ואינו רשאי למכרם לא הוי כסף גבי דידי', משמע דהתוס' ס"ל דבתר דידי' אזלינן והרי התוס' הביאו שם מקודם דברי רש"י הנ"ל ומשמע דאזלי בשיטת רש"י עיי"ש

והנה לפענ"ד משמע לי מדברי רש"י לקמן בגמ' אמתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות אלמא טוה"נ ממון ופי' רש"י שאין להמקדש רק טוה"נ ליתנו לכהן וגם היא אינה יכולה ליהנות רק ליתנו לכהן ואין לה רק טוה"נ, ומדכתב רש"י שאין לו רק טוה"נ מוכח דגם בתר דידי' אזלינן דאל"כ הוי שפת יתר מ"ש רש"י דלדידי' ל"ה רק טוה"נ ומ"ש רש"י דגם לדידה ל"ה רק טוה"נ ולכאורה מוכח מדידי' דטוה"נ ממון אם נימא דלדידי' בעי ג"כ ממון מזה אין ראיה די"ל לאלומי הקושיא כתב רש"י כן דאפילו אם תרצה לדחות דלא אזלינן בתר דידי' מ"מ גם לדידה ל"ה רק טוה"נ אבל אי נימא דלדינא ס"ל לרש"י דלא בעינן לדידי' שם ממון הוא שפת יתר ברש"י מ"ש דלדידי' ל"ה רק טוה"נ הן אמת ראיתי בשעה"מ שהוכיח להיפך מדברי רש"י אלו מדכתב וגם היא אין לה רק טוה"נ מוכח דבתר דידה אזלינן, ולא ידעתי לפ"ז מאי בעי רש"י במ"ש דלדידיה ל"ה רק טוה"נ

ואפ"ל דהוצרך רש"י לומר דלדידי' ל"ה רק טוה"נ לאפוקי אי הוי לדידי' ממון גמור והוא מקדשה בו אע"ג דלדידה ל"ה רק טוה"נ מ"מ היתה מקודשת מדין ערב כמו תן מנה לפלוני כיון דעל ידה מוציא ממון מרשותו עכ"פ נ"ל דאין ראיה גמורה מזה די"ל כמ"ש. והנה הרא"ש תמה על רש"י דהוצרך לחלק בין קדושי אשה לשארי דברים וכתב הרא"ש דלא הוצרך לזה די"ל אף שארי דברים מותרים לו בדיעבד עיי"ש, ע"כ נ"ל די"ל לעולם דרש"י ס"ל ג"כ שצריך להיות שוה כסף להמקדש רק די"ל לענין קדושי אשה כיון דשייך לומר משום פו"ר או דל"ה הנאה גמורה כמ"ש התוס' בע"ז ע"כ נהי דלכתחלה לא רצו חכמים להתיר לו הנאה זו וכמ"ש המשנה למלך לתרץ ע"מ דלא חילק הגמ' בנדרים על מכרן וקידש בדמיהם דקדושי אשה שאני דסוף סוף אין ראוי להקל בכך לכתחלה, עכ"פ י"ל דלא הטילו חכמים איסור דיעבד ע"ז וכיון דקליש איסורו ואם רוצה לעבור על איסר של לכתחלה הוי ממונו לענין קדושין ע"כ מקרי ממונו ומתקדשת בזה, וע"כ הוצרך רש"י לחלק בין קדושי אשה לשאר דברים דמשמע לי' דחליפי איסורי הנאה אסורים בדיעבד למחליף וע"כ ל"ה ממון לדידי' ואינה מקודשת