חמדת שלמה חלק א נד

דר"מ קיימינן דאמר אדם מקנה דשלב"ל עיי"ש, ולפענ"ד י"ל כיון דאף לר"מ קודם שבא לעולם יכול לחזור בו כדאיתא בב"מ פ' איזהו נשך (ס"ו) וא"כ אין המתנה חל עד שבא לעולם דהוי סמדר, ע"כ לר"י דסמדר הוי פרי י"ל דאין רשאי ליתן לו קודם כיון דסוף סוף אין המתנה חל עד שיעשה פרי, ועיין ש"ע חו"מ (סימן ר"ט) דבחנטו שוב לא מקרי דבר שלב"ל וכ"כ רש"י בב"מ (פרק איזהו נשך) וצריך עיון מסוגיא זו

דף נ"ו ע"ב מתני' המקדש בערלה וכו', הקשו התוס' הא שרי ליהנות שלא כד"ה ותי' חדא דל"ה שו"פ שלא כד"ה עוד תי' דכוונתה ליהנות כד"ה וע"כ לא סמכא דעתה והוי קדושי טעות, וכתב השעה"מ דלפ"ז צ"ל שלא היתה יודעת שהוא ערלה, והקשה מסוגי' דבכורות (דף יו"ד) דמקשה התם לר"י תיקדוש במה דביני וביני בפטר חמור כיון דיכולה לפדותו בכ"ד וכ' דלפ"ד התוס' דמיירי בלא ידעה שהוא איסורי הנאה הא הוי קדושי טעות שסבורה שיכולה ליהנות בכולה, וסיים שהיא קושיא חזקה ונדחק בישובה עיי"ש, ולכאורה אפ"ל בפשוט למה דאיתא פ"ק דפסחים (דף ד') המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק דל"ה מקח טעות אפילו היכא דיהבי אגרא דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני', ה"נ אפ"ל כיון דפדיון פטר חמור הוא מצוה ניחא לה למעבד מצוה בממונה ול"ה מקח טעות בשביל זה. אך לפמ"ש הר"ן שם בשם י"א דצריך להחזיר לו הדמים וכ"פ הרמ"א בש"ע א"ח (סימן תל"ז סעיף ג') עיי"ש במג"א דל"א ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' רק במיד דל"ה חסרון כיס ע"כ כאן שפיר הוי קדושי טעות, ואף לפמ"ש הר"ן שם דא"צ להחזיר הדמים, היינו כמו שביאר הר"ן שם משום דאמר לא בעינא למעבד מצוה ואין כאן תביעת ממון, משא"כ הכא דבלא פדיה אינו שוה כלל ויש לה דין ממון על המקדש דאלו מכר לאחר הפטר חמור הי' צריך להחזיר להלוקח דמי הפדיון ולענין קדושין אף אם ירצה להחזיר ל"מ דהוי קדושי טעות כאלו קדשה במנה ונמצא מנה חסר דינר, אך עכ"ז אין הדבר ברור בעיני לשיטת הר"ן כיון דסוף סוף אינו צריך להחזיר הדמים ואפ"ה ל"ה מקח טעות משום ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' אפילו במקום פסידא, א"כ י"ל היכא דל"ש חזרת דמים כגון בקדושין דאי נימא דצריך להחזיר הוי קדושי טעות י"ל דמקודשת בלא חזרת דמים דלא מצאה הקפידה מקום לנוח לבטל הקדושין משום ניחא לי' למעבד מצוה בממוני' והדבר צ"ע

והנה לפי תי' השעה"מ במה שרצה להסתייע תי' התוס' דקשי' מלישנא קמא דהתם דמשמע כר"י אתי' בפשיטות הא קשה תקדש במה דביני ביני וע"כ כתב דהלשונות מחולקים, דל"ק סובר דלכתחלה מותר ליהנות שלא כד"ה וע"כ מיירי ע"כ בלא ידעה ואפ"ה אינה מקודשת דסברה שיכולה ליהנות כד"ה וע"כ א"ש לר"י דאינה מקודשת במה דביני ביני עיי"ש, והנה עדיין אינו מובן לפ"ז מה קאמר דאתי' כר"י ולא כר"ש נהי דלר"ש מותר בהנאה מ"מ ודאי מצות פדיה רמי' עליה וכיון דלא ידעה וסבורה שיכולה ליהנות ולא תצטרך לפדיון כלל למה לא יהי' קדושי טעות, ולשיטת הר"ן א"ש כיון דניחא לאינש למעבד מצוה בממוני' ל"ה קדושי טעות דכיון דמותר ליהנות בלא פדיון הוי רק כמו בדיקת חמץ דהוי רק מצוה דרמי' עלי' ושייך ניחא לאינש למעבד מצוה בממוני'. משא"כ לר"י כיון דאסור ליהנות ויש מקום לתבוע הממון כיון דבלא פדיון אסור ואינו שוה כלום ע"כ שפיר י"ל דהוי קדושי טעות ע"פ הסברא שכ' לעיל די"ל בזה מודה הר"ן דהוי קדושי טעות, ולפ"ז י"ל דגם בלישנא בתרא מיירי בלא ידעה ואפ"ה מקשה הגמ' לר"י תקדש במה דביני ביני לפי הצידוד שצדדתי לעיל דאף בזה שייך לומר ניחא לאינש וכו' דסוף סוף לא ניתן ליתבע וכיון דעי"ז יתבטלו הקדושין שייך לומר ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' עכ"פ מוכח מזה שיטת הר"ן דאמרינן ניחא לי' וכו' אפילו במקום הפסד ממון

אמנם לענ"ד היה נראה דאפ"ל בקושי' הנ"ל בפשיטות דהא דכתבו התוס' שסבורה ליהנות כד"ה לאו משום דשלא כד"ה לא שוה כ"כ דמי לא עסקינן שלא ידעה כלל כמה פירות נותן לה כגון שקדשה בכלכלה או שלא ידעה שוין והוי כאלו אמרה בכל דהו רק דאפ"ה אינה מקודשת כיון שאינה יכולה ליהנות כד"ה הוי יין ונמצא חומץ דהוי מין אחר לגמרי, וכן משמע מלשון התוס' דלאו משום שאינו שוה כ"כ רק עיקר הקפידא שסבורה ליהנות כד"ה. ולפ"ז הקשה הגמ' שם שפיר לר"י תיקדוש במה דביני ביני ואי משום דלא ידעה שהוא פטר חמור ואינו שוה כ"כ כמו שסברה הא מתני' מיירי בכל גווני אפילו בכל דהו ובזה אין החסרון רק דאין שוה כ"כ ולא שייך דהוי שני מינים וא"ש, ולא מוכח הסברא הנ"ל שכתבתי דלשיטת הר"ן אף בזה שייך לומר ניחא למעבד מצוה בממוני', אמנה עיקר דינו של הר"ן יש להוכיח דניחא למעבד מצוה בממוני' אפילו במקום פסידא מקושי' השעה"מ אליבא דלישנא קמא האיך ניחא לר"י תיקדוש במה דביני ביני וצ"ל דלישנא קמא הוי סבר דמיירי בלא ידעה וע"כ הוי קדושי טעות מחמת שאינו שוה כ"כ וכמו שסובר השעה"מ בפשיטות, וקשה א"כ אף לר"ש ניחא כיון דסוף סוף מצוה רמי' עלי' לפדות, ומוכח כשיטת הר"ן דניחא לאינש למעבד מצוה אפילו במקום פסידא, ולישנא בתרא י"ל דסובר דמתני' מיירי בכל דהו, ובערלה אינה מקודשת מחמת דהוי שני מינים כמו יין וחומץ וכמ"ש לעיל

וראיתי בחי' רשב"א שתי' על הקושי' הנ"ל דאפילו כר"י לא אתי' משום דתקדש במה דביני ביני ותי' שני תי' דסוגי' זו סמך על סוגי' דבכורות דמיירי דאינו שוה אלא שקל וס"ל כר' יוסי בר"י, ולענ"ד קשה דא"כ אף לר"ש במאי תקדש כיון דעכ"פ צריכה לקיים מצות פדיה, ולכאורה ק"ל על סוגיא דשם ג"כ דאמר לעולם ר"י ולפ"ז י"ל דאתי' אף כר"ש, מיהו זה י"ל דדחיקא לי' לומר דגם ר"ש ס"ל כריב"י וניחא לי' לומר דר"י כברי' [ותו דהא איתא להדי' בברייתא ר"ש אומר המקדש בפ"ח מקודשת כדאיתא לקמן, ואע"ג דגמ' לא מקשה מברייתא זו מ"מ התרצן דשם הוצרך לשנוי ר"י כי היכא דלא תקשי מברייתא זו ודוק] אבל הכא להקשות בפשיטות מתני' דלא כר"ש הא מצי אתי גם כר"ש לפ"ז, גם לתי' השני שתי' הרשב"א דמיירי שקדשה בכולה וע"כ שאינה ידעה שהוא פטר חמור קשה ג"כ דאף כר"ש מצי אתיא כיון דעכ"פ צריכה לפדות הפ"ח, ולפמ"ש א"ש די"ל דלעולם דלא ידעה ואפ"ה א"ש לר"ש דניחא לה למעבד מצוה בממונה וכמ"ש לעיל, מיהו נ"ל דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוני' לא שייך רק בפחות מכדי אונאה רק דנימא דהוי מקח טעות מצד התנאי שהשפירו בחזקת בדוק בזה שפיר י"ל ניחא לי' למעבד וכו' אבל אם הוא יתר מכדי אונאה, הגע בעצמך שצריך ליתן בשביל בדיקת חמץ יותר משכירתו וכי נימא בזה ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני', ולפ"ז ע"כ לומר לפי אוקימתא דהכא דס"ד קודם עריפה ודלא כר"ש משום דס"ל דמצי לפדות בכל דהו וע"כ שייך לומר ניחא לי' למעבד מצוה בממוני' ודוק וצ"ע בכ"ז וה' יגיה חשכי ויאיר עיני במאור תורתו

והנה מדברי תוס' אלו שהקשו שראוי ליהנות שלא כד"ה מוכח דס"ל דמה שהותר שלא כד"ה מקרי ממון, והרשב"א והריטב"א שתי' דשלא כד"ה אסור בהנאה מדרבנן רק במקום חולה שרי ואפילו אם היא חולה כתב הריטב"א דמ"מ כיון שהוא אינו רשאי למכור וליקח ממון בשביל זה לא מקרי ממון אצלו, [ועיין משנה למלך (פ"ה מהלכות אישות) שכ' להוכיח מדברי הריטב"א אלו דאף למקדש צריך להיות שוה כסף וכבר כ' לעיל כמה פעמים שכן משמע מתוס' במתני' דהמקדש בחלקו, אך ממ"ש רש"י דאיסורי הנאה אסורים דמיהם למוכר ואפ"ה אשה מתקדשת בהן כיון דלדידה שוה כסף מוכח דלא כסברא זו רק דאזלינן בתר דידה עיי"ש]. עכ"פ היוצא מזה דמידי דשרי שלא כד"ה מוכח דס"ל דמקרי ממון, וצ"ע לפ"ז מדאמר חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו מדכתב רחמנא לעבור על בל יראה, ולפ"ז האיך מוכח הא אלו לא הי' מצוה לבער הי' מותר ליהנות שלא כד"ה ושפיר הוי ברשותו ע"כ צוה הכתוב לבער, ולומר דמש"ה מקרי אינו ברשותו הואיל דצוה הכתוב לבער, ובזה הי' נדחה ראית הגאון בעל שאגת ארי' זצ"ל (סימן ע"ז) דאין ביטול מועיל לחמץ שקבל עליו אחריות כיון דל"ה רק גורם לממון וחמץ לאח"ז מקרי ג"כ גורם לממון לדידן דקיי"ל כר"ש, ורציתי לומר דמש"ה אינו ברשותו הואיל וחייב לבער וע"כ שוב ל"ה גורם וכ"מ אח"כ בספר מקור חיים לדחות בזה הוכחת השאג"א. אך באמת נראין דברי הש"א נכונים דאי נימא דמש"ה הוי א"ב הואיל וצוה הכתוב לבער א"כ מנ"ל דעשאן כאלו הוא ברשותו מדצוה לבער הא הוצרך לצוות לבער דלולא זאת שפיר הוי ברשותו, ולומר כיון דיש מצות עשה תשביתו שוב לא הוצרך להוסיף איסור לאו כיון דממילא אינו ברשותו אך זה אינו מוכרח כיון דסוף סוף הוצרך להזהיר על ההשבתה אין ראיה ממה דהחמירה התורה בלאו אם אינו משביתו דכיון שכ"ז שאינו רוצה להשביתו ממילא הוי לדידי' גורם לממון, וכבר כתבתי זה זמן רב בחי' פסחי' שאין לדחות בזה דברי הגאון הש"א, אך הקושי' הנ"ל קשה אי נימא דרק מצד איסור הנאה אינו ברשותו