חמדת שלמה חלק א מט

מדוקדק, וע"כ נראה דאפ"ל דבאמת כיון דלא נחית לקדש בנייר היה ראוי מצד הסברא לומר דאין כוונתם על הנייר, אך כיון שהיא כבר ספק מקודשת ואגידא בי', ולכאורה נראה נהי דוודאי אם אין רוצה לקדשה קדושין גמורים צריך להוציאה בגט ואם אין רצונו ליתן לה גט צריך לקדשה קדושין גמורים, מ"מ אין יכולים לכופו לקדשה בכסף דווקא ויכול לקדשה בשטר ואם אינה רוצה תשב עד שתלבין ראשה כי הוא יכול לומר שאינו רוצה לקדשה בכסף, וע"כ ודאי נוח להם יותר שתהי' מקודשת קדושין גמורים במידי דאפשר בהאי מעשה דקדושין, ואם השטר פסול מספק וע"כ יהיו אגודים זה בזה ע"כ רוצים ודאי שתתקדש במה דאפשר, ועל כן א"ש לשון הגמרא רבנן ספוקי מספקא להו הלכך שמין את הנייר כיון דבלא זה הוא ספק מקודשת, וע"כ א"ש דהר"מ השמיט דין דשמין את הנייר, דהוא מיירי לדידן דבלא שומת הנייר אינה מקודשת כלל ע"כ לא שמין את הנייר ועיין

עיין בלח"מ שם (פ"ה) מ"ש על הר"מ בארוח לה זימנא למה ל"ה רבית גמור כיון דהתנה עמה בשעת הלואה, וכבר כתבתי לעיל בעז"ה בזה טעם למה ל"ה רבית גמור, ושוב נ"ל מדוקדק לשון הר"מ שכתב המקדש בהנאת מלוה מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הא"מ לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהי' בידך כך וכך ימים ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני ה"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות כן מפני שהוא כרבית, ע"כ לשון הר"מ ז"ל, ולכאורה קשה לי על לשון הר"מ שכ' הלוה לה עתה ואמר לה הא"מ בהנאת זמן שארויח לך ולמה לא אמר כפשוטו שהלוה עתה וממילא מסתמא יש זמן להלואה כדקיי"ל סתם הלואה ל' יום וקדשה בהנאה זו ולמה כפל הר"מ שהלוה לה עתה והרויח לה זמן, ואמת שלשון הגמ' הוא ג"כ דארוח לה זימנא, אך לפי' הר"מ על לשון הגמ' גופי' קשי', וגם מ"ש שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש עד סוף הזמן שקבע הוא לכאורה מיותר רק הו"ל לומר שיש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו, ע"כ לבי אומר לי דכוונת הר"מ הוא כך כיון דפסק בהלכות מלוה שאם קצץ לאחר ההלואה ל"ה רבית קצוצה משום דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך דהקפידה התורה רק על שעת הלואה, ולפ"ז י"ל דאם המלוה מלוה לו המעות על משך זמן מה או בסתם הלואה בלא רבית רק שמתנה אם תרצה להחזיק המעות יותר מזמן ההוא יתן לו כך וכך י"ל ג"כ לדעת הר"מ ורבותיו דל"ה רבית קצוצה כיון דעיקר ההלואה נעשה בחנם רק מה שנותן לו הרחבת זמן כך וכך ימים ע"כ בשביל זה נותן לו אבל לא בשביל עיקר ההלואה וגם זה אינו בכלל את כספך לא תתן לו בנשך דעיקר נתינה ל"ה בנשך. ואפשר דזה עדיף טפי ממה שקוצץ לאחר הלואה דשם הוי נתינה חדשה ונעשה כל הענין בשביל הריבית אבל בזה עיקר הנתינה ל"ה בשביל הריבית וע"כ ל"ה רבית קצוצה, וע"כ א"ש לשון הגמ' דארווח לה זמנא, והר"מ ביאר הענין היטב שהלוה לה עתה ר' זוז והיינו בסתם הלואה רק שאמר לה הא"מ לי בהנאת זמן שארויח לך והיינו נוסף על סתם הלואה וכיון דעיקר הלואה ל"ה ברבית ל"ה רבית קצוצה כשיטת הר"מ ורבותיו הנ"ל, וא"ל כיון דע"כ מיירי שמלוה לה עתה אף בלא קדושין רק שמקדש אותה בהנאת הרחבת זמן למה לא יהיה כמקדש במלוה כיון דבלא זה יהיה המעות בידה, אמנם נראה ברור דלא דמי לאומר לה כשכבר המעות בידה דל"ה הנאה חשובה וכמ"ש לעיל משא"כ במה שמקבלת המעות אדעתא דהכי שיהיה בידה כך וכך ימים בזה מקבלת הנאה גמורה כמו שביאר הר"מ כדי שתוכל להשתמש עם המעות עד זמן הנ"ל ואדעתיה דהכי מקבלת המעות שפיר הוי הנאה חשובה שתתקדש בו כנ"ל נכון ובזה מדוקדק מאד לשון הר"מ. אבל באומר לה בשעת הלואה שתתקדש בשכר גוף המלוה שמלוה לה י"ל דהר"מ מודה דהוי רבית קצוצה

עיין ח"מ וב"ש שהעתיקו מתוס' רי"ד דבאומר לה בשכר שאעשה לך צריך לומר לה אח"כ כשנגמר הרי את מקודשת במה שעשיתי עמך דדבור הראשון לא מהני וכתב הח"מ דצריך ראיה לדין זה. ולענ"ד מדברי חי' רשב"א מוכח להיפך. במ"ש אמאי דאמר בגמ' מאי ממון אילימא באותו ממון וכו' במאי מיקדשא וכתב דהיינו טעמא משום דמסתמא אינה מרוצה כ"ז שלא הגיעה וע"כ וודאי הי' כוונתה שלא תהי' מקודשת רק כשיחזור לה, ואי נימא כדברי התוס' רי"ד דלאחר שנגמר אומר לה הרי את מקודשת במה שעשיתי וע"כ שהיא אומרת הן. הרי רואה שנגמר ואינו מחזיר לה וא"כ ע"כ כוונתה שתהי' מקודשת אף אם ישאר החפץ בידו, וצ"ל דתוס' רי"ד ס"ל כתי' השני של תוס' ב"ק (דף צ"ט) דמש"ה אינה מקודשת כיון דעדיין אינה חייבת ליתן לו ולא מהני ריצוי שלה. עכ"פ לתי' הראשון של תוס' ולתי' רשב"א נראה מוכח דלא כתוס' רי"ד הנ"ל

דף ג' סוגיא דסבלונות, מה שנ"ל בישוב איזה דברים בקצרה, עיין בהרא"ש שכתב ממאי דאמר רבה ומותבינן אשמעתין משמע כפי' רש"י דחששא דסבלונות שהם עצמם קדושין, ולכאורה אין הבנה לדבריו [וכן הקשה בפ"י] ועדיין לא עיינתי במ"ש בזה, ולענ"ד כוונתו כך דהא צריך להבין על רבה דקארי לה מאי קארי לה הא במתני' תני להדיא שמחמת קדושין הראשונים שלח, וצ"ל דרבה ס"ל דוודאי אין סברא לומר שאינו יודע כלל שיש מקום ספק בקדושין, וראיה דהא תנא בברייתא ואם בעלו קנו ועיין חי' רשב"א שכתב הטעם דביאה אינה עושה על הספק ומוכח עכ"פ דוודאי לא ברירא לי' דהוי קדושין רק דהואיל דהוי רק ענין ממון שלוח הסבלונות זה עושה על הספק, וס"ל לרבה דזה שייך אי נימא דסבלונות סתם ל"ה קדושין מטעם שלא פירש וכס' התוס' ע"כ שפיר אמרינן דל"ה קדושין, אבל אי נימא דהיכא דיש קצת ראיה כגון שדיך שפיר מצי להיות קדושין אע"ג שלא פירש מהכ"ת נימא דלא כיון לשם קדושין כיון דיודע שהקדושין הראשונים אינם קדושי ודאי, וע"כ הוכיח מזה דסבלונות ל"ה חשש קדושין מטעם שלא פירש וכמ"ש התוס', אבל אי נימא דהחשש הוא שמא קדשה כבר והיינו שאין דרך לשלוח סבלונות אא"כ קדשה. ע"ז לא קשה כלל ממתני' דמהכ"ת לחוש שקדשה ואי משום שלוח סבלונות י"ל שמחמת קדושין הראשונים שלח כדתני להדיא כנ"ל נכון, וארווחנא בזה די"ל רש"י ס"ל ג"כ חששא דתוס' דאיכא למיחש שקדשה כבר ואפ"ה הי' צריך רש"י לומר דמיירי בשדיך והחשש הוא דהסבלונות עצמם קדושין משום דקשיא ליה קושי' הרא"ש וע"כ מוכח דרבה מיירי אפילו ידעינן שלא קדשה קודם אבל היכא דלא ידעינן י"ל שפיר דחיישינן שמא קדשה כבר, ומיושב מה שהקשו על רש"י דהאבעי' דהוחזק שטר כתובה בשוק ל"ה מעין חששא דסבלונות, ולפמ"ש א"ש דס"ל לרש"י בפשיטות דאיכא למיחש ג"כ שקדשה כבר, רק דרבה מיירי בכל גוונא אפילו היכא דידעינן שלא קדשה כבר, וע"כ החשש הוא שמא הסבלונות הם קדושין, וראי' לזה, מדאמר ומותבינן אשמעתין כנ"ל, והנה הרי"ף לא העתיק במתני' שמחמת קדושין ראשונים שלח, ונראה שלא הי' כן בגירסתו וכן משמע ממאי דכתב בגמ' מאי טעמא דהני סבלונות מחמת קדושי קמאי נינהו וקדושי קמאי לית בהו מששא, ודברים אלו נראה שהם מועתקים מהתוספתא שהביא הר"ן שם, וכן משמע מדברי הר"ן קצת שלא הי' בגי' המשנה, ולפמ"ש הדבר מוכרח לומר כן לשיטת הרי"ף דס"ל כפי' התוס' דחיישינן שמא קדשה כבר וקשה קושי' הרא"ש ממ"ד ומותבינן אשמעתין, אבל אי נימא שלא הי' גי' הרי"ף במשנה שמחמת קדושין ראשונים שלח י"ל דהוי פשיטא לרבה דלא טעי וכקושית הר"ן שם מהא דבעלו קנו וע"כ הוי סבר דהטעם הוא דלא חיישינן כלל לסבלונות =אפי' היכא דליכא למתלי שמחמת קדושין הראשונים שלח. וא"ל לפ"ז למה לא תני בפשיטות במתני' דל"ח לסבלונות ולמה נקט דווקא היכא שקדשה כבר. אך זה צריך ליישב בלא זה בגמרא. וצ"ל דאתי לאשמועי' אע"ג דנחית לשם קדושין אפ"ה לא חיישינן, ואביי שני לי' התם כדקתני טעמא כוונתו על הברייתא שהביא הר"ן ז"ל, אבל במתני' נראה דבגי' הרי"ף ל"ה כתב שמחמת קדושין הראשונים שלח

ונראה דלשיטת רש"י דס"ל דחשש סבלונות שהם עצמם קדושין וע"כ צ"ל כיון דשדיך וגם הסבלונות עצמם מוכיחים שהם דורונות שדרך החתן לשלוח לארוסתו ע"כ הוי כמו מענין לענין, לפ"ז נראה דע"כ גרסינן ל"צ דרובא מקדשי והדר מסבלי כמ"ש הר"ן שכן הוא גירסת רש"י דבמיעוט מקדשי והדר מסבלי אבל רובא מסבלי והמ"ק מהכ"ת תהי' אצלה שלוח הסבלונות לשם קדושין דנאמר דהוי כמו מענין לענין דמסתמא היא תולה ששולח לה לשם סבלונות כיון דרובא הכי עבדי דבשלמא לפי' ר"ח דחיישינן שקדשה כבר שפיר י"ל משום חומר א"א חיישינן שהוא מן המיעוט כמו במים שאל"ס וכמ"ש התוס' וא"כ ודאי כבר קדשה, אבל לשיטת רש"י נהי שהוא מן המיעוט מ"מ אין כאן דבר ברור שיהא שלוחו סתם לשם קדושין דלהוי כמו מענין לענין, ועיין בתוס' שכתבו דמש"ה כ' רש"י דמיירי בשדיך דאל"כ מנא ידעה, ואי רובא מסבלי קודם עדיין לא מהני שדיך דמהכ"ת להחזיקו שהוא מן המיעוט