חמדת שלמה חלק א מה

הוא ותמהו על הר"מ שפסק כסתמא דמתני' ואיהו פסק דלא כר"ש ותי' הכ"מ דס"ל ראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין, ולענ"ד אפ"ל דוודאי מצד הסברא הו"מ לחלק דבקדושין כל כמה דמצינו למימר שדעתו שתתקדש בכולם מהכ"ת לומר שכוונתו דווקא שתתקדש בכל אחד בפ"ע, ולא דמי לשבועה די"ל לאלומי הדבר כוונתו לישבע על כל אחד בפני עצמו, וע"כ אין ראיי' משם לקדושין וכמ"ש הכ"מ, והא דאמר רבה מאן תנא ר"ש הוא י"ל דזה הוא רק לאוקימתא דרב ושמואל דס"ל הי' אוכלת ארישא קאי וקשי' לדידהו קושי' הגמ' דסוף הסוגיי' הניחא וכו' הכא כללא תני פרטא לא תני וצריך לשנויי הא מני רבי היא ומוכח דאף בקדושין הוי פרטא כמו בשאר ענינים וע"כ קאמר שפיר מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש הוא, וי"ל דקושי' הגמ' מאן תנא לאו סתם גמרא קאמר לה רק רבה דאמר ר"ש הוא וכמ"ש התוס' כמה פעמים כעין זה ומהם בר"פ אלו מציאות וכמה א"ר יצחק] דאיהו אזיל בשיטת רב ושמואל ולדידהו מוכח דקדושין דמי לשאר ענינים, אבל לתי' דרב אמי אין הכרח לזה ושפיר יש לקיים סתמא דמתני' אף לדידן וכמ"ש הכ"מ, ועיין בפ"י בסוגיי' דהמקדש במלוה לקמן כעין סברא זו דבקדושין ניחא להו במאי דאפשר

ע"ב תוס' ד"ה וש"מ מעות בעלמא חוזרים, נ"ל להסביר סברת התוס' מ"ש דאלו מעות מתנה ל"ה מקדש במלוה, היינו דהא דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום שכבר נעשה מלוה אצלה ואינו נותן לה דבר מחודש, אבל בדבר הגורם שלא תהי' חייבת בזה מקודשת וכמו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף דמקודשת בעשה לי שירים לקמן, וע"כ ה"נ למ"ד מעות בעלמא חוזרים וא"כ כשאכלה ראשונה כבר הי' אצלה בגדר מלוה דאם יחזור בו המקדש תהי' צריכה לשלם ע"כ הוי מקדש במלוה וע"כ צריך שיהא באחרונה שו"פ, אבל למ"ד מעות מתנה ואלו הי' הוא חוזר הוי מעות מתנה רק אם היא חזרה צריכה לשלם א"כ לא נעשה עדיין מלוה אצלה כיון דנטלתה לשם קדושין ובדידה תלי' הדבר ע"כ לא נעשה מלוה עדיין והוא פשוט, ועיין לקמן בהר"ן (ר"פ האומר) גבי נתאכלו המעות שכתב להדיא כמו שכתבתי

דף מ"ז ע"א סוגיא דהמקדש במלוה, עיין במשנה למלך (פ"ה מהלכות מלוה) שהעלה בהלוה לו וקצץ לו שימחול הלוה מה שחייב לו המלוה דהוי ריבית קצוצה, ואע"ג דפורע חובו של חבירו פטור ונראה דל"ה הנאה מ"מ היכא דקצץ חזינן דהוי הנאה, וכתב ראיי' מקדושין דלולי דלהוצאה נתנו הוי מקודשת מוכח דהוי הנאה והא דאינה מקודשת היינו שאין המעות בעין ועכשיו כבר הוציאה המעות עיי"ש שהאריך בזה, ולענ"ד נראה דאין הראיי' מקדושין מוכרחת דוודאי אי מלוה לאו להוצאה ניתנה ואם המעות בעין הוי כמו פקדון אצלה פשיטא דהוי הנאה דהא נותן לה כעת המעות בעין במתנה רק הואיל ומלו' להוצאה נתנה ואין לו רק תביעה עליה י"ל דל"ה הנאה. אמנם מצד הסברא וודאי נכון הואיל וחזינן דהתנה שימחול לו המעות הלואה וודאי דאחשבי' להנאה וע"כ הוי רבית, ובקדושי אשה הא דאינה מקודשת י"ל דהיינו טעמא כיון דאין עיקר הקדושין בשביל הנאת הפרוטה, רק שרוצה להנשא דטב למיתב טן דו רק דגזה"כ הוא דאינה מקודשת בריצוי לחוד וצריך קנין אחד מג' דרכים שהאשה נקנית בהם וא"כ במלוה כיון דאינו הנאה ברור' הואיל ואין נותן לה כעת וכמו בפורע חובו י"ל דלמא לא נחשב אצלה הנאה והא שמרוצה בקדושין היא בשביל שרצונה להתקדש ועיין מ"ש הר"ן בקדשה בפחות משו"פ אי מציא אמרה לדידי שוה היכא דאין העדים יודעים שדרכה להתייקר, ואע"ג דחזינן שקבלה לשם קדושין ואשה בפחות משו"פ ל"מ נפשה, ע"כ דה"ט דאמרינן אולי רצונה לא בשביל הנאת כסף כלל] ודוק

ולפ"ז נראה טעם נכון למ"ש הר"מ דבמלוה אינה מקודשת ובמכר קנה וצריך להבין החילוק, ולפמ"ש הנה נכון דבמכר כיון שמוכר חפץ שלו בשביל מחילת המלוה הרי חזינן להדיא דאחשביה להנאה דלולי זאת מהכ"ת ימכור חפץ שלו לחבירו בלא מחיר כסף והוי ראיי' ברורה דאחשביה להנאה וכמו ברבית שכתב המ"ל, משא"כ בקדושין אין ראיי' דאחשבי' וכמ"ש די"ל שרצונה להתקדש בלא מחיר כסף רק בשביל הנאת אישות וע"כ אין כאן הנאה ברורה וע"כ אינה מקודשת, ונ"מ לפ"ז היכא דמכר לו חפץ וזקף לו דמי שיווי החפץ במלוה רק שנתן לו פרוטה לקנין חוץ מדמי שיווי דמהני למ"ש הט"ז (בסימן ק"צ) ודלא כהסמ"ע שם וכ"כ הפמ"א בחדושי קדושין, אם אותה הפרוטה היא מלוה י"ל דאף במכר לא מהני, דכיון דלא נתן הפרוטה רק לקנין בעלמא ודמי החפץ זקף במלוה אין ראיי' דאחשבי' הנאה למחילת המלוה, ועיקר מכירתו הוא בשביל דמי החפץ שזקף במלוה וי"ל דלא קנה, והא דבמכר קנה ויצא לו מסוגיי' דהחליף דמי חמור בשור, שם מיירי בדמי שיווי וכן העתיק הר"מ בדמי שיווי, ולפ"ז י"ל הקושי' המפורסמת על שיטת הר"מ שהוא נגד סוגיי' הגמ' דכאן דקאמר דפליגי אי מלוה להוצאה ניתנה ומסיק עלי' ושוין במכר שזה קנה ואי להוצאה ניתנה אמאי קנה. ולשיטת הר"מ דמחלק בין קדושין למכר אין מובן לקושי' הגמ'. ולפמ"ש א"ש כיון דנקט ושוין במכר משמע מכר דומיא דקדושין שנתן ההלואה רק לקנין לא לשיווי החפץ דאלו מיירי דווקא בנתן לשיווי אף במכר הו"ל לאפלוגי בנתן לקנין אלא וודאי דמיירי לשיווי החפץ דבמכר לעולם קנה ע"כ הקשה הגמ' שפיר, ולענ"ד נראים הדברים נכונים וישרים [וע"פ דברים אלו נראה לכאורה מוכח פי' הר"מ בהנאת מחילת מלוה היינו בשעת הלואה דווקא, כיון די"ל דאינה מחשבת להנאה רק רצונה להיות אשתו מה מהני מה שאומר בהנאת מחילת מלוה אולי אינה מחשבת להנאה ודוק היטב]

עוד נראה בעז"ה פשוט ליישב קושי' הנ"ל לשיטת הר"מ, דרש"י פי' ושוין במכר שזה קנה היינו אם דמי הלואה בעין וכ"מ דכיון דמוקי הגמ' הפלוגתא במלוה להוצאה ניתנה ולמ"ד מקודשת מיירי דווקא במעות בעין וודאי ע"ז קאי הושוין ג"כ שהוא דווקא בעין, דליכא למימר דמיירי דל"ה בעין ואפ"ה מהני במכר ע"פ הסברא הנ"ל דאין הושוין מעין הפלוגתא וזה פשוט וע"כ או דלא אמרינן כסברת הר"מ לפי סלקא דעתך דהשתא דפליגא במלוה להוצאה, או דע"כ מיירי בפרוטת הקנין וכמ"ש, ע"כ הקשה שפיר דכיון דמלוה להוצאה ניתנה מה מהני במכר מה שהפרוטה בעין כיון דלהוצאה ניתנה, וא"כ ממה נפשך או דלא בעי בעין ולפ"ז לא שייך ע"ז לישנא דושוין, ואי מיירי בפרוטת הקנין דבעי דווקא בעין קשה אי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה, ולעולם בדמי שוויי' י"ל שפיר דמהני במכר. אך לכאור' נראה סתירה לסברא זו דאי נימא דמש"ה במקדש במלוה א"מ די"ל דהמלוה אינו נחשב בעיניה. א"כ במלוה ופרוטה דאמר רבא ש"מ דעתה אפרוטה ומשמע דאי הי' דעתה אמלוה א"מ ולפי הס' הנ"ל קשה ממ"נ אי דעתה אמלוה ע"כ המלוה חשובה בעיניה א"כ תהי' מקודשת במלוה, בשלמא לפי' של הראשונים דס"ל דהנאה וודאי מקרי רק כיון דאינה מקבלת דבר חדש מש"ה אינה מקודשת א"ש דנהי דדעתה אמלוה מ"מ כיון שאינו דבר חדש אינה מקודשת. אבל לפמ"ש דהטעם דאמרינן דאינה מקודשת משום דאינה חשובה הנאה אצלה וא"כ ממ"נ אי דעתה אמלוה למה לא תהי' מקודשת הא חשובה הנאה אצלה יותר מפרוטה. אך לקמן בפלוגתא דר"נ ור"י הנשיא שבסוף הסוגיא איתא הגי' דעתיה אפרוטה ומשמע דהקפידא הוא מצדו לקדש דווקא בדבר חשוב, ולפ"ז אין סתירה לס' הנ"ל דמש"ה אינה מקודשת למ"ד דעתי' אמלוה די"ל לדידה אינה שוה המלוה אבל הוא רוצה לקדש במלוה שהוא דבר חשוב ועיין לקמן בסוגי' התקדשי בדינר כסף ונמצא של זהב בחי' רשב"א שם דמוכח להדי' דמצדו יש קפידא לקדשה בדבר חשוב להתחשב בבית חמיו עיי"ש]. ובאמת הוא חידוש שינוי הלשון דלעיל אמר רבא דעתה אפרוטה ולקמן איתא דעתי' אפרוטה. וראיתי בסנהדרין (דף י"ט ע"ב) איתא ג"כ דעתי' אפרוטה. אמנם משם אין ראיי' דקאי על מעשה דשאול ודוד ושאול הי' מקדש בתו לדוד שייך דעתי' שהוא הי' המקבל קדושין והוי כמו דעתה. אמנם שמחתי כמוצא שלל רב שראיתי ברש"י שם שפי' להדי' דעתי' אמלוה דעתי' דמקדש אמלוה לקדשה במלוה דחשיבא ומש"ה אינה מקודשת הרי להדי' כמ"ש, וילמוד סתו' מן המפורש דגם מ"ש רש"י לעיל בריש הסוגיי' כדרבא דאמר ש"מ מלוה ופרוטה דעתה אמלוה ופי' שהרי בכל הי' מקדשה נראה דתלה ג"כ רש"י הדבר בדידי', ואפשר דרש"י גרס לעיל גם כן דעתי', או דעתה בלא יו"ד יש לומר ג"כ דעתו

ולפ"ז יש לעיין לפמ"ש הרא"ש ז"ל בהא דפקדון אם נשתייר שו"פ מקודשת, והקשה נימא דכוונתה הי' להתקדש