חמדת שלמה חלק א מד

נהי דבנתרצה מקודשת לשיטתו מ"מ כיון דבשעת מעשה ל"ח שנתרצה ע"כ אינה מקודשת רק משעת ריצוי, ולפ"ז י"ל דהרמ"ה ס"ל בפשיטות דלמעט במחלוקת עדיף וכיון דרב ס"ל אפילו בסתם חיישינן שמא נתרצה, נהי דלא ס"ל הא דרב ושמואל, מ"מ בשמע ושתק אין ראיי' לדחות הא דרב ושמואל למיחש מיהו דשחיקה הוי כעין ריצוי ולא חסר רק גילוי דעת גמור וע"כ כט אח"כ הוי קידושין למפרע. וזה מוכח מרב דס"ל ע"כ הואיל וחיישינן הוי קדושין למפרע כדמוכח מקדושי ביאה. ה"ה לדידן משעת שתיקה כיון דמאז חיישינן שוב כשנתרצה אחר כך הוי קדושין משעת ריצוי. ולפ"ז יצא לנו דין מחודש לשיטת הרמ"ה דמשעה ששתק חיישינן שמא נתרצה, ולדעתי הוא מוכרח בשיטת הרמ"ה וחידוש שלא נתבאר זה בדברי האחרונים ז"ל

ולפ"ז י"ל דברי הרי"ף בפשיטות ע"פ דרך הנ"ל די"ל דפשיטא ליה להרי"ף דאם אין הקדושין חלים למפרע שוב אינם חלים אח"כ כיון דהמקדש קדשה סתם הי' דעתו שיחולו הקדושין מיד וע"כ כיון דל"ח שמא נתרצה וממילא אין הקדושין חלים למפרע שוב אינם חלים מכאן ולהבא וע"כ הא בהא תליא הואיל ול"ח לשמא נתרצה שוב לא מהני אפילו נתרצה אח"כ בבירור, וארווחנא בזה דלפ"ז מדוקדק לשון הגמ' דאמר אפילו למ"ד חיישינן וכו' שמא נתרצה הבן ל"ח. וכתבתי לעיל דאתי לאורויי בזה דוודאי נתרצה לא מהני דבזה הי' ירא שיחושו לדרב ושמואל כיון דלדידהו הוי קדושי וודאי. אך עדיין אינו מדוקדק כ"כ לשיטת הרי"ף דהו"ל למימר אפילו למ"ד נתרצה מהני דנהי דלא הוי מצי לומר סתם אפילו נתרצה דלדידן לא מהני נתרצה מ"מ הו"ל לומר אפילו למ"ד נתרצה מהני, רק דאין זה קושי' כ"כ כיון דזה לא מוכח רק למ"ד חיישינן ע"כ נקט אפילו למ"ד חיישינן, אך לפי דרך זה אתי על נכון דהא בהא תלי' דמש"ה מהני נתרצה הואיל וחיישינן שמא נתרצה ושייך לומר שיחולו הקדושין למפרע ע"כ הוצרך בדקדוק לומר אפילו למ"ד חיישינן, וזה נראה בע"ה כפתור ופרח בישוב דברי הרמ"ה והרי"ף זכרונם לברכה

ובמ"ש י"ל בדברי מוהרי"ק שכתב ליישב דברי הר"מ התמוהין, שכתב בין היא ובין אביה יכולים לעכב, וקשה תיפוק ליה דאפילו נתרצה אח"כ לא מהני, וכתב מהרי"ק דקאי אשתק אב בשעת קדושין דאז מהני לשיטת הר"מ נתרצה אח"כ וע"כ כתב דבין היא בין אביה יכולים לעכב, ועיין בלח"מ שכתב דעדיין צריכין לתי' הב"י במ"ש הר"מ דהיא יכולה לעכב עיי"ש, ודבריו אינם מובנים לי דלתי' מהרי"ק דל"ה ריצוי גמור ובעי אח"כ נתרצה בפירוש וכעין סברת הרמ"ה בשתק בשעת שמיעה דבעי ריצוי אח"כ, וא"כ אף דנימא דהר"מ סובר כשיטת רש"י דהיא יכולה לעכב קודם ריצוי האב דווקא, אתי' ג"כ שפיר מ"ש היא יכולה לעכב דהיינו קודם ריצוי האב משא"כ לתי' הב"י דהוי ריצוי גמור ואפ"ה סבר הר"מ שהיא יכולה לעכב. א"כ צ"ל דהר"מ ס"ל כפי' התוספות דאף לאחר ריצוי האב יכולה לעכב, אבל לתי' המהרי"ק ל"צ לזה, ומה שגמגם הב"י בתי' המהרי"ק וכתב דלא מסתבר לומר כן, לפמ"ש מסתבר הדבר טובא, דהנה לפמ"ש בדרך הזה מיושב שפיר מה דקשה על תי' הגמ' אקושי' ודלמא ארצויי ארצי קמי' ומשני בפירוש אמר מר ל"ס לי' הא דרב ושמואל, וקשה דלמא מאי דל"ח שמא נתרצה אח"כ משום דריצוי לבסוף לא מהני כמו דס"ל להרי"ף ז"ל, אבל נתרצה תחלה דמהני דלמא חיישינן ג"כ לשמא נתרצה, ולמ"ש בדרך השני דעיקרא דלא מהני נתרצה הואיל ולא חיישינן וע"כ אין מקום שיהיו חלים למפרע וע"כ אף לאח"כ אינם חלים וכיון דמוכח דל"ח לחששא להוציאה מחזקת פנויה ממילא לשמא נתרצה מתחלה נמי ל"ח, ולפ"ז י"ל דהיינו דווקא שלא בפני האב אבל אם הי' במעמד האב ושתק וודאי יש ריעותא גדולה לחוש שנתרצה או שיתרצה וע"כ ממילא מהני ריצוי לבסוף וע"כ צריך למחות, רק עדיין קשה מה מהני מחאתו אח"כ ליחוש בזה שמא נתרצה בפירוש קודם מחאתו, ואפ"ל דמיירי שעיכב באותו מעמד [או אפשר שהאב נאמן בזה כיון דלא אתחזק איסורו גם הוכיח סופו על תחלתו, והא דקטנה צריכה גט לרב וע"כ ע"י אביה לשיטת הרי"ף דקטנה דווקא ע"י אביה לימא להדיא אינו רוצה, י"ל דאינו רוצה האב להחליט דעתו וצ"ע בזה], ודברי רבינו בית יוסף קשים לענ"ד כיון דהוי ריצוי בשתיקה והיא קבלה הקדושין מוכח שנתרצתה ג"כ וא"כ נגמרו הקדושין לגמרי ומנ"ל דאף בזה לשיטת התוס' יכולה לעכב, דלענ"ד נראה דאף לשיטת התוס' שיכולה לעכב אחרי הריצוי של האב היינו כ"ז שלא גלתה עדיין שמרוצה אחר ריצוי האב ומקבלתה אין ראיי' דאז לא הוי ריצוי גמור של קדושין כיון דעדיין תלוי בריצוי האב אבל כששתק האב בשעת קדושין דהוי ריצוי גמור לשיטת הב"י והיא קבלה אז הקדושין ונגמרו הקדושין לגמרי מהכ"ת נימא דיכולה היא לעכב אח"כ ועיין היטב בזה, ולדעתי צע"ג על הב"י

ובזה י"ל מה דקשי' ע"מ דאמר צריכה גט וצריכה מיאון. כיון דבין היא בין אביה יכולים לעכב א"כ תיפוק לי' מחמת המיאון מותרת דהא מעכבת, והי' נ"ל דנפקא מינה היכא שבאמת היא מרוצה רק שהבעל אינו חפץ בה וכדי להתירה נותן לה גט וכיון דבאמת היא מרוצה רק שהמיאון היא כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ולזה מהני אפילו אם המיאון הוא רק לפנים גם כיון שרואה שבעלה מגרשה ממילא למה לא תמאן כיון דסוף סוף לא תהי' אשתו, אבל אילו היתה מותרת רק מחמת המיאון, היתה צריכה למאן בלב שלם דנימא אדעתא דהכי לא נתרצה האב, ואח"כ מצאתי הקושי' והתי' בספר עצמות יוסף. ובזה הי' מקום לומר דאפכוהו ושדרוהו היינו שנתחלף להם הדבר וכתבו צריכה מיאון וצריכה גט ואם המיאון הוא קודם משמע שהוא מיאון אמיתי ולזה שוב ל"ה צריכה גט, כן י"ל דרך פלפול, אך לפמ"ש אין צריך לזה דהא דהיא יכולה לעכב היינו אם מעכבת תיכף כשנודע לה ריצוי האב אבל אם הי' מרוצה לאחר ריצוי האב ונגמרו הקדושין שוב אינה יכולה לעכב. ולפ"ז א"ש דצריכה גט אפילו אם תרצה למאן באמת דחיישינן שנתרצה האב והיא מסתמא הית' ג"כ מרוצה דהא חזינן שקבלה הקדושין גם החשש פשוט שנתרצית להדיא ע"כ צריכה גט. כנלפע"ד נכון לולי שמדברי רבינו בית יוסף נראה להדיא דלא נחית לזה ולדעתי צ"ע, ולפ"ז באו דברי הש"ע על נכון שלא העתיק רק שיטת הרי"ף ושיטת הרמ"ה הממוצע בין שיטת הרי"ף לשיטת הרא"ש, דלשיטת הרא"ש קשה טובח הא דאמר אפילו למ"ד דהוי מצי לומר אפילו נתרצה להדיא לא מהני וכמ"ש

עוד הי' אפ"ל בישוב הקושי' הא דנתרצה וודאי לא מהני, די"ל הא בהא תליא דכיון דהא דקדושין חלים למפרע משום זכות וכיון דמצי לבא לידי קלקול וודאי ל"ה זכות וע"כ י"ל בשלמא אם הדין נותן להוציאה מחזקת פנויה משום חשש שמא נתרצה שוב לא מצי לבא לידי קלקול ע"כ הוי זכות משא"כ אם הדין נותן שאין להוציאה מחזקת פנויה בשביל זה ול"ח לשמא נתרצה ע"כ שוב ל"ה זכות אף אם נתרצה אח"כ כיון שיכולה לבא לידי קלקול אולי יתרצה והיא תנשא אח"כ לאחר. לא מבעיי' לשיטת הה"ג דאם אין אביה כאן יכולה לינשא בלא דעת האב ואף לשיטת החולקים אולי ישהה האב עד שתבגר וכיון שאפשר בשום ענין לבא לידי קלקול איסור אשת איש שוב ל"ה זכות וע"כ דווקא לרב דס"ל חיישינן וממילא לא מצי לבא לידי קלקול שפיר מהני נתרצה משא"כ לדידן דל"ח שמא נתרצה ע"כ אף וודאי נתרצה ל"ה זכות, וכעין סברא זו כתב הפ"י בגטין בסוגיי' תן גט זה לעבדי ליישב שיטת הרי"ף ועיי"ש גם אני הארכתי ת"ל שם בסברא זו, וע"פ השיטות הנ"ל אתי על נכון דלא מיתנא פלוגתא בגמ' בנתרצה אם מהני או לא, ולפמ"ש א"ש דעיקרא תלוי רק אי חיישינן שמא נתרצה

עיין בספר בית, מאיר שהקשה לשיטת הפוסקים דהיכא דקדושין לא חלו עדיין למפרע אינו יכול לגרש א"כ מאי מקשה אם גט למה מיאון דלמא היינו טעמא דחיישינן שמא יתרצה האב אח"כ ולא הועיל הגט עדיין וע"כ כתב להוכיח דלא כשיטת הפוסקים הנ"ל, ולפענ"ד אין ראיי' מזה דהא דצריכה גט ע"כ היינו שהיא מבקשת הגט דהבעל מדוע יצטרך לגרשה דיכול לישא אשה אחרת וע"כ היינו רק לטובתה שהיא רוצה בגט וכיון שכן ממילא הוי מיאון לבטל ריצוי האב אח"כ ואין החשש רק שמא נתרצה כבר דלזה יש לומר דלא מהני מיאון זה וכמ"ש לעיל ולזה שפיר מהני הגט, ואף למה שכתבתי לעיל בשם העצמות יוסף כיון דהמיאון הוא שלא מרצונה לא הוי מיאון מכל מקום אם הרצוי של האב הוא אח"כ נראה וודאי דאדעתא שהיא נתגרשה כבר לא נתרצה

דף מ"ו ע"א גמרא מאן תנא התקדשי התקדשי ר' שמעון