חמדת שלמה חלק א מג

חוששין דהא בוודאי לכ"ע הוי קדושין והו"ל למימר אפילו נתרצה הבן לית לן בה, וע"כ דלא עלה ע"ד רבינא רק לתקן הספק וע"ז הקשה רש"י שפיר הא לא סבר ליה להא דרב ושמואל והוצרך רש"י לתרץ דאמר כן כי היכי דלקבלי מיניה. אבל לשיטת הרי"ף דלמאן דסבר לא חיישינן שמא נתרצה אפילו ודאי נתרצה לא מהני א"ש די"ל דרבינא אתי לאשמועינן דאפילו ודאי נתרצה הבן ל"ח וע"כ הוצרך לומר אפילו למ"ד חיישינן דלדידן אפילו ודאי נתרצה ל"מ (ולשיטת רש"י קשה באמת למה לא אשמועינן רבינא רבותא דאפי' ודאי נתרצה לא מהני והול"ל אפי' ודאי נתרצה לא מהני ודוק], וא"ל לשיטת הרי"ף דהא בהא תליא דמ"ד חיישינן שמא נתרצה ס"ל דנתרצה מהני אבל למ"ד דל"ח שמא נתרצה אפילו ודאי נתרצה ל"מ הדרא הקושיא לדוכתה כיון דסוף סוף צריך לומר דלא סבר הא דרב ושמואל וא"כ ממילא לא מהני נתרצה לבסוף ולמה הוצרך לומר אפילו למ"ד חיישינין וכו', ונראה ליישב דודאי על ספק נתרצה אם הוא חולק על רב ושמואל יותר הי' ראוי בנקל לסמוך על רבינא כיון דאף לרב ושמואל לא הוי קדושי ודאי [ואפשר דמדאורייתא יש לאוקמי אחזקת פנויה] אבל על ודאי נתרצה דהוי לרב ושמואל קדושי ודאי זה היה ירא שלא יסמכו עליו וע"כ הוצרך לומר לרווחא דמלתא דאפילו לרב ושמואל לא מהני האי נתרצה, וממילא מוכח מדאמר למ"ד דלדידן אפילו ודאי נתרצה לא מהני

עוד יש להוכיח דנתרצה לא מהני מסוגיא דלקמן דסוף שמעתין דמותיב לר' אסי אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא מניין, ואמר רב יכול לשנויי לכו בפיתה שלא לשם אישות וקרא בעי שמשלם קנס כמפותה, ועיי"ש שנדחקו בטעמו של דבר למה יהי' צריך לשלם קנס כיון שאביה נותנה לו בע"כ, ועיין חי' רשב"א מ"ש בזה בשם הרמב"ן דמצד הסברא הוא תמוה מאד, ולפ"ז י"ל דכל חילי' דרב לומר דחיישינן שמא נתרצה וממילא מוכח דנתרצה מהני משום דדחיקא לי' לומר שמשלם קנס במפותה מחמת מיאון דידה כיון שהאב יכול למסרה בע"כ וע"כ הוצרך לומר דמיירי שפיתה לשם אישות, וע"כ דלא הוי בידיעת האב לגמרי דא"כ פשיטא דמקודשת ואין מקום לשלם קנס רק די"ל דהוי שדיך, ומדכתיב אם מאן ימאן שיכולים לעכב הקדושין ממילא מוכח דאם אינם מעכבים הוי קדושין ומוכח דריצוי האב אח"כ מהני, ולענ"ד הדבר מוכרח דלולי זאת מהכ"ת לדחוק דקרא מיירי בפיתה לשם קדושין, וע"כ משום הא גופי' מדכתיב מאן ימאן להורות שהיא יכולה לעכב, ולומר דמשלם קנס במפותה מחמת מיאון דידה הוא נגד הסברא ע"כ קרא דחיק ומוקי אנפשי' בפיתה לשם אישות ומוכח דריצוי למפרע מהני. והנה נראה להדיא משמעות הגמ' דרב מוקי לה אליבא דאמת בפיתה לשם אישות מדאמר יכול לשנויי לכו משמע דרב ס"ל דאין הפי' כך רק דמיירי בפיתה לשם אישות, והנה הר"מ פסק להדיא דמשלם קנס אם היא ממאנת והיינו לדידן דקיי"ל ריצוי האב לא מהני וע"כ דמיירי בפיתה שלא לשם אישות, ובאמת דבר זה הוא ברייתא מפורשת [פ' אלו נערות דף ל"ט ע"ב] אחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב, והנה באונס ודאי לא מיירי מעיכוב הקדושין דהא באונס ע"כ ל"ה לשם קדושין דהאיך יכול לקדשה בע"כ וע"כ העיכוב ל"ה רק שאינו חייב לנשאה וממילא ה"ה מפתה הנשנית שם מיירי כהנ"ל שפיתה שלא לשם אישות וצריך לשלם קנס מחמת מיאון דידה ולפ"ז ממילא אין ראי' דריצוי מהני וע"כ דרב לא סבר לי' כהאי ברייתא דרב תנא הוא ופליג, גם אפ"ל דלא רצה לאוקמי ברייתא דלעיל מוכרה אלמנה לכה"ג אליבא דר' יוסי בר"י רק דמיירי בלא שדכו וצריכי מיאון כמ"ש התוס' לעיל ולפ"מ שהי' נ"ל הא דבעי מיאון בלא שדכו דגזרינן אטו שדכו וכיון דהצריכהו מיאון ממילא יבא הדבר לידי ב"ד ויעיינו אולי הי' שדכו ויצרכוה גט ומוכח דברייתא זו ס"ל בשדכו צריכה גט וע"כ י"ל דרב סובר כברייתא זו אבל מסתמא דתלמודא דמייתי לעיל ברייתא בין היא בין אביה יכולים לעכב בין באונס בין במפתה מוכח דלא כרב ומוכח ממילא דאף ריצוי לא מהני לבסוף דאל"כ מנ"ל לאוקמי בפיתה שלא לשם אישות ולרב אסי דפליג על רב וסובר אביה ולא היא וע"כ דמוקי קרא בפיתה שלא לשם אישות ואפ"ה ס"ל דריצוי האב מהני צ"ל דס"ל כן מצד הסברא, אבל לדידן דיש לן למפסק כרב דבין היא ובין אביה יכולים לעכב מוכח מדלא מוקמינן קרא דאם מאן ימאן בפיתה לשם אישות וע"כ מוכח דנתרצה לא מהני

ועפ"ז נ"ל ליישב מה דקשי' לי טובא ע"מ דאמר רבינא לעיל בהא דקידש בכישא דירקא בשוקא אפילו למ"ד חיישינן ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון. לא חיישינן, וקשה הא רב משמע דמוקי קרא בפיתה לשם אישות וע"כ דנעשה שלא מדעת האב דאל"כ אין מקום לשלם קנס וכיון שכן נראה דאין דרך בזיון גדול מזה לפתות לשם אישות ואם לא ירצה האב הכזונה יעשה או אם היא תמאן אח"כ ומלבד זאת הא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וא"כ האיך קאמר רבינא בדרך בזיון לא חיישינן וצ"ע, ולפמ"ש דחילי' דרבינא לחלוק על רב הוא מברייתא דלעיל דהיא ממאנת לענין קנס ומדלא מוקי לה בפיתה לשם אישות מוכח דנתרצה האב לא מהני, ולכאורה יש מקום לחלק דלמא ס"ל לברייתא דלעיל רק דרך בזיון לא מהני ופיתה לשם אישות מקרי דרך בזיון, ומנ"ל לרבינא לומר דל"ח כלל לשמא נתרצה אפילו היכא דלא הוי דרך בזיון, וצ"ל דרבינא ס"ל מצד הסברא כיון דעכ"פ אין ראי' לדינו של רב כיון דלדידן ע"כ לא מוקמינן קרא בפיתה לשם אישות וע"כ שוב לא סבר ליה להא דרב לגמרי דמרב אין ראי' דאיהו מוקי קרא בפיתה לשם אישות. אמנם בזה הי' מקום לבע"ד לחלוק ולומר דמברייתא דכתובות אין ראיי' רק בדרך בזיון אבל שלא בדרך בזיון אין ראי' וע"כ קאמר רבינא שפיר אפילו למ"ד חיישינן והיינו דחש להא דרב עכ"פ ל"ה רק שלא בדרך בזיון דבדרך בזיון וודאי לא מהני כדמוכח מברייתא דכתובות דלא מוקי לה בפיתה לשם אישות

והנה עוד הי' אפשר ליישב דנהי בנתרצה דרך בזיון חיישינן מ"מ אנן לא חיישינן דמסתמא לא יתרצה, אמנם מצד השכל הדבר קשה לומר כן כיון דל"ח שנתרצה וע"כ דמסתבר טובא שלא יתרצה בזה ממילא הוי לענין זה כלא שדיך ומהכ"ת יועיל הריצוי אחר כך למפרע דהא בקדושי ביאה ע"כ למפרע היא מקודשת כמו שכתב הר"ן ז"ל ולקמן יבואר יותר

ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמ"ה שהביא הטור דפסק דבנתרצה הוי מקודשת משעה ששמע ושתק ולא למפרע ואפילו נתאכלו המעות מקודשת, ועיין בש"ע (סימן ל"ז). ובב"ש שהקשה על המחבר שלא הביא דעת הרמ"ה והשמיט דעת הרא"ש דבנתרצה מקודשת למפרע, ובדברי הרמ"ה יש לדקדק חדא דמנ"ל דאינה מקודשת למפרע וכ"נ מדברי רש"י, גם לפמ"ש הח"מ הטעם דמקודשת אפילו בנתאכלו המעות משום דהוי כמו מחילת מלוה וזה שייך בקדושי כסף אבל בקדושי ביאה דל"ש זה ע"כ דמקודשת למפרע וכיון דלרב מוכח דאפילו בקדושי ביאה מהני נתרצה לבסוף והתם ע"כ מקודשת למפרע א"כ מנ"ל דבקדושי כסף אינה מקודשת למפרע, וצ"ע, ועפ"ד הנ"ל יש ליישב דכיון דפשיטא להרמ"ה דלא פליג רבינא רק דל"ח שמא נתרצה אבל נתרצה מהני לכ"ע ואי הו"א דנתרצה מקודשת למפרע אבל מכאן ולהבא אין תורת קדושין הו"ל לרבינא לומר אפילו לדידן דנתרצה מהני מ"מ נתרצה הבן לא מהני וכמו שהקשיתי לעיל, דכיון דאין הדבר ברור כ"כ שיתרצה ל"ה גילוי מלתא למפרע וכסברת הרא"ש ז"ל, ע"כ הוכיח הרמ"ה דע"כ יש סברא לומר שמקודשת מכאן ולהבא ואע"ג דהקדושין לא היו אלים בשעת הקדושין אפ"ה יכולים לחול אח"כ (ובאמת זו היא סברא מחודשת כיון דדעתו הי' לקדשו עכשיו] וע"כ ל"ה יכול לומר נתרצה הבן לא מהני דמ"מ למה לא תהי' מקודשת משעת ריצוי וע"כ לא אמר רק לא חיישינן, וא"ש ג"כ בזה מ"ש הרמ"ה דאפילו לא שדיך מהני מכאן ולהבא, דבבן כיון דאין נחוץ לקדש כמ"ש רש"י הוי כמו לא שדיך ואפ"ה מוכח דנתרצה מהני מכאן ולהבא מיהת

והנה הרמ"ה כתב בשתק ואח"כ נתרצה הוי קדושין משעה ששתק. ולכאורה קשה מנ"ל להרמ"ה הא כיון דאיהו ס"ל בנתרצה ל"ה קדושין למפרע מנ"ל דמשעה ששתק הוי קדושין. ונ"ל לפ"מ שהקשיתי לעיל דמקדושי ביאה מוכח דהוי קדושין למפרע בנתרצ' ונ"ל דע"כ ל"א דהוי קדושין למפרע רק לרב דס"ל מצד הדין איתרע חזקת פנויה וחיישינן שמא נתרצה הואיל ומסתבר שנתרצה האב וע"כ לא חסר לן רק גילוי מלתא קצת ותיכף בשעת קדושין הי' מעשה הנראה לעדים שיש חשש קדושין שייך לומר כשנתברר אח"כ דהוי קדושין למפרע משא"כ לדידן דל"ח שמא נתרצה וע"כ בשעת הקדושין שנעשה לפני עדים ל"ה חשש קדושין כלל ע"כ אין מקום שיחולו הקדושין למפרע, וע"כ ס"ל להרמ"ה