חמדת שלמה חלק א מב

התקבל לי ולא תני צא, ע"כ הי' נ"ל דאפ"ל דעיקר חדושא דמתני' לא אתי רק לאורויי היכא שהיא עשתה שליח ואחר עשייתה אמר האב ג"כ צא והתקבל וסיפא ארישא קאי וא"ש דקתני אם אמר לו היינו לאותו השליח שהיא עשתה ולשון צא שייך ג"כ דאמר לו לזרוזי אחר שהיא כבר עשתה שליח והוא נהי שהוא מרוצה בעשייתה מ"מ עיקר המינוי שליחות] הוא מכחה רק שהוא נתרצה למעשיה וס"ד דלא מהני ע"כ קמ"ל דל"א כן רק דיש בלשון זה מינוי שליחות בפני עצמו, או משום אד יודע דאין קטן עושה שליח וכדאיתא (ר"פ האומר) בגטין, ולפ"ז מיושב היטב קושי' הפ"ח הנ"ל דלא תני האי דינא בנערה דממ"נ לפום אבעיי' דנערה מצי משוי שליח אין ענין למתני חידוש זה בנערה דאם היא מינתה שליח ואח"כ אמר לו אביה צא פשיטא דמהני מצד עשייתה, ולפום פשטות דרב נחמן דל"מ לשווי' שליח בע"כ צ"ל חסורי מחסרא ותני נערה ג"כ במתני' וממילא קאי הסיפא אף על נערה, גם י"ל בנערה אין זה חידוש כלל כיון דבת דעת היא רק כח האב מונע שאין לה רשות לעשות שליח משום דלא אלימא ידה כיד אביה אבל אם אביה מרוצה פשיטא דמהני אף אי הו"א דאין בלשון זה שאמר האב מינוי שליחות בפ"ע מ"מ מהני כיון שהוא מרוצה לעשייתה משא"כ בקטנה דאינה בעשיית שליח שליחות כלל, כן נ"ל בעזה"י נכון וישר בישוב קושי' הפ"ח

ולפ"ז ממילא לא קשה קושיתי הנ"ל לר"ל כיון דרישא דמתני' היא ואביה מקבלין הכוונה על שליחות א"כ למה לי' למתני בסיפא ואם אמר לו אביה, ולפמ"ש אין זה ענין כלל לדינא דרישא דסיפא מלתא אחריתא אתי לאשמועינן דלא נימא דעל שליחות דידה קא סמיך ולא הוי מינוי שליח מצדו ודוק הן אמת ממה שהשמיט הר"מ ולא כתב לשון המשנה כצורתה ונראה דלא הי' מפרש כן דסיפא ארישא. קאי ולאשמעינן חידוש זה, אמנם משמעות לשון המשנה משמע כמ"ש ובזה מיושב הקושי' הנ"ל על נכון, ועיין בשעה"מ מ"ש בשם העצמות יוסף והכנה"ג בקטנה שעשתה שליח מדעת אביה מהני, והוא חולק ע"ז ואחד מראיותיו מלשון המשנה דלא אשמועינן רבותא יותר, ולפמ"ש דסיפא ארישא קאי הדיוק יותר חזק, ולענ"ד איני מבין כלל סברת הע"י הנ"ל דמדעת אביה יכולה קטנה לעשות שליח כיון דסוף סוף היא העיקר בעשיית השליח. ולא מבעיא לדעת הר"מ דל"מ שליחות הקטנה משום דאין עדות על הקנין ה"נ שייך טעם זה כיון דס"ס היא העושה השליח ואף. לטעם הראב"ד דאיש כתיב בפ' שליחות ה"נ נהי דנעשה מדעת אביה מ"מ אין האב ממנה שליח רק היא והיא קטנה וצ"ע

אך עדיין יש לגמגם קצת למ"ש די"ל לר"ל לא פליג ר' יהודה רק על שליחות וכלשון הגמ' בשליחות סבר לה כר"י. א"כ מאי מקשה הגמ' לעיל אי ר"י משא"כ בקדושין משא"כ בגרושין מבעיא לי' הא גרושין אפשר שתקבל הגט בעצמה. גם מאי דמקשה מ"ש מאמר, ולפמ"ש לא מקשה הגמ' מידו כיון דמיירי במאמר בע"כ רק מאי דאמר בנערה מדעתה היינו שמודיעין לה וזה מהני אפילו לר' יהודא, ונ"ל לתרץ דהריטב"א הקשה על שיטת התוס' דקטנה שיש לה אב יכולה ג"כ לקבל הגט א"כ לפום מאי דמוקי במאמר בע"כ למה אין עושין מאמר אלא מדעת אביה הא הוי כמו גט דבע"כ (ואפ"ל דתיבות דבע"כ אדלעיל קאי דמכנסת עצמה, אך הא ליתא דא"כ תקשי נערה). ונ"ל דאפ"ל דהתוס' הקשו לעיל במה דשני במאמר דבע"כ מאי האי דאמר מדעתה או מדעת אביה ותי' דחוק, ונראה דיש לומר דנהי דרבי סבר דבדיעבד קנה אפילו בעל כרחך אבל לכתחלה ודאי ראוי לעשות מדעתה רק בדיעבד סבירא ליה לרבי דמהני אפילו בע"כ, וברייתא דלעיל לכתחלה אין עושין אלא מדעת אביה בקטנה ובנערה מדעתה, רק דאפ"ה הואיל ומאמר איתא בע"כ רק דאין הדבר נאות לעשות בע"כ וכיון דשייך בע"כ שוב לא דמי לקדושין ומהני אפילו אם רוצה לעשות מדעתה מהני דעתה כשהיא נערה דסוף סוף מקרי מאמר מדעת כיון דבת דעת היא, משא"כ קטנה דלאו בת דעת היא לא מקרי מדעתה כלל וכיון דלכתחלה ראוי לעשות מדעת ע"כ אין עושין רק מדעת אביה. וכן מדויק לשון הגמרא הכא במאמר דבע"כ ולא שני במאמר בע"כ רק דבאמת מיירי כפשטא דלישנא מדעתה רק דשני הכא במאמר דבע"כ היינו דאיתא אפילו בע"כ וי"ל דדחיקא להגמ' לאוקמי הברייתא אליבא דר"ל דאתי' כרבי וכר' יהודה כתרי יחידאי וע"כ לר"י מוקמינן כפשטי' במאמר דבעי דעת ואפ"ה מהני והקשה הגמ' שפיר מ"ש מאמר, גם קושי' משא"כ בגט א"ש כיון דמיירי במאמר מדעת הו"ל למתני משא"כ בגרושין היכא דבעי דעת כגון בשליחות וכעין מתני' דגטין בעיקר פלוגתא, אמנם לפמ"ש הריטב"א הנ"ל להוכיח מזה דלא כשיטת התוס' וס"ל כפשטא דגמ' דמיירי במאמר בע"כ וכן משמע מדברי תוס' ממאי שהקשו מאי מדעתה. י"ל בפשיטות קושי' הגמ' מ"ש מאמר, די"ל לפמ"ש לר"ל דמצי למעבד שליח ועיקרא דמתני' נערה מאורסה לענין שליח ובזה מדויק לשון מקבלין גם אין שתי ידים זוכות ולדידי' ל"צ לומר חסורי מחסרא, ממילא אין לנו ראי' לומר דקטנה אינה יכולה לקבל בלא שליחות דהיינו כשנותן לידה ממש והדרינן לפשטא דגם קטנה יכולה לקבל בעצמה וא"כ מוכח בע"כ דלא מיירי במאמר בע"כ דא"כ תקשי קטנה והקשה הגמ' שפיר מ"ש מאמר ודוק היטב, וראיתי בירושלמי שכתב לטעמא דר"י אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח, לדעתי' דר"ל יש לה דעת אצל אביה ועושה שליח, והוא פלא על הרשב"א שנעלם ממנו זה הירושלמי, ולשון הירושלמי מסכים מאד למ"ש דעיקר תלוי במה שיש לה דעת אצל אביה וע"כ לר"י דאין לה דעת אצל אביה וא"י לעשות שליח דלזה בעי דעת מש"ה בקדושין אביה ולא היא משא"כ לר"ל שיש לה דעת ע"כ יליף מהקישא דויצאה והיתה דה"ה לקדושין

דף מ"ד בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה הרי"ף כתב דהלכתא כרבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ל"ה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה, והרא"ש הקשה על הרי"ף דמנ"ל דאפילו נתרצה בפירוש לא מהני די"ל דרבינא ס"ל רק דל"ח שמא נתרצה אבל נתרצה בפירוש מהני, והר"ן האריך ליישב זה וכתב דס"ל להרי"ף דאי נימא דנתרצה מהני לא הוי רבינא מיקל דל"ח שמא נתרצה, ולפ"ז כתב דמשמע מדברי הרי"ף דאפילו נתרצה בתחלה נמי לא מהני מדלא חיישינן לארצויי ארצי. וכתב דזה ג"כ מוכח מדלא סבר להא דרב ושמואל ולא חייש שמא נתרצה האב בתחלה אלא ודאי דגם נתרצה בתחלה לא מהני, ולענ"ד דברי הר"ן קשים להולמם, דהא הר"ן הקשה לשיטתו למה לא ניחוש שהאב אמר לה צאו וקבלו קדושיך ותי' שאין דרך האב ליתן רשות לבתו, ולפ"ז מנ"ל דארצויי ארצי לא מהני הא רש"י פי' ארצויי ארצי היינו שגילה דעתו שרוצה לקדשו, וא"כ י"ל לפי סברת הר"ן דבבתו ל"ש שגילה דעתו לפניה דבשלמא באב כיון דרצונו שיעשה ע"י האב רק דלא חציף אינש לשוי' שליח לאבוה י"ל שפיר דלמא ארצויי כדי שיבין האב ממילא כוונתו משא"כ בבת י"ל דל"ש זה, וגם אי נימא בפשיטות דבבת שייך ג"כ ארצויי ארצי א"כ מאי קאמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ואי בנתרצה האב נכלל ריצוי תחלה ג"כ א"כ ע"כ הא דאמר נתרצה הבן ל"א היינו ג"כ ריצוי תחלה א"כ מאי מקשה תו דלמא ארצויי ארצי. וכעין שהקשה הרשב"א בחי' על פי' הראב"ד עיי"ש

ולפענ"ד אפ"ל דהוכחת הרי"ף דריצוי לא מהני מדאמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ולבסוף דמסיק דרבינא לא סבר להא דרב ושמואל כתב רש"י דהא דאמר אפילו למ"ד חיישינן כי היכא דלקבלי מיני', ולכאורה הי' אפ"ל למה דנראה הא דאמר נתרצה הבן ל"א היינו כיון דאין הדבר זכות לפניו כ"כ כמו לאב לקדש בתו קטנה כמ"ש רש"י מש"ה אפילו נתרצה לא מהני דלהוי קדושין למפרע משום זכין לאדם, דא"ל דל"א רק דל"ח לשמא נתרצה הבן, דמהכ"ת הא דהא הגמ' מקשה ניחוש לארצויי ארצי דהא עכ"פ ישא אשה ודלמא נתרצה לזו וזה ברור ופשוט ונהניתי שמצאתי כן להדיא בהרא"ש ז"ל דהא דאמר נתרצה הבן ל"ח היינו דאפילו ריצוי אינו מועיל [ועיין במהרש"ל פי' ג"כ כמ"ש] ואע"ג דהוא חולק על הרי"ף וס"ל דאף לרבינא נתרצה האב מהני ואפ"ה נתרצה הבן מפרש דלא מהני עיי"ש, ולפ"ז י"ל קושי' רש"י דאמר אפילו למ"ד ואע"ג דהוא לא סבר להא דרב ושמואל אמר כן לנפקא מינה אף שיודע שנתרצה הבן אפ"ה ליכא למיחש דנתרצה הבן ודאי לא מהני, אך רש"י לשיטתו דס"ל דאי ידעינן שנתרצה מהני לכ"ע וכמ"ש הר"ן ז"ל לשיטת רש"י ולפ"ז אי אפשר לפרש דמש"ה אמר כן כדי שלא ליחוש אף אי ודאי נתרצה דא"כ לא הו"ל לומר אפילו למ"ד