חמדת שלמה חלק א מ

אלא חידושו, ויש ליישב לשון הר"מ שכתב בכה"ת אשלד"ע רק במעיל' דע"כ לענין זה הוי חידוש דלאו משום חיובו של המשלח חייבו רחמנא. ולפ"ז י"ל דאף לשיטת הר"מ בטו"מ באומר שחוט לי בשבת חייב וכמ"ש הטור ודלא כמו שהשיג עליו המשנה למלך פ"ג מהלכות גניבה שלשון הטור אינו מדוקדק ולמ"ש א"ש, ועיין בפי' המשניות להר"מ (פרק מרובה) מוכח דהר"מ בעצמו סובר דשחיט בשבת מהני וצ"ל כמ"ש, ועיין ח"מ (סימן רצ"ב) ובסמ"ע ובש"ך דלפ"ד אף בשליחות יד יש לחייב השליח ונסתר מ"ש, אמנם דבריהם קשים ועיין בקצה"ח שכתב כמ"ש, אך הוא יישב דברי הטור רק לשיטת מהרי"ט דטו"מ ל"ב שליחות כלל והקשה ע"ז דגם במעילה לא בעינן שליחות דמהני אפילו ע"י חשו"ק, ולפמ"ש אף דנימא דבכולהו בעי שליחות והא דמהני במעילה ע"י חשו"ק משום דהוי ממנה שליח שלא בפניו וכמ"ש אפ"ה אתי' דברי הטור שפיר ע"פ הדברים שכתבתי לחלק בין שליחות יד וטו"מ למעילה ודוק היטב

לכאורה יש לעיין על פי' הר"מ בהתוספתא דבבשר עולה הטעם הואיל וחייבין באיסור אחר משום אכילת בשר עולה, וקשה ממאי דאמר בחגיגה (סוף פ"ב) הלכות מעילה כהררים התלוים בשערה דשליח שעשה שליחותו מאי קעביד משמע דמאכיל לחבירו דבר איסור האוכל פטור דהוי אונס. ועיין תרומות (פ"ו) המאכיל את אורחיו תרומה הן משלמים החומש, והיה נ"ל דילפינן תרומה ממעילה מגז"ש חטא חטא אבל משום איסור אכילת בשר עולה קשה לכאורה מנ"ל, ואפ"ל הואיל והוא איסור קדשים ילפינן במה מצינו ממעילה ותרומה, ועיין מ"ש בסוגיא דפסחים השוחט פסח בשבת ונמצא טריפה עיי"ש

דף מ"ג ע"ב והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי אינהו וכו' והר"מ פסק דבקדושין אמרינן אף עכשיו שליח נעשה עד, ועיין בכ"מ מ"ש בזה, אך הדבר אינו מובן מ"ט לא יהיו נוגעים בעדות דאלו אמרו אהדרינהו הוי צריכין לישבע, ואף שהכ"מ כתב סמך לזה מהירושלמי ומשמעות תלמודא דידן מ"מ טעמא בעי

ונראה לפ"מ דמשמע מהר"מ (פ"א מהלכות שלוחין) דמש"ה ל"ה השלוחין עדות דהוי נוגעין בעדותן משום שצריכין לישבע, ונראה מפשטות לשונו דאין כוונתו דהוי נוגעין דאלו אמרו אהדרינהו הוי צריכין לשבע דלשון משום שצריכין לשבע משמע דעכשיו צריכין לשבע, ע"כ נראה טעמו דהמלוה יש לו תביעה על העדים ליתן לו הממון ששלח לו הלוה ויש לו עליהם חיוב שבועה וע"כ הוי עכשיו בע"ד (ועיין פ"י שכתב כעין זה ברש"י) ויש נ"מ בזה לדינא למ"ש הר"ן דפטרו מתחלה משבועה, ולכאורה קשה נהי דהמשלח פטרו מ"מ הא המלוה לא פטרו ועדיין יש עליהם חיוב שבוע' נגד המלוה, וצ"ל דפטורין משבועה משום מגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה והוא פטרם משבועה, וזה שייך לשיטת הר"ן דס"ל מגו לאפטורי משבועה אמרינן זולת מיגו דהעזה אבל לשיטת הר"מ דס"ל מגו לאפטורי משבועה אפילו בלא מיגו דהעזה לא אמרינן א"כ עדיין צריכין לשבע נגד המלוה ולא מהני פיטור הלוה, וא"ש דהר"מ נקט טעמא שמחויבין עכשיו לשבע דנ"מ דפיטור הלוה ל"מ. והנה בש"ע חו"מ (סימן קכ"א) הביא המחבר דעת הר"ן בשם יש מי שאומר דפטור בתחלה מהני, ולפמ"ש י"ל דהר"ן לשיטתו א"ש אבל לשיטת הר"מ דס"ל דלא אמרינן כלל מיגו לאפטורי משבועה י"ל דאף פיטור בתחלה אינו מועיל. ובזה יש ליישב קושי' הש"ך ואחרונים עמ"ש הב"י דפיטור דווקא בתחלה מהני ובסימן קמ"ט כתב דאם המשכיר נותן עכשיו המעות מהני א"כ אף כאן למה לא מהני הפטור עכשיו, ולפמ"ש נראה ליישב בפשיטות דהכא כיון שהם מחויבים שבועה לשבע נגד המלוה דהוא תובע מהם מעותיו שנשלח לו על ידם רק שבאנו לפטרם משום מגו שהיו יכולים לומר אהדרינהו ללוה וכיון שהלוה עושה להם טובה עכשיו מה שפטרם משבועה הוי כעין מיגו דהעזה שאין יכולים להעיז נגדו הואיל ועושה להם טובה בפיטור השבועה והוי עכ"פ מיגו גרוע וזה לא מהני לפטורי משבועה והוי ממילא בע"ד כיון שצריכין לשבע נגד המלוה וע"כ ל"ה עדים. משא"כ בסימן קמ"ט דאין כאן עסק שבועה כלל שפיר אמרינן דל"ה נוגעים בשביל הטובה ולומר דבשביל זה מעידים שקר, ועיין בספר נתה"מ שכתב כעין זה אמנם אין חילוקו ברור ולפמ"ש משום מגו לאפטורי משבועה א"ש, ולפ"ז יש נ"מ לדינא בעובדא דחד בר נש שהביא הרי"ף דשם מיירי ששלח פקדון לנפקד דשם אין תביעה להנפקד על השליח דהא אינו שלו י"ל דמהני אף פיטור עכשיו דכיון דפטרו ל"ה נוגע כמו בסימן קמ"ט ועכשיו ל"מ בע"ד דאין להנפקד עליו עסק שבועה, ואע"ג דהר"ן כתב בעובדא דחד בר נש דצ"ל שמיירי שפטרו מתחלה י"ל דס"ל כדעת הרשב"א והנ"י בהאי דסימן קמ"ט דגם שם לא מהני מה שמניח המשכיר המעות עכשיו, וגם בקדושין יש נ"מ זו דנראה פשוט דגם בקדושין אין להאשה תביעה על המעות דאם לא קדשו אותה אין לה שום זכות בהמעות רק דל"ה מיגו דאם היו אומרים אהדרינהו למשלח היו צריכין לשבע ולזה מהני שפיר מה שפוטר אותם עכשיו משבועה. אך הר"מ שכתב בפשיטות דשליח נעשה עד בקדושין ופשוט דמשמע אפילו לא פטרו המשלח וקשה אמאי הא לית להו מיגו דאלו אמרי אהדרינהו הוי בעי אשתבע, ונראה די"ל לפמ"ש רש"י השתא דתקון רבנן ש"ה הוי נוגעים משום דחשיד אממונא ל"ח אשבועתא, והדבר תמוה דהא טעמא משום ממון איתא בחזרה והכא הא קא עברי משום לא תענה, והיה נ"ל די"ל דבאמת הוי נוגעים משום דרוצים לפטור משבועה וע"כ אין עליהם שם עדות וממילא אין עוברים על לא תענה. אח"כ מצאתי בפ"י שכ"כ ברש"י עיי"ש, והיוצא מזה דאם אנו מחזיקים אותם לנוגעים אינם בגדר עדים, והנה בקדושין ישנו שני עדיות הא' בנתינת המעות ליד האשה והשנית שנתקדשה, והנה אלו היה אפשר לצייר שיכולים לפטור עצמם בנתינת המעות לידה ולא נתקדשה והם אומרים שבאמת נתקדשה הי' להאמין להם כיון שאומרים בתורת עדות שנתקדשה, ולפ"ז י"ל דלמה דקיי"ל באומר לאשה התקדשי לי בסלע זו נטלתו וזרקתו לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת, והנה פשוט מוכח מסוגיא דשאלה ושכורה דבאומר בשעה שהית' שכורה מתה אין צריך לשבע שבועת השומרין שמתה בשעה שהיתה שכורה כיון שאומר שמתה לאחר שכלתה זמן שאילתן ול"ה שואל אז עיי"ש בתוס', ולפ"ז נראה בקדושין כיון דנתן להם המעות כדי ליתנם להאשה ותיכף כשנתנו להאשה כלתה זמן שמירתם וע"כ אם אומרים שהאשה זרקתה תיכף לים וכדומה שלא נגמרו הקדושין הם פטורים דמה להם לעשות ואין עליהם שבועת שומרים דהא אומרים שנאבד לאחר שכלתה זמן שמירתם, גם שבועת היסת אין עליהם אפילו אם האשה מכחישם שלא נתן לה כלל וכמ"ש לעיל כיון דאין להאשה תביעה על המעות, וע"כ יש להעדים מגו שהיו אומרים כן והיו פטורים ע"כ עכשיו שאומרים שנתקדשה יש להאמינם בתורת עדות, וא"ל כיון דסוף סוף היו צריכין להעיד עדות שקר שנתנו להאשה א"כ י"ל דפסולים לעדות זה, דז"א לפמ"ש לעיל דמה שצריכים לומר לפטור עצמם אין עליהם שם עדות וא"כ כיון שהיו יכולים לפטור עצמם בנתינת המעות להאשה וע"ז ל"ה שם עדות ע"כ מה שאומרים עכשיו שנתקדשה דע"ז יש שם עדות יש להאמינם במיגו, ואף דאפשר לגמגם קצת על המיגו ולומר דהוי מלתא דלא שכיח או דלא אסקי אדעתייהו לומר כך, אך לפמ"ש הש"ך כמה פעמים דאמרינן מגו כי הני [ובפרט לפמ"ש הפ"י דכל טצדקי דמצי למעבד עבדי כדי שלא להעיד שקר ועיין] ע"כ י"ל דנאמנים לקבל עדותם במגו כמ"ש, ואין להקשות על המגו הנ"ל שיכולים לומר שזרקה הקדושין דאם אינם נאמנים בלא מגו א"כ ע"כ צריכים לומר שהיו מקדשין אותה לפני עדים אחרים כיון דלולי המגו א"נ על קדושין גמורים וע"כ הא דנאמנים לשוי' עדים משום דיכולים לומר שהיו מקדשים אותה לפני עדים אחרים וזרקתה והעדים הלכו למדינת הים, ולקצת פוסקים ל"א מגו זו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו, די"ל כתי' הר"ן דבינו לבין עצמו אינם נאמנים במגו משום דהוי נגד חזקה ולא סבירא ליה סברא הנ"ל משום רוצה לשקר ירחיק עדותו, וגם לשיטת הרמ"ה דצ"ל דווקא פלוני ופלוני באומר אל תפרעני אלא בעדים ומש"ה ל"ה מגו דיראים לומר בפני פלוני ופלוני אולי יבואו וימצאו בדאים, אבל הכא א"צ לומר בפני פלוני ופלוני ושפיר י"ל מגו ודוק היטב

וי"ל ראייה לזה מדהוצרך ר"נ לומר וכן בדיני ממונות ולא אמר בקדושין עצמו דנאמנים אפי' בקדושי כסף דשייך ג"כ הך צריכותא דאימר מפלג פליגא, אבל לפמ"ש דבקדושין יש להם מגו דמצי למימר שנתנו לה ולא נגמרו הקדושין שזרקתה א"ש דבקדושין אין חידוש דנאמנים הואיל ומעידים שנגמרו הקדושין שהוא עדות אחר לגמרי מה שאינם נוגעים וממילא דא"ש ג"כ אף לדידן לבתר דתיקון רבנן היסת וכמ"ש. והנה מ"ש לעיל די"ל דהיכא שאין לאחר תביעה על המעות אינו מצטרף ברי שלו להשביע ומש"ה בקדושין אין עכשיו עליו שבועת היסת, העירני נכדי הרבני השנון מ' וואלף שי' דבתה"ד (סימן ש"ח) מבואר להיפך הביאו הש"ך (סימן קכ"א ס"ק מ"ב) עיי"ש, אמנם הואיל ועיקר ראייתו רק מסוגיא דהכא, ולפמ"ש אין ראיה לדינו דשפיר י"ל דמצינן לחלק כמ"ש, ודברי התה"ד צ"ע דהוא בעצמו כתב שם דהשליח קודם שנשבע ודאי יכול להשביע