חמדת שלמה חלק א לט

של אדם כמותו הואיל והוי לדבר עבירה מה שאין כן מה שמזכה דלאו משום שליחות אתינן עלי' רק הוא זוכה בעצמו רק דנימא לפטור הבעה"ב משום ד"ה ודה"ת דמ"ש ויהא כמו שעשה החנוני מדעת עצמו זה י"ל דבשוגג ל"א כן דלא שייך לומר ד"מ שומעין כיון דלאו משום ביטול שליחות אתינן עלי', ולפ"ז גם לדידן א"נ דלא כשיטת התוס' וכמ"ש הש"ך דאף בשוגג אמרי' אין שליח לד"ע אפ"ה ליכא לתרוצי דקושי' הגמ' הוי דחנוני יהי' כמו שליח הואיל ושייך ד"ה ודה"ת דמ"ש, ולמ"ש בחנוני ל"ש זה כיון דלאו משום שליחות אתינן עלי', וצ"ל כמ"ש דמיירי בקנה כמ"ש רש"י דאז בעי שליחות. אך מהר"מ מוכח דאף בנתינה ליד אחר ממש שייך לומר דברי הרב וד"ת דמ"ש, מדכתב הר"מ דבשר העולה לא מעל אלא האוכל והוא מהתוספתא כמ"ש הראב"ד שם וכתב הר"מ הטעם הואיל בכה"ת אמרינן אשלד"ע רק במעילה לבד שלא יצטרף עמו איסור אחר, והנה מדברי הר"מ מוכח דלא כשיטת התוס' דבשוגג יש שלד"ע. דהא התם בשוגגים מיירי ולשיטת התוס' אין ענין לאשלד"ע. ולפ"ז ממילא נסתר מ"ש דהיכא דלא משום שליחות אתינן עלי' ודאי ל"א ד"ה וד"ת דמ"ש ע"פ סברת הש"ך הנ"ל. ומדברי הר"מ מוכח דליתא דמה שהוסיף השליח ונתן מעצמו להאורחים לאו משום שליחות אתינן עלי' ואפ"ה אתי הר"מ עלה מטעם אשלד"ע לפטור השליח וע"כ היינו משום ד"ה וד"ת ד"מ שומעין

וליישב התוספתא הנ"ל לשיטת התוס' דמוכח לכאורה להדי' דאף בשוגג שייך אשלד"ע וצ"ע לשיטת התוס'. ועיין בס' ושב הכהן מ"ש בזה, ולענ"ד נראה ליישב בפשוט די"ל לשיטת התוס' לא מוכח כלל מהתוספתא, דהנה התוס' הקשו (ד"ה זה נהנה] וא"ת הא במעילה אשכחן באומר לשלוחו אכול ככר זה ותי' דמעל משעת הגבהה ומסופק ר"י באומר הושיט ידך לכד של שמן, ולכאורה צריך להבין מקום הספק כיון דבגמ' קאמר להדי' דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ועיין בשעה"מ שכ' בטעמו של תוס' די"ל מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה דלעולם מעל המשלח, ולדעתי קשה לפ"ז מה התחילו התוס' להקשות מאכול ככר זה דלמא מעילה שאני וע"כ דלשון לא מצינו בכל התורה כולה משמע דבאמת לא מצינו כן ואלו הי' במעילה כך מגזה"כ ל"ש לומר לא מצינו בכל התורה כולה [ומכש'"כ לפמ"ש לעיל לא ילפינן כלל מתרומה לחייב הבעה"ב דאי אפשר לפרש כן]

ע"כ נלפענ"ד יותר לפרש בלשון התוס' דוודאי פשיטא להו דגם במעילה ל"א זה נהנה וזה מתחייב רק דעיקר ספיקם הוא הואיל וכבר תי' באכול ככר זה דמש"ה לא מקרי זה נהנה וזה מתחייב משום דמעל בהגבהה, ולפ"ז אין עיקרו של המעילה בשביל ההנאה דאפילו קודם שנהנה שייך מעילה א"כ אין דומה לאכול חלב ובעול את הערוה דהתם עיקרו של האיסור בשביל הנאת הגוף משא"כ במעילה דאין עיקרו בשביל הנאת הגוף וע"כ בהושיט ידך לכד שמן אע"ג דאין המעילה חל רק בשעת הנאה מ"מ י"ל דבעה"ב חייב כיון דאין עיקר המעילה בשביל ההנאה דאפילו אם לא הי' נהנה רק שאמר לו להגביה הי' מועל הבעה"ב וע"כ אף היכא שנתן לו להנות בלא הגבהה י"ל דמעל הבעה"ב דאין המעילה תלי' בהנאת הגוף, ואפשר דתחלה סברי התוס' היכא דנתן לחבירו לאכול לא נגמר מעילת המשלח עד שיאכל וע"כ אי אפשר לו למעול רק ע"י הנאת חבירו ומיקרי זה נהנה וזה מתחייב, וע"כ הוצרכו לתרץ דמעל משעת הגבהה ועכשיו שפיר נסתפק הר"י דאפי' בהושיט ידך לכד של שמן כיון דעכ"פ אפשר לו למעול בנתן לחבירו אפילו בלא הנאת חבירו ע"כ אע"ג דזה בא ע"י הנאת חבירו מ"מ כיון דאינו תלוי בהנאה לא מיקרי זה נהנה וזה מתחייב ול"ד לאכול חלב, ועיין בהר"מ [פ"ו מהלכות מעילה] בנטל בהמה של קדשי מזבח ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו, ועיי"ש בשעה"מ שכתב דפשטא דלשנא דר"מ מוכח דאפילו שלא נהנה חבירו כלל אפ"ה מעלו כולן משום הנתינה לחבירו ואע"ג שאינה יוצאה לחולין אפ"ה מעל במה שנתנה לחבירו שיקנה אותו ועיי"ש שכ' דמתוס' פ' האיש מקדש דף נ"ד ע"ב ד"ה קרבן] מוכח דס"ל דלא כהר"מ רק כ"מ דאינו יוצא לחולין אינו מועל רק ע"י אכילה או שאר הנאה אבל בדרך הוצאה מרשות לא מעלו, עיי"ש שכתב דהתוספתא מסייע להר"מ, והתוס' ע"כ מפרשי בנתנה לחבירו היינו שנהנה חבירו עיי"ש, ולפ"ז הנה נכון דתוס' לשיטתו דס"ל בקדושת הגוף לא מעל רק ע"י הנאה אתי' התוספתא כפשוטי' דבשר עולה מש"ה לא מעל רק האוכל הואיל דמעילה זו אי אפשר רק ע"י הנאה דהוצאה מרשות לא שייכא כלל בקדושת הגוף וע"כ לא מעל רק האוכל משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ואע"ג דהתוס' נסתפקו בהושיט ידך לכד של שמן, היינו בקדושת דמים דשייך מעילה בלא הנאה ע"כ אין עיקר האיסור בשביל ההנאה אבל בקדושת הגוף י"ל דפשיטא להו דל"א זה נהנה וזה מתחייב ואתי' התוספתא שפיר דבשר העולה לא מעל רק האוכל, אבל הר"מ לשיטתו דס"ל דאף בקדושת הגוף דאין יוצא לחולין אפ"ה שייך מעילה בנתינה לחבירו הואיל ורצה להוציא מרשו' הקדש וא"כ אף בבשר עולה אין המעילה תלוי בהנאה ואפ"ה תנא בתוספתא דלא מעל רק האוכל ע"כ הוצרך לומר הטעם הואיל ומעיל' חידוש הוא ע"כ צריך שלא יצטרף עמו איסור אחר, כנ"ל נכון וישר בעזה"י ודוק, [ועיין שעה"מ שכתב שא"י ליישב לשיטת הר"מ דשייך מעילה בקדשי מזבח בנתינה לחבירו לחוד איך יישב סוגיי' הגמ' דקדושין דף נ"ד ע"ב עיי"ש, ולענ"ד נראה למאי דאיתא במעילה רפ"ה תלש מן החטאת ועיי"ש בהרע"ב שכתב דקדשי מזבח שאינם עומדים לפדיון הוי כדבר שאין בו פגם ומעל בנהנה אע"פ שלא פגם. ולפ"ז א"ש דמה שנתן לחבירו ולפי דעתו נהנה בזה ע"כ מעל אע"פ שלא הוציאו לחולין אבל בקדשי בד"ה דיש לו פדיון והוי דבר שיש בו פגם וצריך לפגום דווקא ע"כ אלו לא הוציאו לחולין אי אפשר לו למעול דהא לא פגמו והתם בקדושין ע"כ מיירי בקדשי בד"ה דהא פליג אם מתחלל בשוגג או לא וקדשי מזבח לעולם אין יוצאים לחולין ע"כ הקשה הגמ' שפיר אם אינו מתחלל קרבן אמאי מחייב, ודוק]

ובזה י"ל מה דהוי ק"ל למה נקט רבא אליבא דשמאי לאשמוענין זה נהנה וזה מתחייב ל"א ולשיטת התוס' דבשוגג יש שליח לד"ע הו"ל לאשמוענין אליבא דידן, ומצאתי בנודע ביהודה שהקשה כן, והוסיף להוכיח דבהושיט ידך לכד של שמן חייב הבעה"ב דאל"כ עדיין קשה דהו"ל לאשמוענין במעילה באומר הושיט ידך לכד של שמן דבמעילה הא וודאי יש שליח ואפ"ה בהושיט ידך פטור דז"נ וז"מ לא אמרינן, ובאמת י"ל דרבא קמ"ל רבותא לא מבעיא לדידן דהוי חידוש הא דבמעילה יש שלד"ע ע"כ וודאי מה דאפשר למעט בחידוש עדיף, משא"כ לב"ש דס"ל בכל התורה יש שלד"ע ול"ה חידוש כלל קמ"ל דאפ"ה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ולפמ"ש יש ראי' לזה כיון דע"כ לשיטת התוס' מפרשינן התוספתא משום זה נהנה וזה מתחייב ל"א א"כ אף אי נימא דבכד של שמן מעל המשלח היינו כיון דאפשר למעול בלא הנאה, אבל בקדושת הגוף דאי אפשר למעול בלא הנאה דאינו יוצא מרשות הקדש וודאי לא מעל רק בנהנה וא"כ עדיין הו"מ למינקט אליבא דידן, וא"ל דהו"מ למיטעא משום סברת הר"מ הואיל ויש איסור אחר דזה ל"ש רק בבשר עולה דאסור באכילה לבד איסור מעילה [עיין בהר"מ פי"א מה"ל מעשה הקרבנות]. מ"מ הו"מ למנקט שתה בכוס של כלי שרת דהוי קדושת הגוף ואין בו רק איסור מעילה ואין לו פדיון, ע"כ מוכח לשיטת התוס' ע"כ כמ"ש דלרבותא דב"ש נקט הכי, ודוק היטב כי נ"ל בעזה"י ברור ונכון

מה שנ"ל בישוב לשון הר"מ שכתב בכה"ת אשלד"ע זולת מעילה וע"כ צריך שלא יצטרף לזה איסור אחר, והקשו דהא גם בשליחות יד וטו"מ אמרינן יש שלד"ע, ונראה די"ל דהא דחידש לן התוספתא לפי' של הר"מ דהיכא דנצטרף איסור אחר אמרינן אשלד"ע הואיל וחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, ע"כ לומר דס"ל להתוספתא דלאו מטעם חומר האיסור של אסורין אלו חדית לן רחמנא לומר יש שליח לד"ע כדי לחייב המשלח דא"כ מכש"כ כשנצטרף איסור אחר והוי שני אסורים מכש"כ שיש לחייב המשלח. וגם אין סברא כלל לומר דמשום קלותן של אסורים אלו ל"א לגבי השליא ד"ה וד"ת ד"מ שומעין. דהא אפילו באסורי דרבנן כתבו האחרונים דשייך לומר ד"ה וד"ת ד"מ שומעין, גם מהכ"ת לא נאמר בטו"מ וש"י ד"ה וד"ת ד"מ שומעין, וע"כ מסתבר אדרבא דבאלו החמיר רחמנא על המשלח לחייב ע"י שליח שלא יציל עליו סברת ד"ה וד"ת ד"מ שומעין וע"כ מסתבר שאפילו נצטרף עמו איסור אחר מכש"כ שיש מקום להחמיר על המשלח, והנה במעילה אי אפשר לומר ס' זו ג"כ דמשום חומר האיסור החמיר רחמנא על המשלח דהא אי הוי אמרינן אין שליח לד"ע הי' חייב השליח ואין הספק רק מי יהי' חייב השליח או המשלח, וכיון דמצד הדין אי לא הוי אמרינן אשלד"ע הי' חייב השליח אין סברא לומר שמשום חומר האיסור יתחייב המשלח ויפטור השליח, משא"כ בשליחות יד שאינו שייך רק על השומר וכן טו"מ לענין תשלומי ד' וה' אינו שייך רק על השומר והשליח וודאי אין מקום לחייבו. שפיר מצינן למימר משום חומר הענין או משום היזק הבריות חייבו רחמנא להמשלח אע"ג דאיכא למימר ד"ה וד"ת דמ"ש וע"כ י"ל אפילו בשנצטרף עמו איסור אחר חייב המשלח, משא"כ במעילה דאי אפשר כן דמשום חומר האיסור דא"כ יתחייב השליח וכמ"ש לעיל וע"כ דהוי גזה"כ ואין אנו יכולים לעמוד על טעמו של דבר וע"כ שפיר מצינן למימר אין לך בו