חמדת שלמה חלק א לז

שם הוא ברייתא בתוספתא דסוטה פי"א כנרשם שם במסורת הש"ס, וראיתי בתוספתא כתוב להדיא דאקריב עומר והדר אכיל וא"כ לא היו יכולים לאכול מקודם וע"כ הוצרכו להסתפק ממן שבכליהם יום ט"ו ג"כ יותר מארבעים שנה אבל לפום תי' הגמ' דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע רק דל"ה צריכי באמת לא צריכין לומר שנסתפקו עד יום ששה עשר דמהכ"ת לומר דהוי יותר מארבעים שנה אפי' יום אחד, ולענ"ד הי' ראוי להיות הגי' בגמ' דתני' כתיב ובני ישראל אכלו כלשון התוספתא וע"ז סיים עד ששה עשר בניסן, ולפ"ז אתיין דברי הירושלמי על נכון דלפום מה דמשני כר' ישמעאל דאמר לאחר ירושה וישיבה התיב ר' בון והא כתיב ממחרת הפסח לא בששה עשר וכיון דהוי בששה עשר מהכ"ת לומר דל"ה צריכי וע"כ שנסתפקו ממן שבכליהם קשה למה הי' הנס להיות יום יותר מארבעים שנה כיון דל"ה צריכי להנס והיו יכולים לאכול מעבור הארץ וא"כ למה הי' יותר מארבעים שנה, וע"ז התיב ר"א בר' יוסי קומי ר' יוסי והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מארץ מצרים לא בחמשה עשר וכיון דהוי חמשה עשר שפיר מצינו לומר דל"ה צריכי ונסתפקו ממן שבכליהם עד ארבעים שנה שלימות, כן נ"ל נכון בעזה"י לפרש דברי הירושלמי: פרק האיש מקדש

דף מ"ב ע"א גמרא ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים וכו' עיין בחדושי הרשב"א וריטב"א ור"ן שהקשו לטעמא דזכי' משום שליחות תקשי הא דאבעי' לעיל (דף כ"ג ע"ב) לרשב"א עבד מהו שיעשה שליח ואפ"ה סבר בשטר ע"י אחרים. [ועיין בר"ן ובמהרי"ט], ולענ"ד נראה ליישב פשוט. דהא הר"ן הקשה עוד איך אפשר לומר דזכיי' מטעם שליחות א"כ כי דחי הגמ' ותסברא הני קטנים נינהו אלא מנין שזכין לאדם שלא בפניו, ואי זכיי' מטעם שליחות עדיין קשה ותסברא הא קטנים הוי. ותי' דוודאי אי הוי לן ילפותא לזכיי' הו"א דלאו משום שליחות הוא אבל עכשיו דאין לנו ילפותא לזכיי' וע"כ דמשום סברא הוא דלא גרע משליחות וע"כ ממילא בקטן לא מהני עיי"ש. ולפ"ז לר' שמעון בן אלעזר לפום ס"ד דלא מצי משוי שליח משום דאיהו לא מצי עביד ואפ"ה מוכח שיכול להשתחרר בשטר ע"י אחרים מקרא דחופשה לא ניתן לה ממילא מוכח מדאורייתא זכיי' ובאמת הוי אמרינן דלאו משום שליחות כיון דאית לן ילפותא לזה דמוכח משיחרור. אבל אליבא דאמת דמסיק דמצי משוי שליח ולא מוכח זכיי' משום מקום רק מסברא שפיר אמרינן דע"כ משום שליחות הוא. ולענ"ד צ"ע על הר"ן שלא תי' כן. ובזה אפשר ליישב מאי דנתקשיתי לעיל בסוגי' הנ"ל מאי האי דקאמר בתר דאיבעי' הדר פשטה לה לה מאשה. הא ע"כ אינם דומים דאשה יכולה להתגרש בקבלת עצמה ועבד אינו יכול להתגרש בקבלת עצמו לרשב"א. גם מאי מקשה אלא הא דאמר ר"ה ברי' דר"י הני כהני שלוחי דרחמנא וכו' הא איכא עבד. מה קושי' דלמא לרשב"א באמת מוכח כן אבל לדידן אין הכרח לזה ומסברא אמרינן מי איכא מידי עיין לעיל, ולפ"ז י"ל דאבעי' הגמ' הוי כיון דממה נפשך צריכין לחדש או דיכול לעשות שליח והוי חדוש אע"ג דאינו יכול לקבל בעצמו והוא נגד סברת ר"ה בריה דר"י דאמר מי איכא מידי וכו'. או דנימא דאינו יכול לעשות שליח וא"כ צריכין לחדש דזכיי' לאו מטעם שליחות, ולזה פשיט מסברא דנפשי' דיותר מסתבר לומר דיכול לעשות שליח מלומר זכיי' לאו מטעם שליחות. וע"ז הקשה הגמ' מנ"ל הא הא אמר ר"ה ברי' דר"י הני כהני וכו' משום מי איכא מידי וא"כ אדרבא יותר מסתבר לומר דזכייה לאו משום שליחות כדהוי ס"ד, למילף מנשיא אחד מלסתור כללא דר"ה ברי' דר"י שהוא נגד הסברא, וע"כ הוצרך לשנויי שאני עבד דאיתא בתורת גרושין ואין בזה סתירת מי איכא מידי וע"כ יותר מסתבר דמצי משוי שליח מלומר זכיי' לאו משום שליחות, ולפ"ז אדרבא משמע מסוגי' דשם דזכיי' משום שליחות ודוק היטב

דף מ"ג ע"א גמרא גלי רחמנא בשחוטי חוץ וכו' עיין מהרש"א שהקשה על קושי' הגמ' לילף ממעילה וטביחה א"כ למה לי קרא בקדשים וגרושין. ותי' דס"ד דלדבר עבירה יותר מתחייב ע"י שליח בדרך קנס הואיל ואהני מעשיו. ולכאורה דבריו תמוהים דנראה פשוט דקדשים וודאי לא הוי מצינן למילף מבינייהו דאף דמעילה הוי בקדשים מ"מ עיקרו הוא שהוציא ההקדש לחולין ולא דמי לעבודת קדשים. וא"כ ע"כ הקושי' דלכתוב קדשים ומעילה וטו"מ רק גרושין לא לכתוב. וע"ז לא תי' המהרש"א כלום דהו"מ למילף מבנייהו, ובלא ההכרח הנ"ל קשה ג"כ על קושי' הגמ' איך ס"ד למילף ממעילה וטו"מ א"כ קשה לא לכתוב גרושין רק קדשים ומעילה וטו"מ ונסתר דיחוי המהרש"א. ועיין בשעה"מ שכתב בשם מהרי"ט דבטו"מ י"ל דחייב ע"י חשו"ק דלאו בני שליחות נינהו רק במעילה צריך שליחות ויישב בזה לשון הר"מ, וקשה לפ"ז לא הוי מעילה וטו"מ שני כתובים דהא צריך לכתוב טו"מ להורות דחייב אפילו ע"י חשו"ק, ועיי"ש מ"ש עליו השעה"מ ולקמן נדבר מזה, ולומר דבאמת במעילה לאו משום שליחות חייב ולפ"ז ל"ה שייך למילף מביניי' דמעילה וטו"מ ל"ה כלל משום שליחות, אך מהר"מ בהלכות מעילה מוכיח להדיא דמעילה משום שליחות הוא ומש"ה כתב דבשר העולה לא מעל אלא האוכל הואיל ונצטרף עמו איסור אחר

ונ"ל דאפ"ל דאלו הו"מ למילף ממעילה וטו"מ רק דהוי קשה ליה ל"ל למכתב בגרושין הו"א באמת דבדבר עבירה לאו משום שליחות הוא רק משום דאהכי חייב רחמנא כי היכא דלא נחדש לומר דהוי גזה"כ ובאמת אפילו ע"י חשו"ק ג"כ חייב דכך גזרה התורה וע"כ הקשה הגמ' שפיר ליליף מני' ושוב לא קשה ל"ל דכתב רחמנא בגרושין דהתם טעמא אחרינ' משום שליחות אבל עכשיו דע"כ הוי שני כתובים ואפילו לענין חיוב הוי גזה"כ דווקא במעילה וטו"מ יש לומר לעולם דבעי שליחות רק דחידשה לן רחמנא אע"ג דבעלמא אין שליח לד"ע אפ"ה בהנהו יש שליח לד"ע ולעולם עכשיו מצינן למימר דמ"י חשו"ק פטור דאין לנו להרבות בחידוש כ"כ. אמנם באמת מוכח דמעילה מהני אפילו ע"י חשו"ק כדאיתא להדי' במעילה (פ"ו) שילח ביד חשו"ק אם עשה שליחותו בעה"ב מעל וכדאיתא בגמ' התם עשאן כמעטן של זתים ומזה הקשה הפ"י על קושי' הגמ' נימא אין שליח לד"ע הא במעילה לא בעינן שליחות. ותי' דקושית הגמ' נימא דמעל השליח כיון דהוא גדול והוי בר מעילה יותר מסתבר דלמעול השליח. והנה לשיטת התוס' אי אפשר לקיים תי' הפ"י דהא התוס' תי' לשיטתם דבשוגג יש שלד"ע ע"כ קושי' הגמ' מנזכר השליח ובנזכר שוב לא הוי בר מעילה וא"כ שפיר מעל הבעה"ב כיון דלא בעינן שליחות גמור במעילה, אך השעה"מ תי' דקושי' הגמ' הוא כיון דאשלד"ע ומקרי השליח העושה הוי לן למיפטר הבעה"ב וגרע מחשו"ק ואתיין דברי תוס' שפיר:

ולכאורה נ"ל להוכיח כתי' הפ"י, דהנה זה ימים כבירים אשר הי' קשה לי לשיטת התוס' דקושי' הגמ' מנזכר השליח וקשה מנ"ל למילף זה מהיקש חטא חטא הא בתרומה גופי' אשכחן לדבר עבירה כגון תורם מן הרעה על היפה, וא"כ אין לומר דההיקש הוא כמו בתרומה מהני לעולם ע"י שליח דהא בתרומה נמי איכא גוונא דלא מהני, וע"כ דההיקש הוא כמו בתרומה שייך לפעמים ע"י שליח ה"נ במעילה, ולשיטת התוס' הא במעילה אשכחן ג"כ גוונא דמהני ע"י שליח כגון בלא נזכר ומנ"ל למילף אף היכא דנזכר השליח, אח"כ מצאתי קושי' זו בספר טורי אבן למס' חגיגה עיי"ש שמחמת קושי' זו נ"ל להלכה כשיטת הריטב"א והנ"י דאף בשליח שוגג אמרינן אשלד"ע, וכבר כתבתי במקום אחר די"ל דהתוס' אזלי לפום תי' התוס' בב"מ [דף י' ע"ב] דאף דאשלד"ע היינו רק לענין חיוב אבל המעשה קיים וא"כ בתרומה לעולם המעשה קיים ע"י שליח והא דילפינן חטא חטא מתרומה הוא מלא ישאו עליו חטא הנאמר באכילת תרומה ושם מהני לעולם ע"י שליח דסוף סוף הוי תרומה וחייב האוכל אפילו היכא שתרם מן הרעה על היפה, אך לתי' השני של התוס' שם דהמעשה בטל וכ"נ משיטת רוב הפוסקים וכן מסתבר דהמעשה בטל כיון דאשלד"ע ובטל השליחות לגמרי. ועיין ש"ך [ס"ס שמ"ח] דלפמ"ש בטעמא דאשלד"ע משום דלדבר עבירה לא מצי למילף מבינייהו ממילא המעשה בטל, ועיין בשעה"מ [סוף הלכות מעילה] כתב בפשיטות דאף לחי' הראשון של תוס' בב"מ המעשה בטל עיי"ש ולפ"ז הדרי הקושי' הנ"ל על תוס' [ולכאורה אינו מובן לענ"ד כלל דהאיך שייך לומר דהמעשה קיים כגון בכהן שאמר לכהן קדש לי אשה גרושה דלכ"ע שייך לומר אשלד"ע בין לרבינא ובין לרב סמא, א"כ דהמקדש לא עבר הואיל ונעשה ע"י שליח וממילא השליח וודאי לא עבר דהוא לא קדשה לעצמו גם לפני עור ל"ש דהא המשלח לא עבר וא"כ דאינו עושה איסור האיך שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וא"כ ממילא ראוי להעשות שליח וממילא יש לחייב המשלח והוי תרתי דסתרי, אבל אי נימא דהמעשה בטל א"ש דאי אפשר לו להעשות שליח דאם יהי' שליח יעשה המשלח איסור ושייך לומר דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין ודוק] וגם לשיטת הריטב"א ושאר פוסקים דס"ל דאף בשוגג שייך אשלד"ע קשי' לי ג"כ כעין קושי' הנ"ל כיון דבתרומה שייך ג"כ אשלד"ע כגון בתורם מן הרעה על היפה וע"כ דההיקש כמו בתרומה שייך ע"י שליח ה"נ במעילה, וקשה הא איכא לאשכוחי שהכניס