חמדת שלמה חלק א לו

ומשני למצוה שמצוה להמתין והוא לכאורה שפת יתר ולמ"ש א"ש דאתי לאורויי שהוא תי' אחר דמצוה להמתין. ודוק], אך לפ"ז קשה כיון דמעד הביאכם לא מוכח דמצוה להמתין די"ל דמצוה להקריב העומר א"כ מנ"ל דאיסור חדש תלה בהקרבת העומר, וצ"ל לפ"ז דבאמת ל"ה רק מדרבנן ואפשר הוא כדי לזרז להקריב העומר תיכף בהנץ וע"כ הקשה הגמ' שפיר כיון דל"ה רק מצוה דרבנן משום מצוה ליקו ולגזור, ולפ"ז מיושב דברי רש"י מ"ש האיר המזרח הנץ החמה ולא פי' כמו בתמיד האיר פני כל המזרח והתם ע"כ קודם הנץ כדמוכח בברכות שלא היו יכולים לומר אז יוצר אור וכדאמרינן הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, ולפמ"ש א"ש כיון דעד הביאכם פי' להקריב העומר בהאיר המזרח וכיון דקיי"ל תדיר קודם כדנפ"ל ממלבד עולת הבוקר כדאיתא ר"פ כל התדיר וכללא כייל תנא כל התדיר קודם האיך אפשר להקריב בהאיר המזרח העומר דאז הוא זמן התמיד, ע"כ דקדק רש"י כיון דהאיר המזרח נפ"ל מעצם היום הזה ועצם היום משמע וודאי עיקרו של יום היינו הנץ החמה ועיין רש"י (פ' האזינו) וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה בשלשה מקומות וכו' עד הריני מכניסו בחצי היום משמע בעצם היום היינו חצי היום רק התם כתיב בעצם והכא כתיב עד עצם וכיון דאמרינן עד ולא עד בכלל היינו תחלת עצומו של יום והיינו הנץ החמה

ולפ"ז י"ל קושי' התוס' מנ"ל לר"י ור"ל דאיכא שום תנא דפליג על ר' יהודה, ולפ"ז י"ל דרש"י נדחק במתני' דתנא לאחר דברי ר"י מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן שהם יודעים שאין ב"ד מתעצלים בו ולכאורה קשה דהו"ל לומר תיכף לעיל לבתר דתני הרחוקים מותרים מחצות היום הו"ל למימר מפני שהם יודעים ורש"י הרגיש בזה ופי' דאף ר"י ס"ל ג"כ דהרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן דבזמן המקדש העומר מתיר וע"כ תנו הא לבתר דברי ר"י כנ"ל בכוונת רש"י, ולכאורה הוא מלתא דפשיטא כמו דלת"ק יש חילוק בזמן המקדש מדכתיב עד הביאכם מהכ"ת לא נאמר כן אליבא דר"י וע"כ עדיין קשה דהו"ל למתני לעיל תיכף מפני מה הרחוקים מותרים, וי"ל דזה הי' קשה לר"י ור"ל ע"כ תי' דלת"ק לעולם האיר המזרח מתיר והא דתנן העומר מתיר היינו למצוה ולפמ"ש ל"ה רק מצוה דרבנן וע"כ ל"ק מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום די"ל הם אמרו והם אמרו וכיון דמסתמא זריזין מקדימין לא אטרחוהו חכמים לאסור יותר מחצי היום לרחוקים [ועיין עירובין (דף ל"ב) דרצה להוכיח מזה דחזקה שליח עושה שליחותו בדאורייתא וע"כ אתי בפשיטות שפיר, ומכש"כ דא"ש למ"ש רש"י בחומש שכתבתי לעיל בעצם היום היינו חצי היום י"ל דנהי דחיישינן אולי לא יוכלו להקריב בתחלת עצומו של יום כדכתיב עד עצם מ"מ מסתמא וודאי לא יאחרו עכ"פ מלהקריב קודם חצי היום לקיים עצם היום כיון דהתורה תלה הדבר בעצומו של יום] אבל לר' יהודה דס"ל עד עצם היינו כל היום וס"ל עד ועד בכלל הקשה המשנה שפיר מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום כיון דלדידי' מדאורייתא אסור בזמן המקדש עד הקרבת העומר גם לא תלה הקרבת העומר בעצומו של היום דהיינו חצי היום כלל, ע"כ הקשה המשנה שפיר מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן והוצרך לשנות שהם יודעים שאין ב"ד מתעצלין בו וע"כ מזה ראי' גדולה לר"י ור"ל. כנ"ל נכון ליישב קושי' התוס' ועיין היטב

ועפמ"ש דראי' ר"י ור"ל הי' מת"ק דמתני' אתי' לנכון פי' המשניות להר"מ שפסק להלכה כר"י דמן התורה אסור וכרבינא דסוף הסוגי' ודלא כר"י ור"ל ואפ"ה הביא בפי' המתני' כר"י ור"ל דרש והתקין, ולכאורה הוא צ"ע למה נדחק בפי' דמתני' כיון דלא קיי"ל כר"י ור"ל, ולפמ"ש א"ש דלענין פי' דמתני' הלכתא כר"י ור"ל ומוכח דמאן דסבר ולא עד בכלל ס"ל עד הביאכם למצוה, ועיין היטב

עיין בהר"ם הלכות תו"מ פ"ז הלכה י"א ג' פעמים על כל דבר וכ"כ למה מפני אלו הטועים וכו' והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וא"ת שאותו פסח אירע בשבת כמו שדימו הטפשים האיך תלה הכתוב היתר החדש במה שאינו עיקר ולא הסבה אלא נקרה מקרה אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת החדש ואין משגיחין על איזה היום הוא מימי השבוע ע"כ, וכתב הלח"מ הוא ראי' רבינו וראוי' אליו וכ"כ הסמ"ג, ולכאורה תמוה דבגמ' מנחות שם כמה תנאים מביאים ראי' לדחות דברי הצדוקים ואין אחד שהביא ראי' הרמב"ם, גם מדוע לא הביא הר"מ ראי' הגמרא וכן שמעתי להקשות

ונ"ל בעזה"י ליישב, דלכאורה קשה טובא עוד על הר"מ שסתר בזה דעת הצדוקים הא בקדושין (דף ל"ח) מקשה הגמרא מקרא דויאכלו מעבור הארץ לרבנן דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע וא"כ למה לא אכלו מקודם, ותי' הגמ' דל"ה צריכי שהיו מסתפקים ממן שבכליהם, וע"כ הא דמחרת הפסח אין ענין להקרבת עומר וא"כ אין סתירה מזה לדעת הצדוקים, ונהי דהר"מ פסק כר' אליעזר דחדש אסור מ"ה בכל מקום משום דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע ושפיר מצינן למימר מעיקרא לא אכול משום הקרבת העומר מ"מ אין מזה סתירה להצדוקים אם יאמרו כמאן דפליג על ר"א דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע, ע"כ נלענ"ד בכוונת הר"מ עפ"מ שכתב הראב"ע בפ' אמור על חכם אחד ברומי שהביא ראיה לסתור דעת הצדוקים מהא דמחרת הפסח שכתב עליו הראב"ע ולא ידע כי בנפשו הוא דמחרת הפסח משמע מחרת שחיטת הפסח כמ"ש ממחרת הפסח יצאו ב"י מארץ מצרים והתוס' הביאו בר"ה דף י"ג. ולכאורה אינו מובן כוונת הראב"ע מ"ש ולא ידע כי בנפשו הוא, והנלענ"ד פשוט בכוונתו דאי נימא ממחרת הפסח הוא מחרת שחיטת הפסח והפי' הוא דאקריב עומר והדר אכול צריך ע"כ לומר דע"פ הי' חל אז בשבת ומחרת השבת הכוונה על שבת בראשית שבתוך הפסח ושבת של ע"פ הוי ג"כ תוך הפסח כיון שנקרא פסח וע"כ מחרת השבת הוי יום ראשון של פסח ומוכרח ח"ו כדעת הצדוקים וע"כ לא ידע כי בנפשו הוא. והנה מגמ' דמנחות מוכח דלדעת הצדוקים הוי ממחרת השבת כשחל ע"פ בשבת הוא ממחרת ז' של פסח שחל אז ג"כ בשבת עיי"ש (דף ס"ה סוף ע"ב) ברש"י מ"ש דנ"ו היינו אם חל פסח יום א', אך מדברי הגמ' אינו מוכרח לפרש כן די"ל דקאי על ע"פ. אך ממאי דאמר שם תחלת הסוגיא נטפל להם ר' יוחנן בן זכאי ואמר שוטים מנין לכם זו ולא הי' אדם משיבו עיי"ש מוכח שלא הי' להם ראי' הנ"ל. ועכ"פ אם נאמר דמחרת הפסח הוא מחרת שחיטת הפסח הי' ח"ו מקום לדברי הטועים. וע"כ התחכם הר"מ ז"ל לסתור הדברים וכתב בלשון ראי' להיפוך מדבריהם דא"א לומר דמחרת הפסח הוא מחרת שחיטת הפסח דזה וודאי לא נקרא שבת כיון דמותר בעשיית מלאכה מדאורייתא וע"כ לומר שאירע בשבת א"כ קשה האיך תלה הכתוב הדבר במה שאינו עיקר ולא הסיבה, להורות דא"נ כדבריהם אדרבא יש מקום ראי' להיפוך, ולפ"ז א"ש דלא הביאו ראי' זו בגמ' דלסתור דבריהם מחמת ראי' אחרת שהם לא הביאו ראי' זו. אין מקום לסתור דהא מצינן לומר דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח משום דל"ה צריכי כמו למאן דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה ע"כ לא הובא בגמ' ראי' זו. רק אדונינו הר"מ בלתי ספק שמע שהטועים עכשיו מביאי' ראי' זו ע"כ התחכם לסתור דעתם לפי דבריהם אדרבא מוכח להיפך כדי להורות טפשותם, ואתי ג"כ שפיר מה שלא הביא ראי' הגמ' שהוא רק גז"ש או מילי דסברא ואין הצדוקים מודים בזה וע"כ לא כתב רק ראי' זו. לסכל בזה דעת המביאים ראי' מזה כן נ"ל נכון

בענין הנ"ל נ"ל בעזה"י לפרש דברי הירושלמי מסכת חלה פ"ב (דף ו') ר' יונה בעי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפילו יבישה ואפי' חיטין שבעלי' כך אני אומר לא יאכלו מצות בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרית לי' שניי' הוא שמצות עשה דוחה ל"ת וכו' עד כר' ישמעאל דאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע התיב ר' בון בר' כהנא הא כתיב ויאכלו ממחרת הפסח לאו בששה עשר התיב ר"א בר' יוסי קומי ר' יוסי והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מארץ מצרים לא בחמשה עשר, ועיין במפרש שכתב דאם פי' ששה עשר מסתבר יותר דתלו בהקרבת עומר דדוחק לומר משום דל"ה צריכי אבל אי מחרת הפסח הוא שחיטת הפסח ע"כ קרא דחיק ומוקי אנפשי' משום דל"ה צריכי, ולענ"ד הי' נראה לפ"מ דאיתא בקדושין ג"כ סוגי' זו משום דל"ה צריכי ומייתי שם הא דכתיב ויאכלו את המן ארבעים שנה. בעיסה שהוציא ממצרים טעמו טעם מן ע"כ הוי ארבעים שנה, והנה אי נימא דמחרת הפסח היינו ששה עשר בניסן ומעיקרא לא אכול א"כ הוי יום א' יותר מארבעים שנה יום ט"ו שלאחר ארבעים שנה, וצ"ל כיון דלא הוי אלא יום אחד לא חש הכתוב למנותו. והנה לפי' ר"ת שם בתוס' דס"ל ג"כ מחרת הפסח היינו מחרת שחיטת הפסח. רק מצות וקלוי בעצם היום הזה הוא יום ששה עשר כמ"ש ולחם וקלי וכרמל ל"ת עד עצם היום הזה, וקשה לפ"ז על תי' הגמ' דל"ה צריכי ואין חילוק בין חדש לישן א"כ ע"כ דמחרת הפסח מצות וקלי הוא הכל בט"ו א"כ למה נקט בתי' הגמ' שנסתפקו ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן מנ"ל דהי' יום יותר מארבעים שנה וצ"ע לכאורה, אמנם תי' הגמ'