חמדת שלמה חלק א לא

ונבילה דאיכא למימר ערלה תוכיח, וא"ל מה לחדש שכן נוהג בח"ל וערלה הוא רק הלכה וספיקא מותר דכמו דאין דנין ק"ו מהלכה הכי נמי אין עושין תוכיח יעיי"ש. ולענ"ד הוא תמוה הא לולי ההלכה היה ערלה מותר לגמרי בח"ל כמו כלאי כרם ממעיטא דשדך וכמ"ש התוס' א"כ מהכ"ת לא נימא מה לערלה שכן א"נ מדאורייתא בח"ל דבשלמא אלו היה ההלכה להקל ומדאורייתא היה נוהג אף בח"ל שפיר היה אפ"ל דא"ל מזה פירכא אבל אי מדאורייתא לא נהגא כלל כמו כלאי כרם בח"ל מהכ"ת ל"ה פירכא הן מד"ת והן מצד ההלכה. גם מ"ש דע"כ לא מצינן למילף אליבא דאמת מחמץ וחלב ונבילה דהא איכא למפרך שכן א"נ בח"ל אלא ודאי דאליבא דאמת חזר הגמרא מילפותא דהנך והגמ' רק חדא פירכא נקט ותדע דאל"כ למה לי לר"א קרא לחלב ונבילה וחמץ לילף מבכורים וחד מהנך. הוא תמוה ג"כ דהא חלב הותר מכללו וחמץ היה לו שעת הכושר כפירכת הגמ' לעיל ונבילה ושרצים ודאי צריכי לכתוב לכעדשה ולענין טומאה כמ"ש התוס'. גם י"ל פשוט דהמחה את החלב וגמעו וכן אינך ע"י מיחוי ודאי דלא מצינן למילף ממשקין היוצאין דהא התם טעמא אחרינא איכא דל"ה אכילה ועיין בתוס' פסחים דאע"ג דשתיה בכלל אכילה מ"מ אוכל הנמחה י"ל דל"ה בכלל רק כיון דכתיב נפש מרבינן אף השותה משקין היוצאין וכמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו יעיי"ש. ובגוף הפירכא מה דא"נ בח"ל יש לומר מה דהוי חובת קרקע אפשר לומר דליכא למיפרך דא"נ בח"ל דכל עניני חובת קרקע הוא כך שאינו נוהג רק בארץ וצ"ע בזה. ויש ראייה לסברא זו ממ"ש התוס' בסוגיין נילף טבל ותרומה מחדש להיות נוהג אף בח"ל עיי"ש. והוי קשי' לי הא טבל מותר קודם מרוח לאכול ארעי משא"כ חדש דאסור מיד א"ו דזה ל"ה פירכא דכל ענין תרומה הוא לאחר מרוח. עכ"פ חדש נראה דשפיר מצינן למילף לדידן דקיי"ל חדש נוהג בח"ל. אך עדיין איכא למיפרך דחדש יש היתר לאיסורו וכמ"ש התוס' דהיינו בי"ו לאחר הקרבת העומר שוב מצאתי שגם הפ"י הקשה כן. אך זה תלו בפלוגתא אי האיר המזרח מתיר בזמן שאין בהמ"ק קיים או עד ועד בכלל ועיין תוס' בסוגין ד"ה יש היתר לאיסורו ובמהרש"א. ולפ"ז לפ"מ שפסק הר"מ דעד ועד בכלל א"כ הוי חדש יש היתר לאיסורו ול"מ למילף מחמץ ואינך לאסור משקין וצ"ע בזה דאפשר לומר דרק להחמיר פסק הר"מ דעד ועד בכלל כדי לאסור ספיקא כיון דרבנן בי רב אשי ס"ל האיר המזרח מתיר רק הר"מ פסק כרבינא דאמרה לי אם ועיי"ש במנחות וא"כ יש לומר דלקולא ל"ה פסק דדלמא האיר המזרח מתיר ול"ה יש היתר לאיסורו. ובזה הוי אתי שפיר מה דהי' קשה לי אי נימא דילפינן חדש לאסור משקין א"כ האיך יליף ר' שמעון לאסור כלאי כרם וערלה בח"ל מק"ו דחדש דלמא חדש שאני הואיל וחמור לענין משקין משא"כ ערלה דילפינן פרי מבכורים. ודוחק לומר דר"ש כר"א ס"ל. ולפמ"ש א"ש כיון דר"ש קאמר חדש יש היתר לאסורו ממילא אין המשקין אסורים דמצינן למפרך מה לחדש שכן יש היתר לאיסורו. ולכאורה יש לומר דלר"ש חמץ לאח"ז מותר אף חמץ יש היתר לאיסורו וכן לדידן דקיי"ל בזה כר"ש. שוב ראיתי בפ"י שכתב ג"כ מזה. גם בל"ז יש מקום ליישב דלר"ש דלא דרש שדך למעוטי כלאי כרם וא"כ כל זמן שלא ידעינן דאין ערלה נוהג בח"ל ממילא אין משקין חדש אסורים דאיכא למימר ערלה יוכיח וע"כ מצד הספק אמרינן כמו דבערלה אין המשקין אסורים ה"נ בחדש וכמו דחדש נוהג בח"ל ה"נ ערלה. רק אי קשי' למ"ש התוס' דילפינן הקדש מתרומה א"כ למה לא נימא הקדש יוכיח דא"נ במשקין אע"ג דנוהג בח"ל. אך אפ"ל מה להקדש שכן ישנו בשאלה [גם י"ל דלהקל ל"מ למילף הקדש מתרומה דמה להקדש דנוהג בכל המינים משא"כ בתרומה שא"נ רק בה' מינין או בפירות דוקא לשטת הר"מ וזה נ"ל פשוט ול"ש בזה אין ג"ש למחצה ודוק]. גם תמוה לי למה לא יהיה המשקין היוצאין מן ההקדש כמו עצים ואבנים של הקדש דמועלין וכ"נ ממ"ש התוס' בהקדש לא כתיב אכילה וכן בכלאי כרם ואח"כ תי' דמ"מ ל"ה פירי ומשמע מדבריהם דרק אכלאי כרם תי' כן משא"כ בהקדש שפיר הקושי' על רש"י. ולא אוכל להבין מ"ש הר"מ דבהקדש א"ח על המשקין היוצאין מהם וכי גרע מעצים ואבנים דס"ס הוי ממון של הקדש ואם נהנה שו"פ למה לא מעל

ולכאורה הי' עולה ע"ד די"ל לפמ"ש התוס' בחולין בפ' ג"ה דמהטמאים ילפינן צירן ורוטבן דשקולין הן ויבואו שניהם וא"כ אי אמרינן בערלה משקין היוצאין אינו כמותן לר' יהושע מדרשא דפרי אבל המחה וגמעו נראה דלא מצינן למילף מפירי כיון דגוף הפירי נמחה וכמ"ש התוס' בשם הר"ש מוורדין ד"ה היכא דבכלאי כרם אע"ג דלא כתיב אכילה ליכא לחייב על המשקין הואיל ואינם גוף הפרי אבל בהמחה חמץ הואיל והוא גוף החמץ ליכא למעוטי רק כיון דכתיב אכילה. ולפ"ז ליכא למעוטי בערלה רק משקין היוצאין אבל גוף הפירי שנמחה שפיר מצינן למילף מחמץ רק דאיכא למיפרך מה לחמץ שכן משקין הי"מ אסורים רק לפ"ז י"ל מנ"ל לרבות מנפש המחה ומשקין ולומר דשקולין הם כיון דבע"כ בערלה משקין אינם כמותם יותר מסתבר לומר דמשקין אינם כמותם אף בחמץ וחלב ונבילה ונפש רק להמחה אתי ושוה ערלה לשאר האסורים וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דבכל איסורים אין המשקין כמותן. אך הא ליתא דהא מוכח ממתני' דאלו עוברין חומץ האדומי דרמו בי' שערי ומוכח דמשקין הי"מ כמותן. וא"ל לפ"מ דמוקי התם כר' אליעזר ור"א לשטתו דס"ל אף בערלה משקין הי"מ כמותן וגם לפ"מ דמוקי כר' מאיר י"ל דר' מאיר לשטתו דס"ל (בר"פ שבועת העדות) דון מינה ומינה והיינו כר"א דערלה ועיין ברש"י דדון מינה או אוקי באתרה הוא כלל לכל גז"ש ובנין אב שבתורה וא"כ משמע דמאן דאית לי' במ"א דון מינה ומינה ע"כ ס"ל בהא ג"כ כר"א, [וכבר הייתי מסתפק בזה אם הוא כלל או רק לפי מאי דמסתבר בכל מקום לפי ענינו אבל מרש"י משמע שהוא כלל לכל הילפתות כמ"ש רש"י להדיא, ועיין בתוי"ט במנחות (פי"ג משנה ה') שמן לא יפחת מלוג רבי אומר ג' לוגין ובספר ברכת הזבח שם מוכח דס"ל דהוי כלל בכל ענינים]. אך שם איתא בברייתא אמר ר' יהושע הואיל ושנינו כ"ש מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו משמע להדי' דאף ר' יהושע מודה בשכר המדי, גם מדאייתי רבא ראייה מהטמאים לאסור צירן ורוטבן מוכח דלהלכה צירן אסור דלפמ"ש היה מוכרח דברייתא זו כר"א דערלה. וא"ל באמת מנ"ל דנפש אתי לצירן להיות חמור מערלה דלמא רק להמחה ויהא שוה עם ערלה די"ל דזה אינו פירכא כלל דבערלה הקפיד רחמנא על פרי ומשקין ל"ה פרי משא"כ בשאר איסורים דלא תלו בפרי שפיר י"ל דמשקין הי"מ כמותן ואין זה משום קילותא דערלה רק משום דל"ה פרי ולפ"ז י"ל דהמחה וגמעו אף בערלה ותרומה חייב. אמנם ראיתי בפ"י דפשיטא לי' דהמחה פטור בתרומה הואיל והמשקין אינם אסורין עיי"ש בסוף הענין מ"ש בהמחה חלה ודאי פטור. ולענ"ד יש לחלק כמ"ש לעיל בשם התוס' דבהמחה הפירי הוא בעין. ולענ"ד צריך עיון. ואף דתרומה ל"ש למילף מאינך הואיל ואינו איסור השוה בכל מ"מ י"ל דילפינן ערלה ואינך במה הצד והדר ילפינן תרומה מערלה מגז"ש דפרי. ועיין ברכות (דף ל"ח) תמרים של תרומה מותר לעשותן ערימא וברש"י שם ובמג"א (סימן ר"ב סעיף ז') וצריך ע"ג לענ"ד

מה שנלענ"ד כעת ליישב קצת מה שתמוה על הר"מ שפסק בכולם משקין הי"מ כמותן ואין לוקין רק על משקה יין של ערלה וכלאי כרם והוא תמוה כמ"ש הלח"מ והעלה בצ"ע חדא דלדידן או כלאי כרם לפי' התוס' או הקדש לפי' רש"י מנ"ל דמשקין כמותן גם מנ"ל לחייב ביין של כלאי כרם. ואפשר לומר עפ"מ דקשי' מסוגיי' דקדושין דמוכח דשדך אתי לכלאי כרם ועיין מ"ש לעיל דהוא מוכרח למאן דס"ל חוקים שחקקתי לך כבר וע"כ משום דס"ד למילף ק"ו מחדש וכמ"ש התוס' וקשה הא איכא למיפרך מה לחדש שכן משקין אסורים וצריך לומר דהוא גופי' הוי ילפינן דמשקין אסורים בכלאי כרם דא"ל ערלה תוכיח מה לערלה שכן יש היתר לאיסורו. וא"ל האיך מצינן למילף כלאי כרם מחדש הא חדש הוא איסור הבא מאליו משא"כ כלאי כרם לפי' התוס'. (ונ"ל דכוונת התוס' מש"ה ל"ה כ"כ איסור הבא מאליו כיון דתלי בכוונת הזורע כדאיתא בכלאים פ"ה הרוח שסיערתו לאחריו מותר]. אך לכאורה יקשה הא ג"כ על ר"ש דיליף כ"כ מק"ו דחדש וע"כ לומר דעל חדא מחדא לא פרכינן פירכא זו רק על מה הצד דפרכינן פירכא כ"ד אבל על חדא מחדא י"ל דל"ה פירכא וע"כ שפיר מצינן למילף משקה כ"כ מחדש חדא מחדא. אך לפירוש ר"ת דפי' הא דערלה יש היתר לאיסורו היינו נטע רבעי אבל ערלה ל"ה היתר לאיסורו הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' דל"מ למילף כלאי כרם מחדש דמה לחדש שכן משקין אסורים וא"ל הוא גופי' נילף דמשקין אסורים בכלאי כרם, די"ל ערלה תוכיח דהתם ודאי משקין אינם כמותם כדילפינן מפרי וא"ל מה לערלה שיש היתר לאיסורו דבג' שני ערלה אין היתר לאיסורו לפי' ר"ת. וא"ל דלמא אף בחדש אין משקין הי"מ כמותם הואיל ויש היתר לאיסורו הא התם אליבא דשמואל קיימא ושמואל ס"ל במנחות האיר המזרח מתיר וא"כ אין היתר לאיסורו וחדש משקין אסורים. אך לכאורה הא ליתא דאי ל"ה כתיב שדך למעוטי כ"כ ל"ה משקה חדש אסור דל"מ למילף מחמץ ואינך דאיכא למימר ערלה תוכיח