חמדת שלמה חלק א כט

אונס לא שכיח והא ראיה דלא קאמר דרעה לגביה לענין אם יאנס רק דקאמר הגמ' שיאמר להם נשרפו וכו' ובאמת לא יהא אונס רק דפשע ולא מציל. אבל אם הם המוכרים לא שייך זה רק אם יהא באמת אונס וזה ל"ש, ועדיף להו מה שמרויחים לענין יוקרא. ולפ"ז כיון דשייך גבייהו עיקר התקנה מה שתקנו חכז"ל שלא יהא כסף קונה שייך שפיר לומר אוקמי' אדינהו אף דהוי מדרבנן. אבל בהקדש לפי סברת הלח"מ הנ"ל דאף אם יכולין לחזור אם נתייקרו אפ"ה אין צריכין לקבל אחריות אם נשרף, א"כ תו לא שייך עיקר התקנה דנימא כסף אינו קונה משום שמא יאמר נ"ח דמאי הועילו חכמים בתקנתן דאף שאין כסף קונה היינו שיכולין לחזור אם נתייקר אבל אם נשרף לגמרי צריך הלוקח לקבל ההפסד כיון דמדאורייתא מעות קונה לא רצו חכמים להפסיד להקדש בשום ענין וכס' הלח"מ א"כ עדיין יאמר נ"ח בעליי' רק דהגמ' הקשה כיון דבהדיוט הוי הדין שיכול לחזור בנתייקר ראוי לומר בהקדש ג"כ אף דלא שייך הטעם

ד' ל"ז ע"א תוס' ד"ה הרי תפלין וא"ת מאי ס"ד דתלוי' בארץ היכא דכתיב ביאה הא כלאים לא כתיב ביה ביאה ומתניתין קתני חוץ מן הכלאים וי"ל דוודאי ידע גם כן מה שהוא חובת קרקע מקרי גם כן תלוי' בארץ עיין שם. ולענ"ד דחיקא לומר דהמקשן ידע זה דאם כן מאי קא מבעי' ליה מאי תלוי' ומאי אינו תלוי' למה לא הניח כפשוטו דתלוי' היינו חובת קרקע כיון דע"כ מוכח דהוי תלוי' מה שהוא חובת קרקע וע"כ לומר דלא ניחא לי' להמקשן לפרש הכי משום דקשיא ליה מנ"ל הא וע"כ רצה לפרש דנ"ל מכי תבואו ולשטת התוס' דע"כ זה מקרי תלוי' ע"כ דלא קשיא ליה מנ"ל וא"כ מאי ס"ד לומר דתלוי בביאה, גם לשון הגמרא בתר דשני לחלק בין חובת הגוף חובת קרקע קאמר מנ"ל משמע דקושיא זו נתחדש לפום תי' הגמרא לפי תי' התוס' אף לפי אבעי' דתלוי בביאה ע"כ חובת קרקע הוי תלוי' בארץ וקשה מנ"ל הא

ולולא דברי התוס' הי' נראה לי די"ל לפי הס"ד דתלוי בארץ היינו דכתיב כי תבואו ובאמת כלאים ל"ה חובת קרקע וחוץ דקתני קאי על שני הכללים דתני ברישא כ"מ התלוי' בארץ א"נ אלא בארץ ושא"ת בארץ נוהג בין בארץ ובין בח"ל וע"ז תני חוץ מערלה וכלאים שיוצאים משני הכללים דהיינו ערלה אע"ג דכתיב בי' כי תבואו והוי תלוי' בארץ אפ"ה נוהג בחוץ לארץ משום דהלכתא גמירא וכלאים אע"ג דאינו תלוי' בארץ אפ"ה א"נ אלא בארץ. [ובזה היה מקום ליישב מה שיש לדקדק דתי' ר"י ה"ק כל שהוא חובת הגוף ולכאורה הוי ליה להתחיל בחובת קרקע כמו מתני' דתני תחלה כ"מ התלוי' בארץ, ולפמ"ש י"ל דקשי' למה תנא חוץ אחר שני הכללים כיון דקאי רק על כלל הראשון הו"ל למתני תיכף כ"מ התלוי' בארץ וכו' חוץ רק לפי הס"ד אתי שפיר דחוץ קאי על שני הכללים אבל לתי' ר"י קשה ע"כ בא ליישב זה דאמת הוי לשון המשנה כמו מהופך והו כמו דתנא תחלה חובת הגוף נוהג בין בארץ רק הואיל דעיקר החידוש הוא דחובת קרקע אינו נוהג בח"ל ע"כ פתח בי']. ואין להקשות טעמא מאי א"נ אלא בארץ חדא דלפום ס"ד ע"כ הו"מ לומר כמו שיש הלכה בערלה לחומרא ה"נ יש הלכה בכלאים לקולא דא"נ אלא בארץ. ועוד לפמ"ש התוס' לקמן למ"ד חדש אסור מה"ת הא דכלאים מותר דילפינן משדך וכדאיתא בסוף הסוגי' לקמן וא"כ לא קשה אכלאים די"ל דילפינן משדך, ואף דלפי הו"א זו י"ל דשדך לא אתי רק לכלאי זרעים ול"ש תי' התוס' לקמן וא"כ כלאי כרם אינו יוצא מן הכלל, דלמא באמת מתני' היינו כלאי זרעים. וכ"מ כלאים מדברי סופרים במתני' דסוף ערלה היינו רק חדא כלאי כרם בין לר' יוחנן דירושלמי ובין לשמואל. גם אפשר לומר דממעטינן כלאי כרם לפי הו"א זו מל"ת כרמך כלאים דמשמע נמי כרם [ועיין פ"ז דכלאים המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ובהרע"ב שם]. והא דילפינן אליבא דאמת משדך ולא מכרמך, חדא דלר"ע דהתם צריך כרמך למעוטי אנס ואינו ממועט ח"ל אבל לפום ס"ד הו"מ לאוקמי כת"ק דרע"ק דהתם וכרמך למעוטי ח"ל. ועוד די"ל כמ"ש התוס' דמש"ה בעי חטה ושעורה וחרצן דשדה בלא זריעה מקרי שדה אבל בכרם ל"מ כרם עד שנטע א"כ י"ל דמכרמך ל"מ למעוטי רק היכא שאין לו קנין פירות וע"כ אין הכרם שלו וע"כ ל"מ למעוטי ח"ל דעכ"פ יש לו קנין פירות משא"כ שדך משמע דהשדה הוא שלו, ומיושב קושי' רש"י לקמן למאי דממעט כלאי כרם משדך למה כתיב שדך ולא כתיב כרמך ולמ"ש א"ש דמכרמך ל"מ למעוטי, ורש"י לשיטתו א"ש דלא נחית לסברא זו דכרמך ושדך ומש"ה כתב דלא אתפרש טעמא של ר' יאשיה ועיין תוס' לקמן סוף הסוגיא ד"ה לא קי"ל כר' יאשיה, אבל לפום ס"ד שפיר הו"מ למעוטי מכרמך ח"ל

והשתא דאתינן להכי מצינן אפי' לפרש כפשוטו דחוץ מכלאים קאי ג"כ על מצות התלויות בארץ כמו ערלה ואע"ג דלא כתיב ביה כי תבאו דיש לומר דפשיטא ליה לבעל אבעיא אי נימא דהיכא דכתיב כי תבואו הוי תלוי' בארץ מכש"כ היכא דכתיב להדי' שדך דוודאי מקרי תלוי' בארץ ואפ"ה נוהג בחוץ לארץ ולעולם י"ל דלא אסיק אדעתיה כלל דחובת קרקע מקרי תלוי' בארץ עד דשני לי' וע"כ הקשה הגמ' אח"כ מנה"מ, ולענ"ד צ"ע על התוס' שלא פי' כן

הפני יהושע בק"א האריך להביא ראיה לחזק שיטת הסוברים דחדש א"נ בחוץ לארץ, ותורף דבריו בקצרה חדא דממתני' דכל קרבנות הצבור מוכח דחדש בח"ל ל"ד מדאמר התם מתני' דלא כר"י בר' יהודה דס"ל חדש בח"ל דאורייתא דס"ל מושב בכ"מ שאתם יושבים וכיון דהוי דאורייתא אקרובי נמי מקרבינן ומשמע מפשטי' דגמרא דמתני' דס"ל דעומר אינו בא מח"ל ס"ל דחדש א"נ בח"ל, ואף דהר"מ פסק כסתמא דמתני' ואפ"ה פסק דחדש נוהג בח"ל וצ"ל כתי' הלח"מ שם דרק לריב"י קאמר הגמ' הכי מ"מ פשטי' דסוגי' משמע יותר דלתנא דמתני' חדש בח"ל ל"ד וכיון שכן זה הסתם חולק על סתם דערלה וע"כ י"ל דר"פ ור"ה ברי' דר"י דס"ל חדש בח"ל דרבנן ורבינא ורבנן דבי ר"א דס"ל חדש בח"ל דאורייתא פליגי בהא כיון דהסתמות מחולקין וע"כ לכאורה ראוי לפסוק בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בדרשא דמושבותיכם כר"ע רק דר"פ ס"ל כאוקימתא דירושלמי דאף לר"ע מוקמינן מושבות בתבואה שבאה מא"י לח"ל וכמ"ש המג"א סימן תפ"ט. ועוד כתב די"ל דפליגא באבעי' דהכא אי ר"א לקולא פליג ומאן דס"ל דאורייתא ס"ל ר"א לקולא פליג וע"כ הלכה כת"ק וע"כ לפשיטת הגמ' דר"א לחומרא פליג הלכה כת"ק. ועוד כתב דמאביי גופא מוכח לכאורה דס"ל חדש דרבנן דלמאי דמסקינן ר"א אומר החדש הוי ליה לומר דכ"ע חדש דאורייתא רק ת"ק קאמר ערלה וכלאים וכ"ש חדש ור"א קאמר החדש ולא ערלה וכלאים ובפרט דר"א ס"ל להדי' לקמן אין ערלה בח"ל אלא וודאי דאביי ס"ל חדש ל"ד ורצה לאוקמי רבנן כהלכתא וסיים שהוא קושיא גדולה על שיטת המחמירין

ולענ"ד נראה דאין זה קושיא כלל דצריך להבין הפי' בגמרא או דלמא לקולא פליג דקאמרי רבנן חוץ מערלה וכלאים דהוי הלכתא וכל שכן חדש דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע האיך יכול ללמוד בכש"כ הואיל וערלה אסור דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע דלמא מושבות לאחר ירושה וישיבה כר"א והאיך סמך להשמיט חדש ולסמוך על הכש"כ והוא פלא. ונראה לי דלפום ס"ד דנוכל לדרוש שני משמעות ממושבות או בכ"מ שאתם יושבים או לאחר ירושה וישיבה וע"כ כל כמה דלא מצינו שום מצוה הנוהגת בח"ל מה שהיא חובת קרקע ע"כ כי היכי דלא לסתור הכלל של אלה המצות אשר תשמרון לעשות בארץ דדרשינן מני' דחובת קרקע א"נ אלא בארץ מסתבר לדרוש מושבות לאחר ירושה וישיבה אבל אי אשכחן דאין הכלל כלל גמור דאשכחן ערלה דנוהגת בח"ל מהלכה י"ל דמסתבר לרבנן למדרש מושבות בכ"מ שאתם יושבים, ומיושב בזה דהוצרך הגמ' לומר דהלכתא גמירא לה ועיי"ש בפ"י שנדחק בזה. ולמ"ש א"ש דלולי זאת אין מקום לומר דכש"כ חדש אלו הוא כשמואל דהוא הלכתא מדינה (ור"א ס"ל דמשמעות מושבות סובל יותר לומר בכ"מ שא"י), ולפ"ז לפי הברייתא שהביא אביי דר' ישמעאל קאמר ללמדך שכל מקום שנאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע, שוב לא מצינן למימר דתנא דמתני' סמך על הכש"כ כיון דערלה נוהג בח"ל מסתבר למדרש מושבות כ"מ שא"י דהא מצינו למטעי כר' ישמעאל דמוכח דמושבת לאחר ירושה וישיבה משמע וע"כ מוכח דר"א לחומרא פליג

ולפ"ז מיושב קושי' הפ"י למה לא מוקי דכ"ע ס"ל ח דש בח"ל דאורייתא, דלפי מה שהביא הברייתא דר' ישמעאל נפשטה האבעי' ולא מצינן לומר דת"ק ס"ל חדש אסור דלא היה להם לסמוך על הכש"כ דהא איכא למימר כר' ישמעאל דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע. (ומהא דפליג ר' אליעזר על ת"ק לא קשה על הת"ק האיך סמך על הכש"כ הא חזינן דר"א ס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה יש לומר דר"א לשיטתיה דס"ל אין ערלה בח"ל כדאיתא לקמן וי"ל דס"ל ג"כ כלאים אינו נוהג בח"ל וע"כ כיון דלא אשכחן מצוה התלוי' בארץ שנוהג בח"ל מסתבר שלא לסתור הכלל של כל מצוה התלוי' בארץ וע"כ מוכח מושבות לאחר ירושה וישיבה, ואפשר דמשום זה גופי' אבעי' להו לומר אף אקמייתא כדי דלא תקשי קושי' הגמ' דלקמן על ר"א דאמר אין ערלה בח"ל הא תני אף החדש ובזה י"ל דאי גי' החדש ולא גרסינן אף אין מקום לדחוק ולומר דר"א ארישא קאי ולומר בהת"ק כ"ש חדש. ומיושב קושי' הפ"י ודוק]. וממילא נסתר בזה לומר דאותם דס"ל חדש בח"ל דאורייתא ס"ל ר"א לקולא פליג דא"כ הוי הברייתא דר'