חמדת שלמה חלק א כח

שלא ידע שזינתה באירוסין וע"כ היה סובר שהיא מנוקה מעון דהא לשטת הפ"י בכל השקאת סוטה נכנס לספק זה ע"כ נראה ברור דלא כהפ"י ומוכח כס' התוס' דע"כ משום זנות אירוסין כיון שלא ידע כלל מקרי מנוקה מעון. גם אפשר לומר דוודאי היכא שקינא לה שהיה לו לעלות על הדעת חשש תקלה אפילו שלא ידע מן הסתירה לא הוי מנוקה מעון דאלו אם היה חוקר על הדבר היה נודע לו משא"כ בזינתה בלא קינוי לא היה לו להעלות על הדעת כלל שפיר הוי מנוקה מעון

שוב ראיתי במהרי"ט שהעיר ג"כ כדברי הפ"י הנ"ל וכתב דלאלה ולשבועה משמע אכל השבועות, ולפמ"ש יש ראיה לזה מגמרא דסוטה שכתבתי. גם כתב חילוקי הנ"ל ועיי"ש שכתב לדחות דהלך למדינת הים מאי איכא למימר וראיה מהוריות הלך למה"י פטור. ולדעתי אין ראיה דהתם אין עולה עה"ד כלל שיחזרו הב"ד רק שאם היה בביתו היה לו ללמוד משא"כ כאן. ועיין במס' גיטין (דף י"ט ע"ב) תוס' ד"ה צריכי א"נ בעיילי' לבי ידה עיי"ש, ויש לדמות משם לכאן ודוק. עוד אפשר לומר דספק מנוקה מעון מיקרי כמו דחייב התם אשם תלוי בהוריות וע"כ על העיקר שבועה קשה שפיר דלמא מקרי אינו מנוקה מעון אבל לגלגל מצי שפיר דדלמא מנוקה מעון מקרי ודוק היטב

שם תוס' ד"ה הכי גרסינן וא"ת לרב מנ"ל גלגול שבועה וי"ל דס"ל דמשמע אפילו קטן. וקשה לי לפ"ז לשיטת הר"מ דס"ל דקטן דאין מקנין הוא פחות מבן ט' וזה וודאי אינו יכול לגלגל כיון דלא נאסרה ע"י ביאתו וכדאיתא להדיא במתני' דסוטה (סוף פ"ד) זה הכלל עיין שם ואם כן הדרי' קושי' התוס' לדוכתיה. ולולא דברי תוספות היה נראה לי ליישב בפשיטות דהא צריך להבין כיון דעולא רוצה לומר תי' על תנא דמתני' דמנ"ל גלגול שבועה דיליף מסוטה מאי קאמר אילימא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה דאף בלא גלגול יכול להשקותה לפום הו"א זו א"כ קשה כיון דבת השקאה היא בלא גלגול ול"ד לקרקע למה לי אמן יתירה לזה דהוי דומה למאיש אחר ונפקא ליה מאמן קמאי. וצריך לומר כיון דאפשר לומר דאמן קמאי קאי על עיקר שבועה וכקושי' התוס' לעיל לא הוי מצי להוכיח מכאן ג"ש אקרקע והיינו צריכין לומר ילפותא אחרת על גלגול שבועה ועולא רצה להוכיח דל"צ ילפותא דארוסה לאו בת השקאה היא בשום אופן ומוכח דתנא דמתני' דסוטה ס"ל דמאיש אחר ילפינן מאמן קמא ואמן השני לארוסה דדמיא לקרקע רק בלא הוכחה הו"מ למימר דלמא תנא דמתני' דהכא אית ליה שום ילפותא לגלגול שבועה ומסוטה ל"מ למילף ע"כ הוצרך עולא להוכיח ממתני' גופי' דסוטה מוכח ג"ש בקרקע וע"כ דמאיש אחר ילפינן מאמן קמא. ולפ"ז לא ידעתי מקום לקושי' תוס' לרב דנהי דמתני' דסוטה הו"מ לפרש שלא שטיתי ארוסה בבא עליה בבית חמיו דשייך ג"כ עיקר שבועה וע"כ שפיר מצי לגלגל ול"ד לקרקע, ולפ"ז ע"כ לומר דמאיש אחר לא יליף מאמן קמא דאל"כ ל"ל אמן בתרא דארוסה שבא עליה בבית חמיו דמי' למאיש אחר מ"מ על תנא דמתני' ל"ק דלמא פשיטא ליה דמאיש אחר ילפינן מאמן קמא וא"כ ע"כ שלא שטיתי ארוסה מיירי בלא בא עלי' בבית חמיו ודמיא לקרקע ושפיר מוכח גלגול שבועה

ד' כ"ט ע"א תוס' ד"ה אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי עד סוף הדיבור עיין ברשב"א ור"ן מה שתמהו על הרמב"ם שכתב בפ"ז מהלכות מכירה אם נתן הגזבר מעות על פירות והוקרו קנה הפירות ואם הוזלו חוזר בו, ותמהו עליו מ"ש מקנה הדיוט מגזבר והוקרו דלא יכול לחזור משום דבהדיוט צריך לקבל מי שפרע א"כ ה"ה להיפוך בקנה הגזבר והוזלו נימא כיון דהדיוט כה"ג צריך לקבל מי שפרע מש"ה גם הגזבר לא יכול לחזור, ועיין בהה"מ שכתב ליישב בדוחק ולבסוף הניח בצ"ע לחלק בין נתן הגזבר מעות, להדיוט שנתן מעות לגזבר, ולפענ"ד נראה לפמ"ש הבית יוסף סימן כ"ד מחלוקת הפוסקים בנשרפו הפירות לגמרי אם צריך לקבל מ"ש. ובב"ה הכריע דגם דעת הרמב"ם דאין צריך לקבל מ"ש בנשרפו הפירות לגמרי, ולפ"ז יש לחלק מצד הסברא בין נתן הגזבר מעות ובין נתן הדיוט לגזבר מעות, דבנתן הדיוט מעות לגזבר כיון דלא צריך לתקן חזרה אצל הגזבר רק משום יוקרא וכיון דבנתייקר צריך הדיוט לקבל מי שפרע ע"כ לא רצו לתקן כלל חזרה לגבי גזבר דתו לא שייך לומר לא יהא כח הדיוט וכו'. אבל בנתן הגזבר מעות על פירות אם נשרפו הפירות אצל המוכר בע"כ צריך לתקן חזרה אצל הגזבר כיון דהדיוט לא צריך לקבל מי שפרע ושייך לומר לא יהא כח הדיוט חמור וכיון דבע"כ אין הכסף שנתן הגזבר קונה לגמרי ממילא בהוזלו יכול ג"כ לחזור ולא צריך לקבל מי שפרע דכיון דלא קנה הכסף לגמרי ממילא בע"כ צריך לחזור לטובת ההקדש וכמ"ש הרשב"א דל"ש לומר מי שפרע וכו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו כיון דבע"כ צריך לחזור, אבל בנתן מעות לגזבר כיון דלא שייך חזרה רק ביוקרא ושם צריך הדיוט לקבל מ"ש לא תקנו חכמים חזרה כלל וקנה המעות אבל בנתן הגזבר מעות כיון דבע"כ אם נאבדו לגמרי חוזר הגזבר מש"ה אף בהוזלו יכול לחזור כיון דעדיין לא נגמר הקנין. ואין לומר דאף בנתן מעות לגזבר שייך חזרה אם נאבד המעות אצל הגזבר, הא ליתא דבזה לא שייך לומר לא יהא כח הדיוט חמור דבהדיוט לא שייך נשרפו המעות וכמ"ש התוס' כיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ע"כ לא תקנו משום זה בהדיוט כלום וה"ה בהקדש וזה פשוט, כן נלפענ"ד שיש בזה די השיב לקושי' הראשונים על הרמב"ם, אך אשר אני עדיין מסתפק בסברא זו דלכאורה צריך להבין דעת הגאונים דס"ל בנשרפו לגמרי לא צריך לקבל מי שפרע כיון דמדאורייתא מעות קונות מ"ש נשרפו לגמרי מהוזלו כאשר באמת כתב הבית יוסף שזה טעם החולקים על הגאונים. והיה נלפענ"ד דיש לומר טעם הגאונים עם מה שראיתי כמדומה לי בספר אסיפת זקנים לבבא מציעא בשם הראב"ד ז"ל דמש"ה חייב שואל אף במתה כדרכה דלכאורה כיון דאמרינן מה לי הכא ומה לי התם א"כ אף ברשות המשאיל היתה מתה. ותי' כיון דהבהמה עומדת ברשות השואל וכל הנאה שלו יש לומר מזלא דגברא גרם ונסתחפה שדהו, ובזה יש להבין דעת הגאונים דכיון דתקנו רבנן שלא יקנו כסף משום שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליי'. ולפום רהיטא נראה דאף שלא חזרו הלוקח והמוכר מ"מ לא נקנה המקח רק במשיכה וכיון דלא נקנה המקח עדיין ועומד ברשות המוכר א"כ אם אירע אונס יכול לומר נסתחפה שדהו לאפוקי בהוזל ל"ש לומר כן כיון דהוי מכת מדינה לא שייך לומר נסתחפה שדהו כדקיי"ל בהמקבל שדה מחבירו ואכלה חגב בב"מ (ד' ק"ה ע"ב) עיי"ש. ואם נאמר כן בטעם הגאונים דכל הטעם שאין צריך לקבל מי שפרע בנשרף לגמרי משום דאלו היה רוצה לחזור היה יכול לחזור ולקבל מי שפרע מש"ה עומד עדיין המקח ברשות המוכר, א"כ בהקדש דהיכא דצריך בהדיוט לקבל מ"ש לא תקנו חכמים חזרה בהקדש א"כ נימא דאף בנשרף לגמרי אינו יכול לחזור ונימא דעומד ברשות הגזבר, ועוד יש להסביר סברת הגאונים עפ"מ שכתבתי דאין המקח נגמר בכסף אף אם אינו חוזר כיון דתקנו חכמים שיכול לחזור רק דלייטינן ליה במ"ש כדי שיעמוד בדבורו ויקנה המקח לגמרי לחבירו בקנין גמור וכיון דלא נקנה המקח עדיין ונשרף שאינו בעולם שפיר יכול הלוקח לחזור ואין צריך לקבל מי שפרע כיון שנתן לו מעות על תנאי שיקנה בתמורתם חפץ והוא לא קיים תנאו כיון שעדיין לא הקנה לו בשלמא בהוזלו המוכר עומד וצווח שרוצה לקיים תנאו מש"ה צריך הלוקח לקבל מ"ש אבל בנשרפו לגמרי לא שייך זה. ולפי סברא זו נסתר ג"כ הטעם הנ"ל כיון דסוף סוף לא תקנו חכמים חזרה בלא מי שפרע רק דהדין הוא כך כיון שלא נגמר המקח עדיין אם הי' רוצה לקבל מ"ש מש"ה צריך המוכר להעמיד המקח להלוקח וכיון דבהקדש לא שייך חזרה היכא שצריך לקבל מ"ש א"כ ממילא נגמר המקח לגמרי. אך לפי דעת הרא"ש שהביא הטור שם דאפילו מחמת יראת הפסד אף שלא נאנס עדיין אין צריך לקבל מי שפרע לא שייך לומר טעמים הנ"ל ובע"כ הטעם דלהפסיד לגמרי לא צריך לקבל מי שפרע א"כ ממילא אתי שפיר הסברא הנ"ל לדעת הרמב"ם דשייך בהקדש חזרה אם נשרפו לגמרי ודוק היטב בכל זה

אמנם מלבד זה לפענ"ד נראה ליישב קושי' הראשונים על הרמב"ם עפ"מ שהקשה התוס' מפ' הנזקין דאמרינן ביתמי דיכולים לחזור אם נתייקר ול"א אטו הדיוט לא צריך לקבל מ"ש. ועיין מה שתי' דביתמי אוקמי אדינייהו בנתייקר וכיון דדיניהם במשיכה מש"ה יכולים לחזור. וצריך להבין לר"י דס"ל מדאורייתא מעות קונות א"כ אין חלוק מדאורייתא בין יתומים להקדש והדרי' קושי' התוס' לדוכתי', ונ"ל לפמ"ש רש"י ותוס' שם בגיטין דמי שמקבל עליו ריוח של יוקרא מוכרח לקבל הפסד אם נאבד באונס. ועיין בלח"מ פ"ז מהלכות מכירה דבהקדש ל"ה הדין כן דמשום חומרא אמרינן כל צד מעליותא להקדש, ולפ"ז י"ל דברי התוס' אף לר' יוחנן דמעות קונות ד"ת דבשלמא התם גבי יתמי י"ל כיון דהעמידו חכמים ברשותם לענין יוקרא ממילא ה"ה לענין אונסים שפיר יש לומר דהדרא לדינהו כמו שאר הדיוט שאמרו חכמים שיכול לחזור משום ש"י נשרפו חטיך בעליי' וזה שייך גבי יתומים ג"כ מש"ה העמידו ברשותם לענין יוקרא וממילא שעומד ברשותם לענין אונסים ג"כ ותו לא יכלו לומר נשרפו חטיך בעליי'. ואין לומר דא"כ הדרי' קושית הגמ' הראשונה דשם הא רעה לגביה לענין אונסים הא ליתא דוודאי