חמדת שלמה חלק א כז

לקבל מצות כמו שכופה על השיחרור ומנ"ל לש"ס דשם דלרשב"א ל"ב קבלת מצות דלמא כופה אותה עד שתאמר רוצה אני. ונראה מזה ראיי' למ"ש (בתשו' חלק חו"מ סימן י"ג) דנהי דתלוהו וזבן זביני' זבינא היינו היכא שמוציא דבר מרשותו אבל קבלת חיוב ל"מ וכן מצאתי אח"כ בעז"ה בהגה' מיימון דין הנ"ל והוכח' לזה ממאי דאמ' בשבת מודעא רבה לאורייתא והארכתי בזה בשיטת תלוהו וזבן בעז"ה ולפ"ז א"ש דעל קבלת מצות לא מהני מה שתאמר רוצה אני וע"כ מוכח דל"ב קבלת מצות אבל גוף השיחרור שפיר יכול להיות ע"י שתאמר ע"י כפיה רוצה אני

ועפמ"ש היה מקום להוכיח כשיטת הר"מ דלאו דווקא תלוהו וזבן מהני דה"ה תלוהו וקנה נמי מהני ומש"ה פסק הר"מ האיש שאנסוהו לקדש הוי קדושיו קדושין ובע"ה ס"ל באנסוהו לקנות לא קנה ולפמ"ש דמיירי התם שכופה עד שתאמר רוצה אני והתם נראה דהוי תלוהו לקנות דהיא קונה את עצמה להיות ב"ח כדתני במתני' וקונה עצמה ולשיטת הר"מ א"ש

עוד יש להוכיח מזה כגי' הר"מ בסוגיי' תלוהו וזבן בשדה זו נמי לא אמרן אלא בלא ארצו לי' זזי שלפי גי' הרי"ף והר"מ הפי' שם דלרבא שדה זו ל"מ דווקא היכא דלא ארצי לי' תיכף המעות עיי"ש אבל ארצו לי' תיכף אף לרבא מהני. ונראה דהיינו טעמא דלא מהני היכא דלא נתן לו תיכף משום דלא סמכא דעתי' כיון דהוא חמסן אולי לא יתן לו ולדידן אף בזה מהני והיה נ"ל הטעם דנהי דהוא בחזקת חמסן מ"מ אינו בחזקת גזלן. וראיי' דמייתי התם מקדושי אשה כיון דעיקר דהוי תלוהו וזבן מכח שכו"ע כמ"ש התו' נימא דלא סמכא דעתה שלא יתן לה אלא וודאי כיון דל"ה בחזקת גזלן שפיר סמכא דעתי'. ולפ"ז א"ש תי' הנ"ל אף לרבא לא מבעי' לרבנן דהזכות הוא מיד שתצא לחירות הוי ארצי לי' זוזי ואפילו לר' מאיר לפ"מ שכתבתי די"ל דהוי תלוהו וזבן מטעם שישא אותה ויתן לה שכו"ע וא"כ מצינן למימר לרבא לא סמכא דעתה. אמנם נראה פשוט דדוקא מי שהוחזק חמסן עכ"פ ס"ל לרבא לא סמכא דעתי' כיון דהורע חזקתו משא"כ ביפת תואר שם ביבמות שרוצה לישא אותה ולא הורע חזקתו כלל נראה ברור דאף רבא מודה דסמכא דעתה. משא"כ לפי' התוספות והרשב"א שם דלרבא ל"א כלל תלוהו וזבן ז"ז רק היכא דמנה המעות שיש הוכחה גמורה שעושה מרצון טוב קשה לאשכוחי בשחרור שיהיה מועיל כפיי' ותיקשי לרבא. ולשיטת הר"מ ניחא

גם יש בזה מקום מוצא להוכיח דאף רב נחמן ס"ל תלוהו וזבן זביני' זבינא וכדמחלק הר"מ בין גזלן לחמסן והוא לכאורה נגד סוגי' הגמרא שם כאשר הקשו כל המפורשים על הר"מ ועיין בכ"מ. ולפמ"ש דמוכח מהאי דרשב"א דתלוהו וזבן מהני ליישב קושי' הגאון המקנה ע"כ צריכין אנו לומר דגם רב נחמן ס"ל כן ולחלק בין גזלן לחמסן ודוק

ולהבין עיקר חילוקו של הר"מ בין גזלן לחמסן היה נ"ל דצריך להבין טעמו של דבר דתלוהו וזבן ז"ז דאגב אונסי' גמר ומקני כיון שאין האנס יודע מחשבה שבלב מהכ"ת נימא דגמר ומקני כיון דל"צ לזה. ואפשר לומר דהיינו טעמא כיון דכמים הפנים לפנים אם לא יגמור בדעתו בלב שלם להקנות ויסבור האנס שלא גמר והקנהו יאנסהו יותר ע"כ גומר ומקנה לפטור מן האנס וע"כ אפשר לומר דווקא בחמסן שמקפיד על הדבר לקנות כדין דמש"ה אינו פסול לעדות שייך לומר שיכפהו יותר משא"כ בגזלן דלא נפקא לי' אם קונה כדין או שלא כדין תיכף כשאומר רוצה אני מסתלק ממנו וא"צ להקנות לו בלב שלם. וע"כ אפשר לומר דקודם דאסיק הגמרא שם האי דקדושי אשה והוי ס"ל דאף בחמסן צריך ליתן המעות מיד והוי מחזקינן לי' בגזלן ל"ה מצי לשנויי האי דר"נ מיירי בגזלן והוצרך לומר רב ביבי מימרא הוא ומימר לר"ה לא ס"ל אבל אליבא דאמת שפיר מצינן לחלק ודוק. והדברים ארוכים ואין מקומם כאן והארכתי בעז"ה בזה במקום אחר

עוד ראיתי בס' המקנה שהקשה על רש"י שכתב דקיי"ל גטו וידו באין כאחד ומעשים בכל יום שמשחרר עבד בשטר ע"י עצמו. וכתב הגאון הנ"ל דלאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו א"כ העדים זוכין לו ונהי דבעי מטא לידו זהו הוי רק משום תנאי בעלמא אבל עיקר הזכיי' הוא מן העדים ול"מ גטו וידו באין כאחד ואפילו לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי מ"מ העדים חותמים משום תקה"ע וא"כ אין ראיי' ממעשים בכל יום. ולענ"ד נראה פשוט דאי נמי עדיו בחותמיו זכין לו בשחרור מ"מ צריך האדון ליתן השחרור ליד העדים והם צריכין לקבל בידם מהרב דאם אינם נוטלים כלל והוא מונח על השלחן והם חותמים האיך יכול להשתחרר למפרע הא צריכין לזכות בגט וכן צריך שיבא מיד הרב דלא להוי טלי גיטך מעל גבי קרקע, והא דאיתא בב"מ דבשיחרור יחזור וקאמר הניחא לאביי ולמ"ד זכות הוא לעבד. י"ל דלאביי כיון דלא חיישינן לדאקרי וכתב ע"כ מסתמא עושין כדין וכשכותבין שיחרור לרב צריך ליתנו בפניהן ליד העדים והעדים צריכים לקבלו ואז יכולים לזכות למפרע כשיתנו לידו. ולחוש לשמא לא עשו כך לא חיישינן דאין רשאים לכתוב בל"ז ולדאקרי וכתב ל"ח. אבל היכא שהעבד בפנינו ורוצה לקבל הגט בעצמו או שהרב נותנו לו בע"כ וודאי א"צ למסרו להעדים והעדים א"צ ליטלו בידם ול"ש כלל עדיו בחתומיו זכין לו וע"כ כתב שפיר דמוכח ממעשים בכל יום בסתם שיחרר שנותן השיחרור להעבד ול"ש עדיו בח' זכין לו ואפ"ה משתחרר מוכח דגטו וידו באין כאחד וזה נ"ל ברור. אח"ז ראיתי בתוס' (סוף פ"ק דב"מ ד"ה שובר) שנסתפקו דבעבד אי מהני למפרע דמדאורייתא ל"א עבחז"ל רק מדרבנן. אך לפמ"ש הפ"י שם היינו דווקא במכר העבד עיי"ש. אך לענ"ד נראה דהתוספות ס"ל כשיטת הראב"ד שהביאו הש"מ דמיירי בשובר שנכתב בלשון הקנאה עיי"ש וי"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דעבחז"ל ל"מ רק לענין קול וע"כ כתבו שם שפיר דבשובר ל"ה רק תקנה וכן בעבד ולפ"ז אי נימא דרש"י ס"ל דבעבד ל"מ לענין איסור אין מקום לקושית הגאון הנ"ל על רש"י

דף כ"ו ע"ב ת"ש מעשה בכ"ג וזקנים כו' עיין ש"ך (סי' ר"ב ס"ק ב') שתמה על הרמ"א שהביא דעת רי"ו בשם י"א דקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה קונה ותמה הש"ך הא עיקרה של קרקע במכר ומטלטלין במתנה נפקא לי' מפשיטות הגמ' מעובדא דר"ג וזקנים שהיה קרקע בשכירות ומטלטלין במתנה וא"כ מוכח ממילא דשכירות קרקע מהני. ולענ"ד אפ"ל דלמא ר"ג ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי וע"כ לדידי' וודאי שכירות מהני ושפיר פשיט הגמרא דעכ"פ לדידן במכר מהני אבל שכירות אפ"ל לדידן דקיי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי י"ל דל"מ לקנות אגב קרקע וע"כ הוצרך הרמ"א להשמיענו דין זה בשם רי"ו. עוד כתב הש"ך דמוכח מתוספות ורא"ש דשאלה מהני ג"כ באגב. ועיין בקצוה"ח שכתב שמהרא"ש לא משמע. ולענ"ד אף מתוספות לא משמע וראיי' דתוספות בב"מ (דף י"א ע"ב ד"ה מקומו) הקשו משאלה ושכירות וכאן בקדושין לא הקשו אלא דהו"ל להקנות השכירות ע"י חליפין וא"כ אדרבא משמע דשאלה ל"מ רק עיקר קושי' למה הוצרכו לקבל שכר אבל בב"מ דשם משני רב פפא דמשום חצרו הקנה להם הקשו התוספות אף משאלה אבל בקדושין לא הקשו רק משכירות וא"כ אדרבא משמע מתוספות דבשאלה לא מהני אגב

דף כ"ז ע"ב תוס' ד"ה בד"א, ואומר הר"ח דבמתנה מיהו קנה כולם כשהחזיק באחד מהם בלא כסף, וצריך להבין דבריהם דהאיך שייך לומר יפה כח חזקה מכסף במאי שקונה במתנה בלא כסף הא במתנה לא שייך כסף כלל והיכא דשייך כסף דהיינו במכר לא עדיף חזקה מכסף, וצריך לומר דאף במתנה שייך כסף דהיינו אם נותן לו השדה במתנה והמקבל נותן פרוטה להנותן שיקנה לו ובזה עדיף חזקה מכסף דאם נתן לו פרוטה שיקנה לו שדה אחד ואגב זה הקנין נקנה לו שדות אחרות לא קנה כיון שלא נתן לו הפרוטה בשביל שדות אחרות אבל בחזקה מהני משום סדנא דארעא חד הוא והוי כאלו החזיק בכולן, ומזה ראייה דלא כדעת הסמ"ע (סימן ק"צ) שכתב דקנין כסף ל"מ רק בתורת שוי', דלפ"ז לא שייך במתנה קנין כסף כלל ועיין היטב, וכבר כתבתי לעיל בגליון מה שכ' בסוגיי' עבד עברי ג"כ ראיי' דלא כסמ"ע

שם בתוספות ד"ה ונקה האיש מעון וא"ת לוקמי וכו'. ועיין פנ"י שתי' לקושי' התוספות דיש לומר על הגלגול באמת אין המים בודקים. ולענ"ד נראה דא"א לומר כן מדאיתא בסוטה (דף ו' ע"א) אמר ר' עמרם הא מלתא אמר לן ר"ש ואנהר לן עיינין ממתני' דתני' שבאו לה עדים אימת וכו' לאחר שתיי' וא"נ מים בודקין אותה הוי סהדא שיקרא נינהו. ואי נימא כדברי הפ"י דעל הגלגול שקודם נשואין אין המים בודקין קשה דלמא שבאו עדים שזינתה באירוסין ואין ראיי' מהא דלא בדקו אותה. ואף אם נרצה לומר דמשמע שבאו עדים שהיא טמאה מסתירה זו או דנימא כיון דעיקר חדושא דבאו עדים דל"א הני סהדא שיקרא נינהו מדלא בדקו לה מיא וכמ"ש רש"י שם ולפ"ז היה אפשר לומר דעל זנות דאירוסין פשיטא דאין המים בודקין. מ"מ לפמ"ש הרא"ש בפ' עגלה ערופה מה ס"ד לומר הני סהדא שיקרא נינהו דלמא אין האיש מנוקה מעון ותי' דאי לא היה מנוקה מעון לא היה משקה אותה ועיין במל"מ (פ"ב מהלכות סוטה) דע"כ הוי חזקה גמורה לאכחושי סהדי ואי נימא כסברת הפ"י דאם זינתה מאירוסין הוי הבעל אינו מנוקה מעון וכיון דמגלגלין עלי' זנות אירוסין מהכ"ת לאכחושי סהדא שאומרים שזינתה מסתירה זו דלמא גם באירוסין זינתה והבעל שפיר השקה אותה כיון