חמדת שלמה חלק א כו

בע"כ מקנה בע"כ. אמנם באמת י"ל דבכסף לא בעינן שליחות העבד כלל ואפילו היכא שקבל הרב הכסף שלא בשליחות העבד רק אח"כ אומר העבד שרוצה להשתחרר מהני כיון שהרב קיבל הכסף אדעתא לשחררו והעבד מרוצה מהני משא"כ בשטר דבשעת קבלה צריך להיות שליח העבד וזה לא מהני רק היכא דעשאו שליח להדי'. וע"כ י"ל לרבא דמיירי בכה"ג שאמר העבד שרוצה רק שלא עשאו שליח להדי' ע"כ בכסף מהני אבל לא בשטר ורבא קאי לתרץ עיקר הקושי' ולא על מה דאמר אביי לעולם בע"כ וזה הוא דחדית רבא דל"ב שליחות בכסף אבל בשטר בעי שליחות דוקא אבל רצונו י"ל דבעי בכסף ג"כ ובזה אתי' הסוגיי' ושיטת הרי"ף על נכון. ומ"ש הפ"י בטעמו של רבא דס"ל כר"מ דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור ובזה כתב ליישב שיטת הרי"ף. והנה מלבד מה שהקשיתי לעיל דלפ"ז מנ"ל להגמרא בפשיטות לרבנן למה לא מהני כסף ע"י אחרים הא בקדושי אשה צריך למילף מדין עבד כנעני ומוכח דל"ה סברא חיצונה וא"כ בשלמא לר"מ מהני מטעם הפקר אבל לרבנן מצינן למימר באמת דלא מהני ומנ"ל להגמרא בפשיטות דמהני. עוד קשה לי ע"ד הפ"י מסוגיי' הירושלמי דאמר התם דבשדה כה"ג לא מהני אם נתן אחר מעות לבעל השדה מטעם שאין השדה בר זכיי' ואי משום הפקר אתיין עלי' היה מועיל אף בשדה אפי' לרבנן ולפענ"ד נראה מ"ש נכון ואם אין הפשט כן בגמרא צע"ג מנ"ל לרבא דמהני בע"כ דלמא רק בלא שליחות מהני ולעולם ריצוי בעי אבל שטר לא מהני כעין זה דבעי שליחות. ודוק היטב

עוד הי' נ"ל ליישב דברי הרי"ף עפ"מ שכתב עוד שם אוקימתא דר"א דפליגא באומר על מנת שתצא בו לחירות וכתב דטעמא דרבנן דלא קני רבו אלא ע"מ דמפיק לי' לחירות, והנה מזה הלשון משמע דבאמת קני לי' רבו תיכף רק דל"ק לי' רק אדעתא דמפיק לי' לחירות, ומהרשב"א והר"ן משמע דה"ט דכיון דל"מ לי' לעבד רק לדבר מיוחד מש"ה ל"ק לי' רבו. ופלא בעיני שלא ביארו זה הלשון של הרי"ף. עכ"פ כפי הנראה מזה הלשון נ"ל לפרש דה"ט דרבנן מש"ה יצא בו לחירות כיון שהתנה עם העבד שיצא בו לחירות נהי שאין לו קנין בלא רבו ותיכף זוכה בו הרב מ"מ צריך הוא לקיים התנאי כאלו נתן לו והתנה ע"מ שיוצא העבד לחירות דהא ודאי נראה פשוט אלו התנה עם העבד תנאי אחר שצריך לקיים התנאי, ע"כ סובר הרי"ף דה"ה ע"מ שתצא בו לחירות שצריך הרב לקיים התנאי, ועיי"ש בחדושי רשב"א שכ"כ בשם רב האי כדברי הרי"ף, אך מה שיש לחלק בין זה התנאי לתנאי אחר דזה התנאי תלוי בקנין כיון שכוונתו שיוצא עבד עצמו לחירות היינו שיקנה העבד המעות וזה אי אפשר ע"כ י"ל דהתנאי בטל וקנה רבו אף אם לא יוציאנו, אך אי משום הא לא ארי' כיון דאין נ"מ בזה אם העבד הוא הקונה ופודה עצמו בו או הרב קונה המעות ומוציאו בו לחירות ע"כ צריך התנאי להתקיים, ואפשר דיכולין אנו לתקן דבריו דכוונתו היה שיקנה רבו על תנאי זה כיון דאין נ"מ בזה, אך זה שייך אם אמרינן כס' הרי"ף דאינו יוצא בכסף ע"י אחרים בע"כ א"כ אין נ"מ בזה מי הוא הקונה ע"כ מסתמא גם הנותן לא הקפיד, אבל לר"מ דקונה בכסף ע"י אחרים בע"כ דעבד א"כ נ"מ גדולה דאם העבד הוא הקונה כפי דבורו אם אין רצונו לקיים התנאי דהיינו שלא ליתן הכסף לרבו ולצאת לחירות הברירה בידו אבל אם הרב הוא הקונה אם רצונו להוציא העבד לחירות שוב לא יכול העבד לעכב, וכיון דיש נ"מ בין הקונים והוא נתן להעבד ע"כ ודאי כוונתו היה שיקנה העבד וזה לא יכול להיות דאין קנין לעבד בלא רבו ע"כ תנאו בטל, ולפ"ז מיושב קושי' הר"ן דמוכח דלרבנן אין יוצא בכסף ע"י אחרים בע"כ מדיוצא ע"י עצמו באומר ע"מ שתצא בו לחירות. ובזה נתיישב מה דקשה לכאורה מנ"ל לרבנן דר"מ דקאמר ע"י אחרים למעוטי ע"י עצמו דלמא לרבותא קאמר דאפילו ע"י אחרים בע"כ יוצא ומכש"כ ע"י עצמו, ועיין בריטב"א שנדחק בזה, ולפ"ז ניחא דכיון דלר"מ מהני בע"כ ע"י אחרים כדהוכיח הגמ' מוכח דע"י עצמו לא מהני כס' הנ"ל, וא"ל עדיין קשה לרב ששת מנ"ל לרבנן כנ"ל, אך י"ל דר"ש סובר כאוקימתא דאביי על מתני' דמעשר שני ויש לומר שהי' ידוע לרבנן דר"מ סבר אין קנין מברייתא אבל לתי' דרבא קשה, ובזה אתי שפיר די"ל דרבא סובר כתי' דר"א ומוכח כנ"ל דר"מ סובר דע"י עצמו לא מהני כיון דיוצא בכסף ע"י אחרים בע"כ, וזה ראייה לפסק הרי"ף כר"א כיון דרבא בע"כ הכי ס"ל, ועיין בגמ' הגי' אמר רבה אמר ר"ש וברשב"א ובר"ן אמר רבא משמע לכאורה דרבא כר"ש ס"ל, ולפענ"ד נראה כי יש ת"ל מקום בס' זו ליישב דברי הרי"ף התמוהים, ועם כי הסוגיי' מה שהקשה הגמ' ממעשר שני וגם הסוגיי' דנדרים צריך ישוב לפ"ז, אמנם יש ליישב הכל ודוק היטב. ונ"ל להביא ראייה לשיטת הרי"ף מהא דאמר רבא לעיל הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, ואם נימא דע"כ נקנה בכסף ע"י אחרים בע"כ מנ"ל לרבא לדמות קדושי אשה לע"כ דלמא שאני ע"כ כיון דלא בעי דעתו דידיה רק קבלת רבו גרמה לו מש"ה מתגרש אף ע"י נתינת אחרים, משא"כ בקדושין דבעי דעתה דידה דלמא בעי ג"כ דוקא דחסר מידי אבל לשיטת הרי"ף אתי שפיר ודוק היטב כי לפענ"ד זו ראייה נכונה לשיטת הרי"ף, ולפ"ז א"ש מ"ש לעיל בסוגיי' דתן מנה במאי שמחולקין הרשב"א והרמב"ם ובזה י"ל דאזלו לשיטתייהו ודוק היטב, עיין בחדושי הרשב"א כאן

ולפי' התוס' דכאן ק"ל טובא במ"ש לשיטת ר"ת דלרבנן ל"מ כלל ע"י עצמו רק מש"ה נקט ע"י עצמו כיון דלר"מ מקרי ע"י עצמו עיין בסוף התוס', ואיני מבין דבריהם דלפ"ז אם היה ר"מ סובר כמו רבנן היה מקרי לדידיה ג"כ ע"י אחרים וא"כ עיקר הפלוגתא חסר במתני' דלר"מ זה לא מקרי ע"י אחרים דלמא לר"מ מקרי ג"כ ע"י אחרים ולא ממעט רק ע"י עצמו היכא שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, וצ"ע

ראיתי בספר המקנה שהקשה לתי' השני של התוס' באבעי' דעבד מה שיעשה שליח דנ"מ אי לא מצי משוי שליח ול"ה משום שליחות ע"י אחרים וא"כ יוצא אפילו בע"כ ע"י אחרים. ולפ"ז למה דפשט הגמ' לה לה מאשה ומצי משוי שליח א"י בע"כ ע"י אחרים והקשה מסוגיי' דיבמות דף מ"ח דס"ל לרשב"א ביפ"ת אפי' לא קבלה עליה מצות מותרת מיד שמטבילה לשום עבדות בע"כ וחוזר ומטבילה לשם שחרור בע"כ ומשחררה בע"כ עיי"ש ברש"י, ולפי סוגיי' הגמרא דכאן דלרשב"א אין יכול לשחרר בע"כ קשה האי סוגיי' דיבמות, ובאמת הקושי' חמורה אפילו לפי תי' הראשון של תוס' דמשמע פשוט דבע"כ ל"מ ע"י אחרים, (עיין חי' ריטב"א), ועיין בספר המקנה שכתב דליכא למימר דמיירי בכסף ע"י אחרים דמהני בע"כ, דהתם ל"ש לומר כיון דקנה לה בע"כ כיון דלא קנה לה לגמרי שאינו יכול למוכרה, ועם כי הדיחוי אינו דיחוי לענ"ד דסוף סוף כיון דקנה לה בע"כ יכול לשחררה בע"כ, מ"מ לפמ"ש לעיל להוכיח שיטת הרי"ף דכסף ל"מ בע"כ אין תי' זה מספיק. עוד תי' עפ"י ס' הפ"י הנ"ל דמש"ה מהני כסף בע"כ דהוי הפקר וא"כ לרשב"א דסובר שם המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור נעשה הפקר ע"י הכסף ושוב יש לה יד ויכול לשחררה בשטר, לפמ"ש לעיל לסתור דברי הפ"י גם זה ליתא אם לא דנימא דמיירי במפקירה להדי' וחוזר ומשחררה, וזה דוחק דמשמעות הגמ' דהכל נעשה ע"י שחרור וע"כ הוצרך הגאון הנ"ל להסתייע מדברי הפ"י ולפמ"ש הדרי' הקושי' לדוכתי'

ולפענ"ד נראה ליישב עיקר הקושי' על נכון לפ"מ דקיי"ל תלוהו וזבן זביניה זבינא דאגב אונסא דזוזי גמר ומקני, ולפ"ז נראה לא מיבעי' לרבנן דס"ל זכות הוא שיוצא מרבו לחירות ומחמת זה נטה דעת הרשב"א דאפילו בע"כ יכול לשחררו ע"י אחרים אפילו עומד וצווח כיון דאיכא תרתי דהוי זכות וגם יכול לזרוק לו גט וע"כ אין לבעה"ב להפסיד מחמת עקשותו של זה עיי"ש, ונהי דלר"ש ב"א ל"ש סברא זו דיכול לזרוק לו גט כיון דס"ל דל"א גיטו וידו באין כאחד, מ"מ נ"ל היכא דכפוה עד שאמרה רוצה אני מהני דלא גרע מתלוהו וזבן אע"ג דזה ל"מ עקשות מה שאינו רוצה למכור אפ"ה אמרינן כיון דאין לו פסידא אמרינן אגב אונסא גמר ומקני מכש"כ בזה דמיקרי עקשות ומסתמא אמרי' זכות הוא לו מכש"כ דמהני אגב אונסא, ואפילו לר"מ דסובר חוב הוא לעבד שיוצא מיד רבו לחירות וא"כ י"ל לכאורה דל"ה תלוהו וזבן, מ"מ אינו מוכרח דרשב"א סובר בהא כר' מאיר, וגם לר' מאיר י"ל כיון דקיי"ל תלוהו וקדש מדאורייתא הוי קדושין, רק היכא דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושין מניה, וא"כ הכא שעיקר הגירות הוא לקחתה לאשה י"ל דהוי כמו תלוהו וזבן הואיל ומתחייב לה בשאר כסות ועונה ולא מיבעי' לשיטת מהרי"ק דס"ל אפילו לא נתן כל דמי שוי' מהני רק הואיל ומקבלת הנאה ה"נ י"ל כיון דתהי' אשתו עי"ז הוי כמו תלוהו וזבן. ואפילו לפי דעת שאר פוסקים דס"ל דבעי כל כסף ואשה היינו טעמא דשכו"ע מקרי כל כספה וכמ"ש המל"מ ולפ"ז הי' אפשר לומר דווקא בישראלית שעומדת לינשא לישראל הוי זה כל כספה תמורת הקדושין משא"כ תמורת הגירות י"ל דל"מ כל כספה. אמנם אין הדבר מוכרח לחלק כן כיון דלרבנן הוי זכות גמור מנ"ל דלר"מ הוי חוב אפילו נגד קבלת שכו"ע והנאת אישות שיהיה לה דלא להוי תלוהו וזבן וא"כ י"ל שכופה אותה עד שתאמר רוצה אני שיקבל לה אחר הג"ש ושפיר הוי משוחררת. אך לכאורה עדיין קשה כיון דמיירי ע"י כפייה מנ"ל דלרשב"א ל"ב קבלת מצות דלמא מיירי שכופה